ערעור לבית הדין לעבודה על החלטת וועדת ערר שקבעה אין נכות

לאחר שתביעתו להכרה באובדן כושר עבודה נדחתה הגיש המערער ערר לועדת ערר אשר דחתה את הערר, ובהמשך הגיש ערעור לבית הדין לעבודה על החלטת ועדת הערר (אי כושר).

ביום 3.10.2021 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים (ב"ל 14974-05-21): "עניינו של המערער יוחזר לועדה באותו הרכב על מנת שתשקול מחדש קביעתה בעיניין דרגת אי הכושר ובמסגרת זו תתייחס לאופן בו הליקויים הרפואיים מגבילים את כושר העבודה וכן לנתונים האישיים (גיל, השכלה ומצב תעסוקתי)." ועדת הערר היתכנסה בעקבות פסק הדין ביום 27.10.21 ודחתה פעם נוספת את הערר לאחר שקבעה כדלקמן: "בן 66 הועדה עיינה בפסד' האיזורי לעבודה מיום 3.10.21 שבה ועיינה בפרוטוקול הוועדה הרפואית, מסמכים מתיקו הרפואי, דוח שקום דוח רופא מוסמך והאזינה ברוב קשב לדברי העורר לעו"ד, מדובר בעורר נטול השכלה משמעותית, רוב שנות חייו המקצועיים עבד ביצור נעלים בהמשך עבד תקופות קצרות כסדרן סחורה, נהג רכב משא וביהלומים בגין בעיות אורטופדיות ע"ש צווארי ומותני נקבעו 20% לכל ליקוי עם הגבלה במאמץ גופני משמעותי, הרמת משקלים והפעלת כוח, מחלת לב 20% עם תרומה נוספת להגבלה במאמץ גופני משמעותי דום נשימה בשינה 15% הפרעה בשתן 10% נידרש לנגישות בשירותים, ולפיכך בהיתחשב בנסיבותיו האישיות גילו, ניסיון התעסוקתי ליקוי ומגבלותיו כפי שפורטו למרות שנקבע לו נכות רפואית בשיעור 61% הועדה שבה ומקבלת החלטת דרג ראשון לפיה לא איבד כדי 50% מכושרו לעבודה, יכול לעבוד בעבודות בלתי מקצועיות כדון: משלח מוניות, תצפיתן בחדר בקרה, פקיד מודיעין, מבקר קבלות ביציאה ממרכול מוקדן טלפון וכדומה הוועדה שבה ודוחה את הערר." מכאן העירעור.

כאשר עניינו של מבוטח מוחזר לועדה רפואית לעררים לדיון בעקבות פסק דין שבו נקבעו הוראות, על הועדה להתייחס רק לאמור בפסק הדין ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו בו. ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטת הועדה במקרה כזה, מוגבלת לבחינת שאלה יחידה - האם מילאה הועדה אחר מצוות פסק הדין (עב"ל (ארצי) 114/07 אבנר עורקבי נ' המוסד לביטוח לאומי (8.1.2008); עב"ל 53609-12-10 זכריה עודי נ' המוסד לביטוח לאומי (17.02.2014)).

ועדת הערר ציינה בנוסף את דום הנשימה בשיעור 15% ממנו סובל המערער מבלי לקבוע האם ליקוי זה מגביל את כושר עבודתו של המערער, ובהמשך ציינה כי בגין הפרעה במתן שתן נידרש המערער לנגישות בשירותים.

...

לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון במסמכים נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו.

עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי ועדת הערר הקשיבה לתלונות המערער וציינה אותן בפרוטוקול כך: "עו"ד: נבקש לישם את הוראות פסד' להראות את הנכויות שנתנו צווארי ומותני כל אחד בנפרד ושניהם כמכלול והפעילות לשבת ולעמוד, המבוטח צריך להימצא ליד שירותים, מתעייף ורוצה לישון, אנו סבורים כי הצעות הועדה שהועלו לא באמת ריאליות יליד 1955 לא עובד משנת 2013, עבד 35 שנה כסנדלר בהתאם לפסיקה כאשר הועדה רוצה לסטות מדרגת אי הכושר האובייקטיבית עליה להצביע על סובייקטיביות שמצדיקות זאת אנו סבורים שבמקרה הזה מצביעות על סטיה כלפי מעלה ומבקשים דרגת אי כושר מזכה.

