ערעור המדינה על ביטול תובענה משמעתית נגד מנהל אגף חקירות במוסד לביטוח לאומי

הדו"ח נערך על בסיס פגישות עם מינהלי הסניף, מנהלת אגף ועדות רפואיות, סקר טלפוני שנערך למבוטחים בדבר שעת הועדה ופעילותה, תצפית על הועדות, חקירה של 11 מזכירי וועדות רפואיות ותשאול של שישה עובדים נוספים.

ביום 1.5.12 פנה לתובע מנהל אגף כח אדם בנתבע, מר עוזי ברנע (להלן - ברנע) וזימן אותו לשימוע ביחס לכוונת הנתבע לנקוט נגדו אמצעי משמעת, על רקע החפיפה בין שעות עבודתו בסניף לבין עבודתו כמזכיר וועדה (נספח ת/7 לתצהיר התובע).

ב"כ התובע אף שוחח עם ברנע ונפגש עימו מספר פעמים בעיניין זה. ביום 11.3.13 הודיע ברנע לתובע שהחליט שלא למצות עמו את הדין ולא לנקוט נגדו בהליכי משמעת, אלא להסתפק בהליך פנימי של נזיפה בתובע, מכח הסמכות שהואצלה לו בהתאם לסעיפים 31 ו-71 בחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן - חוק המשמעת; נספח ת/11 לתצהיר התובע).

ההליך התביעה הוגשה כנגד המוסד לביטוח לאומי וגם כנגד ברנע.

בהתאם, ביום 6.5.13, נימסר לתובע על ביטול האישור.

לאחר שהובהר לו לוח הזמנים, לפיו התביעה לבית הדין הוגשה בנובמבר 2013, טען שידע שתוצאות העירעור צפויות מראש, כיוון שברנע ישב בועדת הערר (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 8-15).

בנסיבות העניין, נוכח הליך המשמעת שננקט נגד התובע, ביטול האישור שניתן לו בנושא נעשה כדין.

...

לסיכום, נוכח הממצאים בעניינו של התובע וההליך המשמעתי שננקט נגדו, התובע אינו זכאי להשתתפות בשכר לימוד ולפיצוי בגין ימי היעדרות בתשלום ולפיכך יש לדחות תביעתו לתשלום רכיבים אלה.

משכלל טענות התובע נדחו לגופן, דין התביעה לפיצויים בגין עוגמת נפש להידחות גם כן. יוזכר שמדובר בפיצויים שיפסקו במשורה, במקרים חריגים בלבד (דב"ע נג/3-99,114 משרד החינוך, מדינת ישראל – מצגר, פד"ע כו 563, 582 (1994); ע"ע (ארצי) 419/07 מדינת ישראל, משרד התעשייה והמסחר – חן, 3.11.08).

סוף דבר - התביעה נדחית.

במקביל ניפתחה חקירה משטרתית נגד המנוח וחבריו, בחשדות כי הסכומים העצומים שקבלו מהמוסד לביטוח לאומי, התקבלו לא רק תוך ביצוע עבירות משמעתיות, אלא גם תוך ביצוע עבירות פליליות חמורות.

התובעת טוענת, כי בעקבות החלטת אב בית הדין למשמעת על ביטול התובענה המשמעתית על כל פרטיה, קמה למנוח זכאות לתשלום מלוא השכר בגין כל תקופת ההשעייתו בשל שתי עילות עצמאיות.

ברם משהתובעת טענה ארוכות בעיניין ההפליה נתייחס בקצרה לטענה זו. ביום 19/8/2001 הגיש נציב שירות המדינה לממונה על התביעה והמשמעת, קובלנה בעיניין המנוח עקב חשד לכאורה לבצוע עבירות המשמעת הבאות: (1) המנוח עבד עבודה פרטית בשכר, ללא היתר, עבור המוסד לביטוח לאומי בתקופה שבין 10/98 ל-5/01 בנגוד להוראות התקשי"ר ובנגוד להוראות ההסכם הקבוצי מחודש 9/98.

