ערעור המדינה על גזר דין מקל בעבירות איומים

השופטת ר' פרידמן-פלדמן ערעור המדינה על גזר דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופט דוד שאול גבאי ריכטר) מיום 18.10.2018 בת"פ 45961-07-17, לפיו נגזר על המשיב עונש מאסר למשך שישה חודשים, לריצוי בעבודות שירות; מאסרים על תנאי; קנס בסך 10,000 ₪; וצו מבחן למשך 18 חודשים.

לגבי קביעת העונש בתוך המיתחם, היתייחס בית המשפט לכך שלמשיב הרשעה קודמת בעבירת איומים, משנת 2015, שאיננה רלוואנטית לאישום הנוכחי, והוא מעולם לא ריצה עונש מאסר; לפגיעה הצפויה במשפחתו של המשיב מגזירת עונש מאסר; להודאה ולקבלת האחריות למעשים; לשיתוף הפעולה עם שירות המבחן, ולהעלאת חייו של המשיב על פסים של היתנהלות נורמאטיבית.

לטענת ב"כ המשיב, במהלך החודשים האחרונים ניתנו בבית משפט השלום בירושלים מספר גזרי דין בעבירות סמים, בהם הענישה פחות או יותר דומה, והמדינה לא ערערה על גזרי הדין.

בעירעור הועמד עונשו של המערער על שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, אף שמדובר בעונש מקל וחריג, לאחר שברוב דיעות קבע בית המשפט כי יש לחרוג ממיתחם העונש ההולם מטעמי שקום.

...

לחילופין, ביקש ב"כ המשיב, כי גם אם ייקבע שראוי היה לקבוע מתחם ענישה המתחיל במאסר בפועל – בהעדר טעות קיצונית, אין מקום להתערבות בית-משפט שלערעור, ויש לדחות את ערעור המדינה.

נציין כי לא מצאנו כי נפלה טעות בהחלטת בית-משפט קמא לקבוע מתחם עונש הולם אחד לכל העבירות, בהתחשב בכך שכל העבירות בוצעו במהלך תקופה קצרה, והמכירות התבצעו כולן לאותו סוכן משטרתי.

נוכח כל האמור לעיל, אנו מקבלים את ערעור המדינה, וחלף המאסר לריצוי בעבודות שירות, ירצה המשיב מאסר בפועל למשך שמונה חודשים, בניכוי תקופת מעצרו מיום 18.7.2017 עד 7.8.2017.

השופטת ר' פרידמן-פלדמן: ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת מרים לומפ) מיום 29.12.2014 בת"פ 50670-02-11 ובפ"א 4352-32830/2009 (תחנת חברון), לפיו נגזר על המשיב מאסר על תנאי של 6 חודשים בגין כל עבירת אלימות, מאסר על תנאי של 3 חודשים בגין כל עבירת סמים, שירות לתועלת הציבור בהקף 100 שעות וצו מבחן למשך שנה.

האישומים: המשיב הורשע, על פי הודאתו, בשתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, בעבירת איומים ובתקיפה סתם, וכן, בתיק נוסף אותו צירף, נקבע כי עבר עבירות של ייצור, הכנה והפקת סמים ובהחזקה ושימוש של סמים.

בעניינינו, מדובר, אמנם, בעבירות חמורות – בשורה של עבירות כלפי בני מישפחה ועבירות סמים, ובעונש מקל.

בנסיבות אלה, גזר הדין סביר ואין עילה של ממש להתערבות של ערכאת העירעור.

...

נטען כי טעה בית המשפט כאשר הפנה את המשיב שוב ושוב לשירות המבחן, ובסופו של דבר הטיל על המשיב של"צ. עוד נטען כי טעה בית משפט קמא שלא הרשיע את המשיב בעבירות הסמים לאחר שקבע כי המשיב ביצע אותן.

נטען עוד כי טעה בית המשפט עת הגיע למסקנה כי המשיב השתקם ונמנע מהטלת מאסר משיקולי שיקום, תוך חריגה מרף הענישה המקובל.

אשר על כן הערעור נדחה.

בפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת הבכירה א. קנטור) מיום 10.4.18 ב-ת"פ 35023-12-17, לפיו נגזרו על המשיב (יליד 1975), 10 (עשרה) חודשי מאסר בפועל, שיחושבו מיום מעצרו (5.12.17ׂ ׂ) וכן מאסר מותנה בן 9 חודשים למשך שלוש שנים כשהתנאי הוא שהמשיב לא יעבור עבירת אלימות במשפחה מסוג פשע.

באישום זה מייחסת המדינה למשיב עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (בת זוג) לפי סעיף 380 + 382(ג) של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (עבירה אחת); תקיפה סתם בנסיבות מחמירות (בת זוג) לפי סעיף 379 + 382(ב)(1) לחוק העונשין (מספר עבירות); תקיפה סתם בנסיבות מחמירות (קטין שעליו הנאשם אחראי) לפי סעיף 379 + 382(ב)(2) של חוק העונשין (עבירה אחת), ואיומים לפי סעיף 192 של חוק העונשין (מספר עבירות).

באותו יום בשעות אחר הצהרים הגיע המשיב לחדרם, צעק עליהם מאחר ולא הלכו לבית הספר, והחל להכותם ברגליהם ובגבם באמצעות מקל.

ב-רע"פ 6464/10 דדון נ' מדינת ישראל (20.9.10) (להלן: עניין "דדון"), אושר גזר דין בו הוטלו על הנאשם 36 חודשי מאסר בפועל.

...