זאת אומרת – הייתה התייחסות מטעם הועדה וניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה בעניין זה. סוף דבר דין הערעור להתקבל ביחס לליקוי בגין דום נשימה ולהידחות ביחס לליקוי האורתופדי.

לאחר שערערה על קביעת הועדה מדרג ראשון, ולאחר ערעור לפני בית הדין האיזורי לעבודה על החלטת וועדת הערר, נקבע ביום 22.2.2021 כי התובעת מסוגלת לעבודה בחצי משרה מיום 1.3.2020 עד יום 28.2.2023.

בהתייחסות לקביעות המוסד לביטוח לאומי, יש לציין כי הם מתייחסים לנכות רפואית עפ"י סעיפי ליקויים, ואילו ועדת הערר סבורה כי הועדה של הביטוח הלאומי הגזימה ובקביעת אחוזי הנכות וכי עפ"י הבדיקה האורתופדית בועדה אחוזי הנכות נמוכים משמעותית משנקבע במוסד לביטוח לאומי.

בעב"ל (ארצי) 52088-11-14‏ פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 21.9.2015) נכתב – "איננו רואים סיבה שלא ליתן למערער בנסיבותיו של מקרה זה זכות טיעון לפני הרופא המוסמך, וזאת מבלי לקבוע מסמרות, בהיעדר טיעון מסודר מטעם הצדדים בקשר לכך, לגבי מקרים אחרים.". אמנם, כפי שנכתב, בית הדין הארצי היתייחס לנסיבות המקרה שם בלי לקבוע מסמרות ביחס למקרים אחרים, אולם גם במקרה דנן, לא מצאתי מדוע שלא ליתן למערערת זכות טיעון לפני הועדה ביחס למסמך שעמד לפניה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שהוצגו לפני, הגעתי לכדי מסקנה שדין הערעור להתקבל, כך שעניינה של המערערת יוחזר לדיון בוועדה בהרכב אחר.

גם אם בסופו של דבר הדוח לא העלה ולא הוריד בגיבוש ההחלטה, הרי שמטעמי תקינות ההליך, הוגן וראוי היה לשמוע את טיעוני המערערת בעניינו, בשים לב לכך שהדוח נערך לאחר פסק הדין המחזיר.

נוכח האמור, שוכנעתי כי הוועדה נעולה בדעתה וכי יש להשיב את עניינה של המערערת לוועדה בהרכב אחר.

לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 29.12.2020 אשר קבעה כי המערערת לא איבדה עד כדי 50% מכושרה לתפקד בעבודות משק הבית (להלן – ועדת הערר).

המועד להגשת ערעור לבית הדין לעבודה על החלטת ועדה רפואית לעררים, הוא 60 ימים מהמועד שבו נימסרה ההחלטה למערער.

החלטת ועדת הערר מפורטת ומנומקת ומאפשרת להיתחקות אחר הלך מחשבתה ולפיה על אף שנכותה הכללית של המערערת היא בשיעור 79% היא לא איבדה את כושרה לתפקד כעקרת בית ומסוגלת לבצע בעבודות משק בית.

...

המשיב טוען כי החלטת הוועדה ניתנה ביום 6.1.2021, כאשר הערעור לבית הדין הוגש ביום 5.7.2021, קרי כעבור 5 חודשים ולכן בנסיבות דנן יש לדחות את הערעור מחמת התיישנות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל המסמכים בתיק, לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהחלטת ועדת הערר, ומשכך דין הערעור להידחות הן בשל האיחור בהגשתו והן לגופו, ואפרט.

