לפניי ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו תת"ח 1654-09-20, מיום 20.7.2023, במסגרתו הושתו על המשיב, שהורשע בדין לאחר שמיעת ראיות, עונשים של קנס בסך 8000 ₪ וחתימה על התחייבות כספית למשך שלוש שנים, על סך 30,000 ש"ח. העירעור מופנה הן כנגד המיתחם שנקבע והן כנגד העונש שנגזר על המשיב בתוך המיתחם.
...
בבואי לקבוע מהו מתחם העונש ההולם הראוי בכגון דא, יש להציב תחילה נורמה כללית בכל הנוגע לבעלי תחנות מוניות שמורשעים בדין בגין נסיעות שבפועל בוצעו על ידי נהגים מטעמם, בידיעתם ובעידודם.
אשר ליתר טענות המערערת לעניין קביעת ממצאים בגזר הדין בניגוד לעובדות כתב האישום, כאלה שלא הוכחו מלפני בית המשפט קמא, ובשים לב למכלול הדברים ולתוצאה הסופית אליה הגעתי, לא מצאתי להרחיב בעניין זה.
בכגון דא, יש רק להפנות לסעיף 40י(א) לחוק העונשין אשר קובע, כי "בית המשפט יקבע כי התקיימו נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה". בהמשך נקבע (בס"ק (ב)(1) לאותו סעיף), כי "בשלב הטיעונים לעונש, הנאשם רשאי להביא ראיות מטעמו, ובלבד שאינן סותרות את הנטען על ידו בשלב בירור האשמה, והצדדים רשאים להביא ראיות שנקבע בחיקוק כי יובאו בשלב זה".
הדברים מדברים בעד עצמם ואין צורך להכביר מילים בסוגיה זו.
סוף דבר
השורה התחתונה היא, שדין הערעור להתקבל, תחילה בכל הנוגע למתחם העונש ההולם וכפי שפורט ברישא של סעיף 16 לעיל.
אשר לעונש, הערעור מתקבל בנוגע להתחייבות הכספית, באופן שסכום ההתחייבות הכספית יעמוד על 60,000 ₪ להימנע מביצוע כל עבירה של אי הפעלת מונה למשך 3 שנים מיום גזר הדין.
