]השופט נ' סולברג:
עתירה על פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, בע"ע 29769-10-18, מיום 12.5.2019 (הנשיאה ו' וירט ליבנה, השופטות ל' גליקסמן ו-ח' אופק גנדלר, ונציגי הציבור י' רון ו-ע' ליפשיץ) שבגדרו היתקבל ערעור שהגישה המשיבה 2, נגד פסק הדין של בית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב, בסע"ש 28365-12-14, מיום 22.8.2018 (השופטת ש' אלקיים ונציגי הציבור י' דקל ו-ז' בירנבוים).
אל על מוסיפה וטוענת, כי העסקת העותרים לאורך השנים בהסכמים אישיים עולה בקנה אחד עם דיני העבודה, משהוכח כי נציגות העובדים נאותה למתכונת העסקה זו. בנוסף, אל על סומכת ידיה על פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בכל הנוגע לאי-רישום פסק הבוררות כהסכם קבוצי; לשיטתה, אין באי-רישום פסק הבוררות כדי לאיין את תוקפו המחייב.
...
יחד עם זאת, סבורני, כי בנסיבות העניין דנן, אין בכך כדי לגרוע מתוקפו המחייב של פסק הבוררות כלפי העותרים.
חיזוק למסקנה האמורה ניתן למצוא גם בסעיף 31(ג) לחוק יישוב סכסוכי עבודה, שם נקבע כי "דינו של פסק-בוררים כדין חוזה בין הצדדים לבוררות או כדין הסכם קיבוצי ביניהם, הכל לפי הענין; פסק-בוררים בקשר להסכם קיבוצי בר-תוקף דינו כדין אותו הסכם קיבוצי". לכך נוסיף את עמדת ההסתדרות, שהבהירה לפנינו, כי היא מחויבת לפסק הבוררות שניתן, על הכרעותיו ותוצאותיו, ואף רואה בו חלק בלתי נפרד מהסכמות הצדדים, ללא צורך בכל פעולת אישרור נוספת.
סיכומו של דבר, על רקע מכלול הטעמים שפורטו לעיל, לדעתי דין העתירה להידחות, וכך אמליץ לחברַי כי נעשה.