כך בחוות דעת רופא מוסמך מיום 2.7.2020, קבע ד"ר רסמי מג'דעי, מומחה בקרדיולוגיה ובאקודופלר כי המערערת לא איבדה 50% מכושר התפקוד במשק הבית וציין: "עפ"י ליקוייה הנ"ל מוסגלת לכל עבודות ביתה ללא הגבלה מיוחדת". באופן דומה אף בדו"ח כושר לעקרת בית מיום 18.8.2020, קובעת העובדת הסוציאלית נעמי בן חיים כי המערערת לא איבדה את כושרה לתפקד במשק הבית ומציין כדלקמן: "להערכתי יש פער גדול בין תיאורה של התובעת על חוסר יכולת מוחלטת לבצע תפקודי משק בית כלשהם, לבין חומרת הליקויים שאובחנו, שרובם בדרגה קלה בלבד. אני מעריכה כי מסוגלת לבצע את עבודות הבית היומיומיות הפשוטות, בהפסקות למנוחה על פי הצורך, כגון – הכנת אוכל פשוט, שטיפת כלים בכמות קטנה, הכנסת כביסה למכונה, קיפול כביסה ,ניגוב אבק וסידור הבית. תתקשה בביצוע עבודות ניקיון יסודי הדורשות ניידות רבה ומאמצים פיזיים מתמשכים, ולפיכך לדעתי לא איבדה את כושרה לתפקד במשק כדי 50%, ולכן ממליצה לדחות את תביעתה." לאור כל האמור לעיל לא מצאתי כי נפל פגם משפטי בהחלטת ועדת הערר.

סוף דבר לאור כל המקובץ, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות.

רקע עובדתי המערערת, ילידת שנת 1958, סובלת משורה של ליקויים, הגישה ערעור לבית הדין לעבודה על החלטת ועדה רפואית לעררים אשר קבעה נכותה בשיעור 49%.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

סיכומם של דברי, ממצאי ועדת הערר, כמו גם מסקנה נכתבו בצורה מפורטת ומנומקת המאפשרת להתחקות אחר הלך מחשבתה ולא מצאתי כי נפל פגם משפטי בהחלטתה.

סוף דבר לאור האמור והמפורט לעיל דין הערעור להידחות.

המערער השיג על החלטת הדרג הראשון וביום 18.8.2019 היתכנסה הועדה לעררים ודחתה את עררו, בקובעה כי: "מכיוון שעל פי הרישומים אינו עובד במקצוע מאז 2007 קובעת הועדה כי הסיבות למחלת המיקצוע לא היתקיימו יותר מאז הגשת התביעה ומכאן שלא ניתן לקבוע החמרה בגין מחלת המיקצוע כאשר אינו עוסק במקצועו. הועדה מסתפקת בדחיית הערר. אין החמרה" על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית הדין, ובפסק הדין המחזיר נקבע כי: "עניינו של המערער יוחזר לועדה לעררים על מנת שתפעל כדלקמן: הועדה תבהיר, על בסיס מימצאי בדיקתה הקלינית ולאחר שתעיין בבדיקת ה-CT מיום 26.11.18 האם יש מקום להעניק למערער נכות ותנמק קביעתה.

בהתאם להלכה הפסוקה[footnoteRef:1], בית הדין מוסמך להאריך את המועד שנקבע להגשת ערעור על החלטת ועדה לעררים מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב- 1991, וזאת בהתקיים טעם מיוחד לעשות כן. [1: עב"ל (ארצי) 33351-11-12 דולאני נ' המוסד לביטוח לאומי (26.9.2017), להלן: הילכת דולאני] אשר לשאלה מהו "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד נפסק כך: "תקנה 125 לתקנות קובעת כי בית הדין או הרשם רשאים להאריך את המועד "מטעמים מיוחדים שיירשמו". כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד" וכי ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים.

...

מנגד טוען המשיב, כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות, מאחר שהוגש בחלוף למעלה משלושה וחצי חודשים מן המועד להגשתו.

המשיב מוסיף וטוען כי דין הערעור להידחות אף לגופו, מאחר שהוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר ואין עילה להתערבות בהחלטתה.

בהנמקתה החדשה נשוא הערעור שלפניי משתמע מקביעת הוועדה, כי אף אם המערער המשיך לעבוד כנהג אוטובוס לאחר שנת 2007 בחברות שונות, אזי תנאי העבודה שבגינם הוכרה מחלת המקצוע לא היו קיימים עוד, לאחר שנה זו. הנמקה משתמעת זו אינה ברורה והוועדה אינה מנמקת על יסוד מה קבעה, כי תנאי העבודה לא היו קיימים עוד לאחר שנת 2007, וממילא לא התייחסה למסמכים הרלוונטיים לעבודתו של המערער לאחר שנה זו. לאור פגמים מהותיים אלה, ומאחר שהוועדה לא פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר ואף עולה חשש ממשי כי התקבעה בעמדתה הקודמת, יש לקבל את הערעור ולהורות על החלפת הרכב הוועדה.

לפיכך, הערעור מתקבל.