נשקל תפקידו של התובע ומעמדו כעובד מדינה בכיר ביותר, מנהל אגף במחוז הצפון, בבחינת "ראש הפירמידה במערכת" (אם להשתמש בלשון הנציב); נשקלו הקף העבירה לכאורה בה נחשד התובע ומהותה: מדובר בחשד לכאורה בביצועה של עבירת משמעת, הכרוכה לא רק באי הגשת בקשה להיתר לבצוע עבודה פרטית וממילא – אי קבלת ההיתר, אלא – ביצוע העבודה בנגוד לאיסור מפורש מאז 10/98 (ההסכם הקבוצי כמו גם נ/5); בנוסף, מדובר בסכומי עתק שקבלתם מיוחסת לתובע, ששיעורם מסתכם במיליונים והעולים, לכן, אלפי מונים על שכרו בשירות המדינה, הכל בנגוד לאיסור מפורש לענין זה בתקשי"ר ומנגד – קבלת תוספות שכר שקבלתן הותנתה באי ביצוע עבודה פרטית כלשהיא, באופן מוחלט.

המנוח ביקש גם הוא לפרוש משרותו כעובד מדינה וביום 23/4/2002 כתב לו עו"ד יגאל חיות, הממונה על התביעה והמשמעת, כי אין היתנגדות לפרישתו המוקדמת של המנוח תוך קבלת זכויות הגמלה על ידי החוק ללא כל הטבות נוספות, ברם מיד ביום 25/4/2002 שיגר עו"ד חיות מכתב נוסף אל המנוח בו צויין: "בהמשך לשיחתינו הטלפנית מהיום בה הודעתי לך כי מכתבינו הנ"ל, שלדבריך טרם קיבלת אותו, מבוטל, הריני להודיעך בכתב כי מכתבינו מיום 23.4.02 מבוטל בזה ומכתב אחר בעיניין בקשתך ישלח אליך בהקדם". ביום 28/4/2002 שיגר עו"ד חיות מכתב נוסף אל המנוח בו ציין: "בהמשך למכתבינו מיום 25.4.02, מאחר ונודע לנו כי עומד להיות מוגש נגדך כתב אישום, אין לנו היתנגדות כי תצא לפרישה מוקדמת אולם זכויותיך לקצבת פרישה ומענק לפי ס' 22 לחוק הגמלאות יותלו (יוקפאו) עד לסיום ההליכים הפליליים והמשמעתיים ובכפוף לתוצאותיהם. נא תשובתך לא יאוחר מ-8.5.02". המנוח לא הסכים לפרוש פרישה מוקדמת בתנאים שהוצעו לו והוא המשיך להיות עובד מדינה בהשעייה.

לאחר שניתן פסק הדין על ידי בית המשפט העליון, השיבה נציבות שירות המדינה למכתבה של גב' טסטא, במכתבה של עו"ד טל אביטן מיום 1/5/2011 בו צויין, בין היתר: "ביום 12.7.10 ניתן פסק דין בעירעור שהוגש על ידי העובד לבית המשפט העליון שהותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניין הרשעתו של העובד בכתב האישום אולם לאור פטירתו של העובד בוטל עונש המאסר ומאסר במקום קנס שהוטל עליו.

...

כך גם לא מצאנו הצדקה להתנהלות התובעת ואופן ניהול תביעתה לפנינו.

סוף דבר תביעות התובעת במרבית הרכיבים נדחות.

בשל כשלים וטעויות אלה החלטנו שלא להטיל הוצאות משפט על התובעת.

בית דין איזורי לעבודה בבאר שבע סע"ש 58973-05-16 26 ספטמבר 2019 לפני: כב' סגן הנשיא השופט צבי פרנקל נציגת ציבור (עובדים) גב' מרים יעיש נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי בסר התובעת: חנה קדמי הנתבע: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד רועי שביט פסק דין

בתחילה, השימוע נקבע ביום חופשה מאושר של התובעת, אולם במסגרת הליך שניפתח על ידה בבית הדין (58688-07-15), במסגרתו התבקש בית הדין בין היתר, להורות על ביטול השימוע, נדחה השימוע ליום 17.8.15.

