זכות זו ניתנת לנחקר, לחשוד, לעד ולנאשם, ובאופן מסורתי מקורה בשלושה נימוקים שעליהם נוסף גם רביעי[footnoteRef:2]: [2: וראו למשל ע"פ 196/85 זילברברג נ' מ.י. (1990) ורע"פ 8600/03 מ.י. נ' שרון (2003);]
הצורך לאזן בין אינטרס הציבור בחשיפת עבירות וענישת עבריינים, אל-מול החשש מהאדרת כוחם של השילטון וזרועו, המישטרה: מצבו של הנחקר, הניצב לבדו בתחנת מישטרה מול חוקר שלצידו כוחה של הרשות המבצעת, מחייב מתן הגנה למניעת שימוש לרעה של החוקרים בכוחם, לחילוץ הודאות.
נימוק זה מצטרף לצידוקה של הגישה האדוורסרית הנהוגה במשפטנו, שמטילה על רשויות החקירה והתביעה את נטל הבאת הראיות נגד הנאשם ואינה מבקשת "לתלותו בלשונו";
הטלת חיוב על חשוד למסור גרסה, איננה מעשית ולא תועיל, כאשר החשוד יעדיף להסתכן בהעמדתו לדין בגין אי-ציות לחובה להשיב, מאשר בהרשעה בעבירה בה הוא חשוד.
אינטרס הנאשם ברור – אולם מה על אינטרס הציבור? [6: אם יש צורך להבהיר: אם נישאל נאשם בחקירתו הנגדית על עבירות אחרות שאינן מתייחסות לעבירות נשוא האשמה, יכול הוא לסרב לענות לפי זכותו להמנע מהפללה עצמית.
המקרה שבפנינו אינו בא בגדריו של כלל זה. בית-המשפט לא חייב את המערער למסור כל ראייה אותה סרב למסור, ומשלא הצביע המערער על כל חיסיון אחר העשוי לחול עליו, הרי שדין טענה זו אף היא, להדחות.
הסנגור המלומד טען לשינוייה של ההלכה, בהסתמכו על דברים שנאמרו בע"פ 792/08 פלוני נ' מ.י. (2010), אך עיון בפסק הדין מעלה כי טעה הסנגור המלומד בפרשנותו, ופסק הדין אך מאשש את ההלכה הקיימת: הנאשם הואשם בעבירת אינוס קטינה, ובעדותו בחר למסור מרצונו, כחלק מגירסתו המתגוננת, כי השתמש אתה בסמים.
...
[4: הפעלתה של זו כפופה כמובן לעקרונות הכלליים של המשפט המנהלי ועקרונות היסוד של ההליך הפלילי, וככזו היא כפופה לביקורת שיפוטית – ככל סמכות של התביעה;]
האמנם נשמר איזון האינטרסים במצב בו נאשם בוחר להעיד להגנתו, וטוען לחסיון שימוש?
נראה שהתשובה ברורה כמעט מאליה: אם מצאנו, שחסיון השימוש מאזן היטב בין הערכים המתנגשים על-דרך קביעת מנגנון המותיר ביד המדינה שיקול דעת – ברור שמצב בו רק לנאשם נותרת הבחירה, מעוות לחלוטין את המנגנון ומעדיף ללא סייג את אינטרס הנאשם[footnoteRef:5].
המקרה שבפנינו אינו בא בגדרו של כלל זה. בית-המשפט לא חייב את המערער למסור כל ראייה אותה סירב למסור, ומשלא הצביע המערער על כל חיסיון אחר העשוי לחול עליו, הרי שדין טענה זו אף היא, להידחות.
[7: כסמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ], תשנ"ב-1982;]
המסקנה היא אפוא, כי לבקשת הנאשם אין יסוד בדין.
אפשרות זו, של הענקת החסיון בהסכמה או מרצון, אינה יכולה ללמד על חובה של המדינה, אלא מדגישה ביתר-שאת את רוחב שיקול הדעת שניתן לה. [8: למשל, הנחה מבוססת שהנאשם ימסור גרסה כבושה או תמוהה ויסבך עצמו יותר;]
סוף-דבר:
במקרה דנן, ניתן היה גם לתמוה על עוצמתה האמיתית של הטרילמה הנטענת, משהובהר בדברי הסניגור שהנאשם מבקש חסיון שימוש לחלק-עדותו הנוגע לעניין החילוט – כלומר, אינטרס רכושי בלבד, ניכר ככל שיהיה.
[9: י' קדמי , על הראיות – חלק שלישי (תל-אביב, 2009), ע' 1052, הערת שוליים 149;]
לנוכח מסקנותיי לעיל, אני דוחה את בקשתו של הנאשם לחסיון שימוש.
