בית משפט השלום לתעבורה במחוז תל-אביב (בת-ים)
ת"ד 7927-02-20 מדינת ישראל נ' שחם
תיק חצוני: 494341/2019
בפני
כבוד השופט אלעד שור
מאשימה
מדינת ישראל
נאשמים
ברק שחם
החלטה
בעקבות הזיכוי הוגשה בקשה לחיוב המדינה בהוצאות, בקשה שנדחתה (על אף שהמדינה לא הגיבה לבקשה בזמן שניתן לה) וזאת מן הטעם שבהגשת כתב האישום, על פי חומר החקירה אליו נחשף בית המשפט במהלך ניהול התיק אין חוסר סבירות כזו שתובע סביר היה נימנע מלהגיש.
על ההחלטה הוגש ערעור והתיק הוחזר לעיון מחדש לאחר קבלת תגובת המדינה, ובהתאם נקבע דיון במעמד הצדדים בו חזר ב"כ המבקש המלומד על טיעוניו בכתב והוסיף, כי לדידו לא היה כלל מקום להגשת כתב האישום שכן הראיות אשר נאספו על ידי הבוחן המשטרתי לא הספיקו כדי לקבוע כי המבקש הוא שסטה אל עבר נתיב הרכב המעורב וזאת במיוחד לאור שתיקת המעורב ורעייתו בהודעותיהם במישטרה שכן האחרונים לא ידעו להשיב כיצד התרחשה התאונה.
דיון והכרעה:
הבקשה לחיוב המדינה בהוצאות מושתתת על סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977:
"משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור."
השאלות עליהן יש להשיב : הראשונה, האם היה יסוד לאשמה והשאלה השנייה, במידה והיה יסוד לאשמה, הינה האם קיימות נסיבות המצדיקות פיצוי זאת על אף שהיה יסוד, כאמור.
ברם, מצאתי כי ייתכן וקיימת העילה השנייה הקבועה ביסודו של סעיף 80 בדבר קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות הטלת הוצאות עילה זו לא נשקלה במסגרת ההחלטה הראשונה , אך בחינת הדברים אכן מעלה שאלה האם כאשר הבוחן המשטרתי העיד כי אינו יכול לקבוע איזה מהרכבים סטה ובכך למעשה סגר את הגולל על האפשרות להרשעת המבקש, לא היה מקום שהמאשימה תמצא לנכון לחזור מהאשום? שאלה זו מעלה את הצורך בשקילת אינטרסים שונים המתנגשים כפי שהובאו בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו' (3) 73, שם עמד כבוד השופט מ' חשין על האינטרסים העומדים בבסיס סעיף 80 לחוק סדר הדין הפלילי, ובין היתר כתב כדלקמן :
"אלא שתחושת הצדק באשר היא – תחושה שכולנו שותפים לה – אין די בה, ולא יהא זה נכון וראוי אם נבקש לעשות אך ככל שתורנו תחושת הצדק. שומה עלינו לבחון את הדברים מקרוב; לאתר ולבירור את האינטרסים המושכים לצדדים; להטיל את האינטרסים כולם אל קדרת השיקולים ולנסות להגיע להכרעה תוך שיקלול כל האינטרסים שלעניין כולם. על אינטרסים אלה עמדנו בדברינו לעיל, ואלה הם מקצתם: מקומו והצורך בקיומו של ההליך הפלילי בחברה בת-ימינו; תפישת יחסי היחיד והמדינה בכלל ובהליך הפלילי בפרט; ההליך הפלילי כהליך הכולל אפשרות מוּבְנָה כי נאשם יצא זכאי בדינו; הנזקים הנגרמים ליחיד העומד לדין פלילי ויוצא זכאי בדינו; איתור תחנת-המוצא להכרעה בשאלה מי ראוי שיישא בנזקים הנגרמים לנאשם בהליך הפלילי; הצדק שבהטלת הסיכון על היחיד שיצא זכאי בדינו, ומנגד, הפגיעה בהליך הפלילי אם בסופו-של-יום תאלץ המדינה לפצות ולשפות את היחיד; שקולי הסדר החברתי ופיזור הנזק; החשש שמא הטלת חיוב על המדינה לשפות ולפצות נאשם שיצא זכאי בדינו עלולה לרפות את ידי התביעה; העלות לחברה אם תאלץ המדינה לשפות ולפצות את היחיד; יכולתו של היחיד למנוע את ההליך הפלילי בשכנוע התביעה מבעוד-יום בחפותו על-אף הראיות לכאורה שנאספו לחובתו; זיכויו של נאשם שאינו זכוי מטהר אלא זכוי מן הספק או זכוי טכני או זכוי בשל נסיבות שאין לתביעה שליטה עליהן (למשל: עד שנעלם או עד שברח מן הארץ) ועוד. "
ובהמשך לעניין האינטרסים המנוגדים בקשר לשאלה מדוע לא להטיל הוצאות על המדינה?
"מנגד, למותר לומר, מתייצבים אינטרסים ועקרונות אחרים המטילים ספק בטוב שבחיוב המדינה בפצוי ובשיפוי. כך, למשל, החשש כי חיוב שכזה יכול שירפה את ידי התביעה וירתיע אותה מעשות למילוי חובתה. השוו: פרשת פלונית [22], בעמ' 715. "נקודת המוצא הנה, כי קיים אינטרס צבורי בהעמדתם של עבריינים לדין... מקום שבו הפרט מפר את כללי המשפט הפלילי המהותי המשקף את צורכי החברה המאורגנת להגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין ולהתפתחותה הרצויה" (פרשת יוסף וסרסור [1], בעמ' 518), ואין זה רצוי כי בשל החשש מחיוב בפצוי ובשיפוי יצא אינטרס צבורי חשוב זה נפגע ונפסד.
...
סבורני כי בעניין זה כאשר מביאים בחשבון כי מדובר בתיק תעבורה שאינו מטיל קלון על הנאשם בו וכי בזמן ניהול המשפט בהתחשב בכך שהמבקש לא היה מצוי בהליכים מגבילים במהלך התנהלות התיק, קרי פסילה עד תום ההליכים, הרי שהכף נוטה להעדיף גם את האינטרס הציבורי ונראה, לדידי, כי קו פרשת המים בסוגיה זו צריך לעבור באופן של שיפוי נקודתי הנובע מאותו רגע בזמן ניהול התיק בו היה מקום כי המשיבה תחזור מהאישום וזאת בדיון ההוכחות בו העיד הבוחן כי אין ביכולתו לקבוע איזה מהרכבים סטה, בנקודה זו היה ברור כי לא ניתן יהיה להגיע להרשעה בתיק ולפיכך ראוי היה כי המשיבה בשלב זה הייתה חוזרת בה מהאישום.
לפיכך, נראה כי כתב האישום אשר הוגש, בסבירות הוגש, ולפיכך ההליכים עד דיון ההוכחות כדין התנהלו, זיכויו של המבקש לא הצריך דיון שכן הכרעת הדין נשלחה אל הצדדים מבעוד מועד ועל כן אני מוצא כי לפי תקנות סדר הדין (פיצוים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב -1982, בתוספת, לפי סעיף 1 בהיקש לדיון הוכחות נקבע סכום שכר טרחה בסך 2294 ₪ וכן ישיבה נוספת 688 ₪ סה"כ 2982 ₪ וכך אני מורה למשיבה לשפות את המבקש בהוצאות משפט בסך 2982 ₪.
