ערעור ועד מחוזי על עונש השעיה לעורכת דין שהורשעה בהצהרה כוזבת

השופט רובינשטיין מתחיל את דיונו בהצגת בעיה שגם הופיעה לפניי פעמים רבות והיא זו (פסקה ה(1) לחוות דעתו): "ה. (1) הפרשה שבפנינו מעוררת שאלה נושנה, המאפיינת הליכים פליליים וגם הליכים משמעתיים, ועניינה היחס שבין הגמול והרתעת הרבים, שיקולים הפועלים ככלל להטיות את הכף לכיוון חומרה, לבין נסיבות ושיקולים אישיים, שבדרך כלל יפעלו בכיוון ההפוך. דילמה זו מלוה כל פורום שפוטי שמטוטלתו נעה בין מידת הדין למידת הרחמים". אשר לעבירות שבהן הורשע עו"ד פרץ הן בבית המשפט והן בדין המשמעתי, מציג השופט רובינשטיין את הפסיקה באופן הבא, כאשר הוא מתחיל את דבריו בפיסקה ה(2) לחוות דעתו במילים אלה: "דומה שאין חולק, כי עבירות פליליות מן הסוג שבהן הורשע המשיב ראויות לענישה משמעתית מחמירה". בהמשך, מנתח השופט רובינשטיין את הפסיקה, באופן הבא (פסקות ה(2)-ה(3) לחוות דעתו: "(2)... דומה שאין חולק, כי עבירות פליליות מן הסוג שבהן הורשע המשיב ראויות לענישה משמעתית מחמירה. בשכבר הימים, בעל"ע 1/64 מרגלית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 601, 605, מקרה שבו הוצא עורך דין מן הלישכה בעקבות הרשעה בעבירה פלילית שיש עימה קלון, ציין השופט (כתארו אז) חיים כהן כי '...בכגון דא חייבות הרשויות בעלות סמכויות השיפוט המשמעתי לשאת לנגד עיניהן את טובת הציבור ואת רמתו ואת שמו הטוב של מיקצוע הפרקליטות, ולעניין זה נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של עורך הדין הנאשם אינן יכולות להשפיע להמתקת הדין'. אמנם לאחר מכן, אולי בעולם אופטימי יותר מבחינת יצר לב האדם, נגזרו על עורך דין שהורשע בעבירה של מתן הצהרה כוזבת ביודעין, אך שישה חודשי השעיה (על"ע 6/70 פלוני נ' לישכת עורכי הדין, פ"ד כה(1) 673). ואולם, הועלה הרף: עו"ד שמואל הורביץ נדון לחמש שנות השעיה על עבירות שכללו זיוף מיסמך בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף, והדבר אושר בבית משפט זה (על"ע 6/87, 8/87 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' הורביץ, עו"ד וערעור שכנגד (לא פורסם)). פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי באותו עניין נידרש לפסיקה בעיניין מרגלית הנזכר. ועוד, בעל"ע 9/86, 12/86 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' גדעון רגב עו"ד וערעור נגדי, פ"ד מ(4) 456, שעסק בעורך דין אשר זייף פסק דין, נותר על כנו עונש השעיה של חמש שנים (דעת רוב של השופט – כתארו אז – לוין והשופט חלימה); השופט (כתארו אז – ברק) הציע עונש חמור יותר. זיוף פסק דין היה גם נושאו של הליך משמעתי נגד עו"ד אייל רוזנברג שהושעה בבית הדין המחוזי של הלישכה (ברוב דיעות) לשבע שנים (בד"מ 37/96) שעה שדעת המיעוט הציעה השעיה לעשר שנים. בפרשת על"ע 2579/80 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב נ' הופמן, פ"ד מה(4) 729 (השופטים ברק, א' גולדברג ומצא) אושרה השעיה לחמש שנים של עורך דין שהורשע בעבירות על חוק הפיקוח על המטבע; בעל"ע 2758/97 גולדשטיין נ' הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין (לא פורסם) (השופטים אור, שטרסברג-כהן וי' גולדברג) הוטלו על עורך דין שהורשע בקשירת קשר ובצוע פשע ובקבלת דבר במירמה חמש שנות השעיה (העונש הוחמר בבית משפט זה, במקום שנה שהוטלה בבית הדין המשמעתי הארצי). עתירה לדיון נוסף (דנ"פ 2971/98, הנשיא ברק, לא פורסם) נדחתה. בעל"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ' מ' צלטנר עו"ד, פ"ד נו(2) 895 (השופטת פרוקצ'יה) הושעה עורך דין שהורשע בעבירות מס חמורות לחמש שנים בפועל (בנוסף לשנה על תנאי). אמנם הייתה גם ענישה קלה יותר: בעל"ע 4244/91 בן שלמה נ' לישכת עורכי הדין (לא פורסם) הושעה עורך דין, שזייף מיסמך (החלטת רשמת הדוחה בקשה למתן עיכוב יציאה) ונדון לשנתיים וחצי השעיה בפועל ושנתיים וחצי על תנאי, וצוין כי שם היה המדובר במעשה חד פעמי. בעל"ע 8280/05 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין נ' טוני שלם עו"ד (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה) נדונה עורכת דין לשנים עשר חודשי השעיה (העונש הוחמר מ-6 חודשים), בעקבות הצהרה כוזבת לשלטונות המס, ובית משפט זה ציין כי אינו ממצה את הדין כערכאת ערעור שנייה. עינינו הרואות, כי הענישה המשמעתית בחלק ניכר מן המקרים הללו היה חמש שנות השעיה בפועל, אך לעתים למעלה או למטה מזה על פי הנסיבות. נאמר כאן, כי בעינינו, במישור הנורמאטיבי, אמת המידה הראויה צריכה לנטות ככלל לכף חומרה; הבוחר במקצוע עריכת הדין יידע, כי נטל עליו מידות של היתנהגות מתוך יושר ויושרה, כדי להוציא לטובה את שמו של המיקצוע ולא להבאיש את ריחו בעיני הרבים, וכדי לבסס את אמון הציבור בו ולא לערערו.