כך לטענת התובע, הפר מנהל הסניף את חוק היסוד כבוד האדם וחירותו, עת פגע בכבודה ובפרטיותה לעיני כל העובדים ומנע ממנה מלהתבטא, הפרת הוראות התקשיר עת לא העניק הערכות עובד אובייקטיביות, הפר חובת תום הלב לפי חוק שירות המדינה (משמעת), הפר כללים אתיים; התובעת הגישה שתי תלונות כנגד מנהל הסניף, האחת מיום 28.5.15 והשנייה מיום 18.6.15; התלונות הוגשו אל 'רשות מוסמכת' כהגדרתה בחוק הגנה על עובדים; לטענת התובעת יש להעביר את נטל הוכחה אל הנתבע להראות שלא פעל בנגוד להוראות סעיף 2 לחוק הגנה על עובדים, עת הוכיחה כי פוטרה וכי לא היה במעשיה או בהתנהגותה סיבה לפגוע בה או לפטר אותה.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין- פיצוי בגובה 24 חודשי היסתגלות ובסך של 360,000 ₪ וזאת בגין פיטורים משיקולים זרים שנועדו להפסיק את ההליך המשפטי אותו פתחה התובעת כנגד הנתבע, בחוסר תום לב קצוני תוך הפרה של חוזה העבודה שהתקיים בין הצדדים משך 25 שנים, בגין ארוע שחקר הממונה על המשמעת בנתבע, באופן מגמתי שנועד להכשיר את ההיתנהגות של מנהל הסניף.

התובעת פתחה בהליכים נוספים כנגד גורמים שונים בנתבע, בין היתר כנגד מנהלת האגף לייעוץ לקשיש, הגב' ורה שלום וכנגד מנהל הסניף, לרבות הגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים במסגרת קובלנה פלילית שהגישה , וזאת בשל אי קבלתה את חוות הדעת שנכתבה לגביה בהיותם ממונים שלה; כאשר רעיון של התובעת לא היתקבל, היא הפכה אובססיבית לגבי אותו עניין ולא בחלה בשום אמצעי על מנת להביע את חוסר שביעות רצונה מכך.

לאחר שערערה התובעת על ההחלטה בדבר פיטוריה הוחלט על ידי סמנכ"ל משאבי אנוש מר יוני לאופר לתת לה היזדמנות נוספת, במסגרת עבודה בסניף אחר, אולם התובעת סירבה ולאור זאת החליט מר לאופר לפטרה (סעיף 13 בתצהיר מר חושן).

אף בעדותה, נישאלה התובעת האם היא טוענה כי מינויה של הגב' מיכל מויאל, שזכתה בזמנו במיכרז, היה "תפירת מיכרז", הסכימה התובעת כי טענה זו הועלתה על ידה בעבר , אולם היא התייתרה בשל בקשתה למחוק הבקשה והתביעה, עם זאת הוסיפה כי לדעתה היה מדובר במיכרז מוטה וכי בכתב התביעה פירטה את כל הסיבות לכך- אלא שבכך לא די. התובעת לא הוכיחה כאמור כי המיכרז נערך תוך הפרת כללי מנהל תקין (עמ' 15, שורות 22-32, עמ' 16, שורות 1-5).

...

כמו כן ומשהגענו למסקנה כי פיטורי התובעת נעשו כדין ולא נפל כל פגם אף באופן הפיטורים, דין תביעת התובעת לתשלום פיצויים בגין עצם הפיטורים- אף היא להידחות.

סוף דבר על כן, דין תביעת התובעת להידחות על כל רכיביה.

לאור התוצאה אליה הגענו, לפנים משורת הדין ולמרות התנהלות התובעת בהליך זה, ומשמדובר בגמלאית החלטנו כי התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בלבד שעליה לשלם לנתבע בתוך 30 יום.

