בכתב ההגנה המתוקן טענה הנתבעת, כי מדובר בחשד להונאת ביטוח וארוע מבוים שנועד להוצאת כספים במירמה, אשר בגינו לא מוקנה כסוי ביטוחי למבוטח.
(ג) באשר לשאלת הנזק שניגרם למערער עקב אי החזרת הרכב במצבו הפגוע למערער לאחר דחיית תביעתו לתשלום תגמולי ביטוח:
בימ"ש קמא האמין לגירסת המערער לפיה נידרש לשלם עבור התיקון ובכל מקרה, צוין כי עדותו בעיניין זה לא נסתרה.
בימ"ש קמא לא מצא לנכון לפסוק הוצאות וקבע:
"בנסיבות המשפט הנידון, כאשר למעשה התביעה הביטוחית נדחתה והנתבעת חויבה לשלם רק ערכו של הרכב במצבו הניזוק ולאחר שהרכב תוקן על ידה בטעות ובתום לב, לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות".
על פסק דין זה הוגשו העירעור והערעור שכנגד.
רק לאחר שהמערער הגיש ערעור, וחלף כבר המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, מצאה לנכון שלמה חברה לביטוח להגיש גם ערעור מטעמה על נושאים שלא עלו בעירעור הראשי וזאת בדרך של "ערעור שכנגד".
בדיון התברר, כי הצורך בעירעור שכנגד נובע מכך שמתנהל הליך בבית משפט השלום בפתח תקוה בין צד ג' ובין שלמה חברה לביטוח, והרצון בהותרת העירעור שכנגד על כנו נובע מרצון שתהיה הכרעה שיפוטית אשר תמנע הצורך בניהול ההליך בפתח תקוה שמטרתו הוכחת כוונת מירמה.
בכך קיבל התובע – המערער חלק נכבד מסכום התביעה וזאת לא בשל זכאותו הביטוחית אלא בשל מחדל הנתבעת – המבטחת.
...
נקבע בסעיף 20 לפסק הדין, "לאור האמור, אינני נותן אמון לגרסת התובע ואני קובע כי, התובע לא הוכיח את אירוע הביטוח – את אירוע התאונה".
(ב) באשר לשאלה: האם הנתבעת הוכיחה כי מדובר בתביעת מרמה: נקבע, כי למרות החשד הכבד, הנתבעת לא הצליחה להוכיח את קיום היסוד הראשון של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א – 1981, דהיינו, שהמערער מסר לה עובדות לא נכונות.
אינני מקבלת את טענת המערער ולפיה, בעניינינו, די היה בכך שהמבוטח יוכיח כי ארע לו נזק.
גם אם בית משפט קמא קבע, כי כוונת מרמה לא הוכחה ברמת ההוכחה הגבוהה הנדרשת, די בתמיהות ובסימני השאלה הרבים והמצטברים בנוגע לגרסת המערער בנוגע לתאונה, על מנת להגיע למסקנה ולפיה, לולא טעות המשיבה, אשר תיקנה את הרכב מבלי שקיבלה אישור התובע מראש לכך, אזי לא היה זכאי לקבל מהמשיבה ולו שקל אחד.
לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות ודין הערעור שכנגד להידחות.