וכך אמרתי לעניין תקופת ההשעיה (פסקה 15 לפסק דיני הנ"ל): "בתיק זה, לאחר ששקלתי את טענות המערער ואת תשובת המשיב, ולאור עברו של המערער ולאור חומרת המעשה שהנה הטעית בית משפט, כאשר עו"ד אחר סומך על המערער, העונש שנגזר הוא בעיני עונש קל, ואפילו קל מדי, ומן הראוי היה כי דוקא המשיב, הוועד המחוזי של מחוז חיפה, הוא זה שהיה צריך להגיש את העירעור על קולת העונש" לאחר שהסברתי את המצב שנוצר עקב היתייחסות למספר תיקים ודיון בשאלה אם ההשעיה תהיה מיצטברת או חופפת, בעקבות קבלת ערעור בבית הדין הארצי לגבי חלק מן האישומים, הסברתי כי "יתכן, כי בנסיבות אלה, החלטת הועד המחוזי בחיפה שלא להגיש ערעור, היא החלטה סבירה" (פסקה 16 רישא לפסק דיני), ומיד הוספתי (פסקה 16 סיפא לפסק דיני: "אולם, מבחינה נורמאטיבית, לא יעלה על הדעת כי עורך דין שהטעה את בית המשפט ואת חברו עורך הדין, יצא בעונש כה קל, שהוא בפועל 3 חודשי השעיה בלבד, בשל העובדה כי מחצית העונש היא מיצטברת. אולם, מאחר ולא הוגש ערעור על קולת העונש על ידי הוועד המחוזי של מחוז חיפה, די במה שכתבתי כאן, אך למותר הוא כי אין מקום להקל בעונש זה מעבר למה שכבר נפסק". על המשמעות הרחבה, והצורך בענישה של עורך דין שמטעה את בית המשפט, כתבתי את הדברים הבאים בסיום פסק דיני (שם, בפיסקה 21): "הדברים שכתבתי כוחם יפה לא רק לגבי המערער אלא גם לגבי ציבור עורכי הדין כולו, ובתי המשפט. ידע המערער וידעו כל עורכי הדין האחרים, כי בית המשפט סומך על עורך דין המצהיר בשם חברו הצהרות כלשהן, ובית המשפט אינו בודק את נכונות ההצהרה. לכן, כדי להמשיך ולשמור את האמון של בתי המשפט בעורכי הדין ובהצהרותיהם, יישאר גזר הדין על כנו, ואני תקווה כי יהיה זה המקרה האחרון שבו עורך דין מצהיר בשם חברו הצהרה כלשהיא המניעה את בית המשפט לתת החלטה או פסק דין, כאשר הצהרה זו אינה אמיתית". לצערי, תקוותי כי זה יהיה המקרה האחרון של הטעיית בית המשפט, לא היתממשה.