נוכח ההתרשמות מן השינוי ההדרגתי שחל בעמדותיו של המשיב כותב שירות המבחן בתסקירו: "אנו סבורים כי השתלבותו במסגרת טיפולית הממוקדת באלימות זוגית, תתרום להפחתה בסיכון להישנות". מכאן המלצת שירות המבחן להטיל על המשיב צו מבחן למשך שנה ומחצה במסגרת שירות המבחן מיום שחרורו מן המאסר.

עלתה אפוא השאלה האם להותיר בעינו את צו המבחן שהטיל בית משפט המחוזי על הנאשם? בית המשפט העליון מפי כב' השופט (בדימוס) צ. זילברטל השיב בחיוב על השאלה, בפסקה 12, כדלקמן: "במקרה דנא, נוכח האמור בתסקיר, וכיוון שאין מדובר בתקופת מאסר ממושכת במיוחד, סבורני שיהיה נכון להותיר את צו המבחן בתוקפו לתקופה קצרה יותר, של שנה ממועד שחרור המשיב ממאסר". שאלה נוספת היא: מה משמעות צו מבחן המוטל על נאשם, כשהצו ייכנס לתוקפו עם שחרורו של הנאשם מריצוי עונש המאסר בפועל? על כך השיב בית המשפט העליון בעניין אוחנה הנ"ל בפסקה 15, מפי כב' השופטת ד' ברק-ארז: "לפי פסיקתו של בית משפט זה, במקרה מסוג זה שבו צו המבחן נוסף לעונש מאסר בפועל, לא נלווית סנקציה של מאסר להפרתו של צו מבחן (ראו: דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547 (2004)). ואולם, אין בכך כדי לומר שלצו המבחן לא תהיה במקרה זה משמעות מעשית.

התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: בכל הנוגע לאורך תקופת ריצוי עונש המאסר בפועל אנו דוחים את ערעור המדינה.

המדינה מפנה בערעורה למדיניות הענישה הנוהגת, ומצביעה על גזרי דין שונים שבהם נפסקו בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש – בת זוג ואיומים כלפי בת זוג, עונשי מאסר בפועל שנעו בין 18 חודשי מאסר ועד שלוש שנות מאסר, וכן מצביעה המדינה על גזרי דין בגין עבירת התפרצות לבית מגורים בכוונה לעבור עבירה (עבירת גניבה) כשגזרי הדין נעו בין 24 חודשי מאסר ועד 32 חודשי מאסר.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום 30.9.21 (כשהמשיב נוטל חלק בדיון באמצעות מערכת VC), חזרה ב"כ המדינה על כל הטענות שבערעור וציינה, שמיתחם הענישה מקל מאוד ואינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה.

...

לטעמנו, נסיבות המקרה, כעולה מהכרעת הדין המפורטת של בית משפט קמא הן חמורות, ובוצעו באופן מתוכנן ובברוטליות.

כאמור, גזר-דינו של בית משפט קמא מקל עם המשיב יתר על המידה, ואין בו כדי לשדר מסר של הרתעה, ומסקנתנו היא שהדבר מחייב את התערבותנו על-מנת לתת ביטוי לסלידה העמוקה ממעשיו אלה של המשיב.

על-יסוד כלל השיקולים והנסיבות כפי שפורטו לעיל, אנו מקבלים את ערעור המדינה וחלף תקופת המאסר בפועל שגזר בית משפט קמא על המשיב, אנו דנים את המשיב ל-17 חודשי מאסר בפועל.

לפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (להלן: "בית משפט קמא") שניתן בגדרי ת"פ 22339-09-23 (להלן: "התיק העקרי"), אליו צירף המשיב את ת"פ 17810-03-22 (שלום - ירושלים) (להלן: "תיק הצירוף" או "התיק הנוסף").

המשיב הורשע לפי הודאתו בבצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום בתיק העקרי כפי שתוקן בשנית, וכן בעבירות שיוחסו לו בתיק הצירוף, ובהן תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות (של בת זוג), לפי סעיפים 380 + 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), וריבוי עבירות איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

מהלך הדיון העירעור המדינה מסרבת להשלים עם גזר הדין, ובהודעת העירעור כמו גם בטיעוניה בעל פה הדגישה את חומרת האירועים, וטענה שמעשיו הנלוזים של המשיב כלפי בת זוגו פגעו בגופה, ברוחה, בשלוות נפשה ובכבודה.

לאחר ששתה לשוכרה, העיר המשיב את המתלוננת בסטירה, איים עליה באמצעות סכין, הורה לה לרכון מטה, שבר על גופה מקל עץ, חנק אותה, קירב פעמיים גחל בוער לגופה ולפניה, והכול עקב חשד שאינה נאמנה לו. עם שחר, בעת שהמשיב חנק אותה בחדר השירותים נחלץ אחיה של המתלוננת להצילה, וכך כפי הנראה לא נגרם לה נזק גדול יותר ופגיעות חמורות יותר.

...

הוא לא חדל ממעשיו אף לאחר שאחיה של המתלוננת הגיע למקום, והאח בסופו של דבר היה זה שהרחיק את המשיב מהמתלוננת.

סבורים אנו כי במקרה דנן נדרשת התערבות ערכאת הערעור שכן העונש שהטיל בית משפט קמא נוטה לקולה וסוטה ממדיניות הענישה הראויה.

משאלו הם פני הדברים, לטעמנו הקל בית משפט קמא עם המשיב יתר על המידה, ואך בשל היותנו ערכאת ערעור לא נמצה עמו את הדין.