כללי
זהו ערעור המדינה על גזר-דינו של בית-משפט השלום בחיפה, שניתן ביום 13.3.22, במסגרתו של ת"פ 52222-02-21, על-ידי כב' השופטת הבכירה אורית קנטור, בעיניינו של המשיב, **** בן כמאל ח'יר.
המשיב הורשע, על-סמך הודאתו, בעבירות שיוחסו לו במסגרת כתב-אישום מתוקן ואשר עניינן - החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיפים 144(א) רישא וסיפא בצרוף לסעיף 144(ג) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק");
על המשיב הוטלו בערכאה הראשונה 9 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות (ללא ניכוי ימי מעצרו); 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירה מסוג פשע בנגוד לסעיף 144 לחוק העונשין; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירה מסוג עוון בנגוד לסעיף 144 לחוק העונשין.
לסיכום, הסניגור הדגיש, כי שליחתו של המשיב למאסר מאחורי סורג ובריח, תסיג את המשיב לאחור ותגרום לו נזק רב.
דיון והכרעה
ככלל, ערכאת העירעור תיטה שלא להתערב בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות שבמסגרתן נגלית סטייה מהותית ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים; כאשר נפלה במסגרת גזר הדין טעות מהותית; או מטעמי שקולי צדק ייחודיים (ראו: ע"פ 201/20 ליברטי נ' מדינת ישראל, פסקה 24, ניתן ביום 3.2.22).
כפי שיפורט להלן בהרחבה, לאחר שעיינו בכתב האישום, בתסקיר שירות המבחן, בטיעוני הצדדים בפני ביהמ"ש קמא, בגזר דינה של הערכאה הראשונה, בהודעת העירעור ובמכלול החומרים אשר באו לעיוננו ושקלנו לעומקן את טענות הצדדים לפנינו, באנו לכלל דיעה, כי אין למצוא הלימה בין העונש שנגזר על המשיב דכאן לבין מעשהו החמור של המשיב, שעניינו בהחזקת תת מקלע מאולתר ותחמושת שלא כדין.
משאלו הם פני הדברים ולאחר ששקלנו את מכלול השיקולים הצריכים לדבר, ובשים לב לכך שערכאת העירעור נמנעת ממיצוי הדין עם המשיב, עת מתקבל ערעור המדינה על קולת העונש, הרי שאנו מורים על קבלת ערעור המדינה ומטילים על המשיב 16 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בנכוי התקופה שבה שהה במעצר בגין העבירה מושא תיק זה.
אין שינוי ביתר רכיבי הענישה.
...
לסיכום, עתרה המערערת לקבל את ערעורה ולהשית על המשיב מאסר מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת מזו שקבע בית המשפט קמא.
דא עקא, ובכל הכבוד הראוי, אנו סבורים שהמקרה דנן הוא אחד מאותם המקרים שבמסגרתם עקרון ההלימה לא שיקף את חומרת מעשה העבירה על נסיבות ביצועו.
גם בבוא בית המשפט לקבוע את העונש המתאים לנאשם בגין מעשיו ראוי לייחס משקל להיותן של עבירות הנשק "מכת מדינה" ולצורך העז לגלם בגזירתו את שיקולי הרתעת הרבים והרתעתו של המשיב עצמו; ואכן, במקרה כגון זה מתקיים האמור בסעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין, שבהם נקבע כי אם מצא בית המשפט, כי יש צורך בהרתעת הנאשם מפני ביצוע עבירה נוספת, או בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירה מסוג העבירה שביצע הנאשם, ויש סיכוי של ממש שהחמרה בעונשו של הנאשם תביא להרתעתו ולהרתעת הרבים, רשאי הוא להתחשב בשיקול זה בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם בגבולות מתחם העונש שנקבע.
משאלו הם פני הדברים ולאחר ששקלנו את מכלול השיקולים הצריכים לדבר, ובשים לב לכך שערכאת הערעור נמנעת ממיצוי הדין עם המשיב, עת מתקבל ערעור המדינה על קולת העונש, הרי שאנו מורים על קבלת ערעור המדינה ומטילים על המשיב 16 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי התקופה שבה שהה במעצר בגין העבירה מושא תיק זה.
אין שינוי ביתר רכיבי הענישה.