...

מאחר שהמחלוקות בתיק זה אינן מעטות, והחומר העובדתי והמשפטי אף הוא אינו פשוט, אין מנוס מלהקדיש את הפרקים הראשונים לרקע ולסקירת ההליכים שהביאו לאותן הכרעות של בית הדין המשמעתי הארצי, שעליהן ערערו שני הצדדים, הכול כפי שיפורט להלן.

אשר לפרשת רכישת המדפסת (ב"פ 97/13, בד"א 126/15, 1/16), שבו בעקבות הפעלת השעיה על תנאי שניתנה בתיק קודם, העונש שהוטל בבית הדין הארצי היה 18 חודשי השעיה מתוכם תשעה חודשים במצטבר ותשעה חודשים בחופף, אני מורה בזה כדלקמן: ערעור הלשכה עמל"ע 32563-05-16 – התקבל.

התוצאה היא כי בפרשה זו המערער יושעה לתקופה של 18 חודשים, במצטבר לכל תקופה אחרת שהוטלה עליו.

אני מחייב את המערער לשאת בהוצאות הלשכה ביחס לארבעת הערעורים בסך כולל של 20,000 ₪ (5,000 ₪ לכל תיק).

לאחר ששיקלל את כלל הגורמים הרלבאנטיים, הטיל בית הדין המחוזי על המשיב עונש של השעיה לתקופה בת חמש שנים.

בפרשת על"ע 2579/80 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב נ' הופמן, פ"ד מה(4) 729 (השופטים ברק, א' גולדברג ומצא) אושרה השעיה לחמש שנים של עורך דין שהורשע בעבירות על חוק הפיקוח על המטבע; בעל"ע 2758/97 גולדשטיין נ' הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין (לא פורסם) (השופטים אור, שטרסברג-כהן וי' גולדברג) הוטלו על עורך דין שהורשע בקשירת קשר ובצוע פשע ובקבלת דבר במירמה חמש שנות השעיה (העונש הוחמר בבית משפט זה, במקום שנה שהוטלה בבית הדין המשמעתי הארצי).

בעל"ע 8280/05 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין נ' טוני שלם עו"ד (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה) נדונה עורכת דין לשנים עשר חודשי השעיה (העונש הוחמר מ-6 חודשים), בעקבות הצהרה כוזבת לשלטונות המס, ובית משפט זה ציין כי אינו ממצה את הדין כערכאת ערעור שנייה.

...

אלא, שבשונה מדעתו של חברי, אני סבור כי יש להגדיל את תקופת ההשעיה בפועל אף מעבר למה שחברי הציע ולהעמידה על 5 שנים.

כמו חברי, אף אני לא התעלמתי מהצורך להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, אך סבור אני כי אין בהן כדי להצדיק בענייננו סטייה לקולא מתחת לרף הענישה של חמש שנות השעיה בפועל.

לאור כל האמור לעיל, ולאחר התחשבות בנסיבותיו האישיות של המערער כיום ותרומתו לחברה – בין השאר, בשירות צבאי ארוך (סגן אלוף בצנחנים) ובהתנדבות למען נזקקים ותרומה לקהילה – באתי לכלל מסקנה כי העונש המשמעתי ההולם יימצא לנו בהעמדת עונשו של המשיב על חמש שנות השעיה בפועל, החל מיום 17.11.05 (יום הטלת ההשעיה הזמנית).

בפסק דין זה נגזר על המשיבה עונש מאסר של שישה חודשי השעייה בפועל ושנים-עשר חודשי השעייה על תנאי וזאת בעקבות הרשעתה בהליך פלילי בבית משפט השלום, אשר בו הודתה כי בתפקידה כעורכת דין, מסרה הצהרה כוזבת לרשויות מס שבח מקרקעין בנגוד לסעיף 98(ג) לחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963.

בית הדין הדגיש מצד אחד את חומרתם של המעשים, אך מנגד מצא כי באיזון כולל עם הגורמים לקולא, אין העונש שנגזר חורג מעונש ראוי במקרה זה. עיקרו של העירעור לפנינו נסב על טענת ב"כ המערער לפיה העונש שהוטל על המשיבה אינו עולה בקנה אחד עם תפיסת הענישה שנתגבשה בפסיקת בית משפט זה, המבקשת להחמיר בדין המשמעתי עם עורכי דין המבצעים עבירות מס. הוא הצביע על פסק הדין בענין על"ע 3467/00 ועד מחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב נ' מיכאל צלטנר, פד"י נו(2) 895, כמשקף תפיסה זו, וטען כי במקרה שלפנינו לא יישמו הערכאות הקודמות את מדיניות הענישה כראוי, ויש להתערב בכך.

על הענישה המשמעתית לתת ביטוי לשתי תכליות עיקריות אלה – הגנה על דמותה של המערכת המקצועית אליה משתייך עורך הדין בצד הגנה על ציבור הלקוחות הפוטנציאלי, מפני נזק עתידי העלול להגרם לו בהזדקקותו לשירותיו של עורך הדין (פרשת צלטנר, שם, פסקה 6).

...

שקלנו את נסיבותיו של הענין שלפנינו, על רקע פסקי הדין של הערכאות הקודמות ונוכח טיעוני הצדדים, והגענו לכלל מסקנה כי אין מנוס מהתערבותנו בגזר הדין שנגזר על המשיבה ומהחמרה מסוימת בעונש שהוטל עליה.

בצד שיקול זה, מבקשת הענישה המשמעתית המחמירה להגן על הנזקקים הפוטנציאליים לשירותי עורך הדין המורשע, העשויים לקבל שירותים מקצועיים ממי שנמצא אחראי לביצוע עבירות בעלות דופי מוסרי.

אמת הדבר, כי קימות גם נסיבות אישיות למשיבה הראויות להתייחסות ואשר יש ליתן להן משקל מסוים, אולם באיזון כולל בין חומרת העבירות על רקע תכלית הדין המשמעתי, לבין ההיבט האישי למשיבה, נראה לנו כי הערכאות הקודמות הקלו עימה מעבר למידה הראויה, באופן המחטיא במידה רבה את תכלית הענישה המשמעתית בנסיבות מקרה זה. לאור זאת, איננו רואים מנוס מהתערבות בגזר הדין המקל שהוטל על המשיבה.

לאור האמור, אנו מחליטים לקבל את ערעור המערער, ולהעמיד את עונש ההשעייה בפועל שנגזר על המשיבה על 12 חודשים במקום 6 חודשי השעייה שנגזרו עליה בידי בתי הדין קמא.

]השופטת מ' נאור: לפנינו ערעור של הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין על קולת העונש שהוטל על המשיבה.

נראה כי בית הדין המשמעתי המחוזי קרוב היה להגיע למסקנה זו. שופטי הרוב בבית הדין המשמעתי המחוזי ציינו: "במקרה דנן, אין חולק, כי העבירות – של גניבת כרטיס אשראי, זיוף חתימת המתלוננת, ושימוש בכרטיס האשראי – שבהן הורשעה המשיבה, ע"פ הכרעת-הדין, הנן מצביעות על רמה מוסרית נמוכה ביותר של המשיבה. ודוק, ייחוס היתנהגות מסוג זה לעו"ד הנה בבחינת 'אפשרות שהדעת אינה יכולה לסבול', באשר היא אינה עולה בקנה אחד עם ערכיו הבסיסיים של המיקצוע עריכת-הדין ואינה מתיישבת עם הילת הכבוד אותה רוחש כלפיו הציבור." בית הדין צטט, בין השאר, מדברי חברי השופט ברק בעל"ע 3093/90, 2579 הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד מה(4) 729, 753 בו הסביר חברי את מטרת הענישה המשמעתית של עורכי הדין: "העובר עבירה בנסיבות שיש עמן קלון ... ואם היה כבר חבר בלישכה עשוי הוא להענש בעונש משמעתי, כולל השעייה ואף הרחקה לצמיתות מלשכת עורכי הדין (סעיף 75 וסעיף 68 לחוק). מטרתן של הוראות אלו אינה מטרה עונשית רגילה. אדם שהורשע בבצוע עבירה פלילית זוכה לעונשו מידי אותו בית-משפט שהרשיע אותו, ובגוזרו את הדין לוקח כבר אות בית-משפט בחשבון את מערכת הנסיבות הנוגעת לעניין. אין תפקידה של לישכת עורכי-הדין להטיל על עורך הדין שחטא עונש נוסף בשל היותו באותה עת חבר בלישכה..

גם עבירות אחרות המעידות על חוסר אמינותו של עורך הדין, למשל, מתן הצהרה כוזבת או עבירות אחרות הקשורות במרמה, יהיה בהן בדרך כלל משום קלון .

על הענישה המידתית להביא בחשבון את תכלית הענישה המשמעתית עליה עמדו שתי הערכאות - שמירה על רמת המיקצוע ועל האמון שהציבור רוחש לעורכי הדין.

...

נראה כי בית הדין המשמעתי המחוזי קרוב היה להגיע למסקנה זו. שופטי הרוב בבית הדין המשמעתי המחוזי ציינו: "במקרה דנן, אין חולק, כי העבירות – של גניבת כרטיס אשראי, זיוף חתימת המתלוננת, ושימוש בכרטיס האשראי – שבהן הורשעה המשיבה, ע"פ הכרעת-הדין, הינן מצביעות על רמה מוסרית נמוכה ביותר של המשיבה. ודוק, ייחוס התנהגות מסוג זה לעו"ד הינה בבחינת 'אפשרות שהדעת אינה יכולה לסבול', באשר היא אינה עולה בקנה אחד עם ערכיו הבסיסיים של המקצוע עריכת-הדין ואינה מתיישבת עם הילת הכבוד אותה רוחש כלפיו הציבור." בית הדין ציטט, בין השאר, מדברי חברי השופט ברק בעל"ע 3093/90, 2579 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד מה(4) 729, 753 בו הסביר חברי את מטרת הענישה המשמעתית של עורכי הדין: "העובר עבירה בנסיבות שיש עמן קלון ... ואם היה כבר חבר בלשכה עשוי הוא להיענש בעונש משמעתי, כולל השעייה ואף הרחקה לצמיתות מלשכת עורכי הדין (סעיף 75 וסעיף 68 לחוק). מטרתן של הוראות אלו אינה מטרה עונשית רגילה. אדם שהורשע בביצוע עבירה פלילית זוכה לעונשו מידי אותו בית-משפט שהרשיע אותו, ובגוזרו את הדין לוקח כבר אות בית-משפט בחשבון את מערכת הנסיבות הנוגעת לעניין. אין תפקידה של לשכת עורכי-הדין להטיל על עורך הדין שחטא עונש נוסף בשל היותו באותה עת חבר בלשכה..

וכך רשם בהחלטתו: "במקרה דנן, הפעלת עקרון המידתיות, מביאה לידי המסקנה, כי שומה עלינו להסתפק אך בהשעייה לתקופה קצובה של המשיבה, שהרי מסקנה זו, נכונה וראוייה – ע"פ ניתוח של שלושת היבטיו של עקרון המידתיות, כדלקמן:

בשים לב לתכלית הענישה המשמעתית, אני סבורה שהעונש אותו מבקש המערער להטיל – עונש של הרחקה לצמיתות – עונש מידתי הוא.

בעקבות הרשעת המערער פנה הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן-המשיב) לבית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן-הדין המחוזי) בבקשה להטיל על המערער עונש משמעתי מתאים.

בקובעו כי בנסיבות העניין היה בביצוע העבירות בהן הורשע המערער משום קלון, ובהסתמך על סעיף 75 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן-החוק), גזר בית הדין המחוזי על המערער עונש של 100 חודשי השעיה.

גם עבירות אחרות המעידות על חוסר אמינותו של עורך הדין, למשל מתן הצהרה כוזבת או עבירות אחרות הקשורות במירמה, יהיה בהן בדרך כלל משום קלון (על"ע 6/70; על"ע 4/88, 5, 7, 8 בעמ' WOLFRAM, MODERN LEGAL ETHICS (ST. PAUL, 1986)93 C.W.;481).

...

עמד על כך הנשיא שמגר, בציינו: "הדין המשמעתי, הנערך לפי חוקים שונים בעקבות הרשעה בפלילים, עניינו בהסקת המסקנה, מה ההשלכה, אם בכלל, אשר יש להרשעה על עסוקו של הנדון ועל תפקודו המקצועי...

עיינו בפסקי-דין אלו ומצאנו, כי על-פי רוב המדובר בעורכי-דין שעברו עבירות חמורות יותר ובעלות השלכה ישירה יותר על התפקוד כעורך-דין (מרמה, זיופים וכו'), או שהמדובר באדם שבעברו עבירות משמעתיות נוספות.

מצד שני, לא מצאנו מקום להקל בעונשו של המערער-המדובר בעונש מתאים, ההולם את נסיבות המקרה.