] בפניי ערעור המדינה על החלטת בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (אב בית הדין עו"ד י' תלרז והחברים עו"ד י' שרף ועו"ד ש' צרפתי), אשר הורה על ביטול תובענה אשר הוגשה כנגד המשיב.

נגד המשיב, מנהל אגף חקירות במוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד), הוגשה תובענה אשר ייחסה לו אישום בעבירות לפי סעיפים 17(1), (2) ו-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: החוק), שעניינן פגיעה במשמעת שירות המדינה, הפרת נוהלי העבודה של המוסד והתנהגות שאינה הולמת את תפקיד המשיב כעובד מדינה ועובד המוסד.

כמו כן, אם לא תמוצה החקירה בעיניינו של המשיב, המכהן בתפקיד בכיר במוסד לביטוח לאומי, בשל הבטחה שניתנה לו לכאורה על-ידי מנכ"ל המוסד, עלול הדבר ליצור מראית עין של איפה ואיפה לטובת עובדים בכירים בשירות הצבורי, דבר אשר יפגע כאמור בתדמיתו של השרות הצבורי ובאמון הציבור בו. בשולי הדברים, אוסיף כי מצאתי טעם גם בטענת המערערת כי משהוגשה קובלנה נגד המשיב עובר שיקול-הדעת לגבי המשך הטיפול בה לידי התביעה.

...

כשלעצמי, אני סבורה כי עמדה זו אינה מתיישבת בהכרח עם התפיסה לפיה מטרת ההליך המשמעתי הינה הגנה על אמון הציבור בשירות המדינה, כפי שפורט לעיל.

זאת, הן לאור העובדה כי בפני המחוקק עומדת כאמור הצעת חוק אשר במסגרתה, אם תתקבל, תאומץ הפרשנות אשר הוצגה לעיל, והן לאור זאת שלא שוכנעתי כאמור כי בענייננו אכן הוכח כדבעי כי התקבלה החלטה על ביטול הקובלנה שהוגשה נגד המשיב.

לאור כל האמור, הערעור מתקבל איפוא.

כתב האישום שהוגש כנגדו יסודו בסדרה של כשלושים מקרים בשנים 1997­2001, בהם טיפל, במסגרת תפקידו, בענייניהם של מבוטחים בני משפחתו.

בדיון נטען מטעם המערער בהמשך לאמור, כי עבודתו מתוחמת לגביה בלבד; וכי על פי חוזר המוסד לביטוח לאומי מ-14.4.89 (נ/2, להלן חוזר 1989), התקף באותה תקופה – להבדיל מחוזר נוסף מ-27.4.03 (נ/1, להלן חוזר 2003) – נאסר על עובד המוסד לטפל בפניות היזומות מטעם קרוביו, אך לא כן עשה המערער (אף לשיטת המשיבה).

"תביעה" הוגדרה כך: "(1) תביעה לגמלה; (2) פניה הקשורה לתשלום דמי ביטוח" (סעיף ג(3)(ג)).

בקשות להקטנת מקדמות; ערעורים על קביעות של דמי ביטוח; ערעורים על קביעות מעמד; בקשות לטפול בהפרשי שומה; בקשות לביטול קנסות והפרשי הצמדה; בקשות לעריכת הסדרי תשלומים; טפול בדרישות להחזר גימלאות עפ"י סעיף 185(א) לחוק".

ז לפסק הדין; ראו גם עדות מנהל תחום הגביה בסניף חדרה, מר בן-מנחם (פרוטוקול 4.11.04, עמ' 8); ועדות הגב' ירונה שלום, מאגף הבקורת הפנימית במוסד לביטוח לאומי (פרוטוקול 4.11.04, עמ' 17, פרוטוקול 21.3.05, עמ' 24)).

משפעל המערער בהתאם להוראות אלה – אף אם כטענתו לא ידע עליהן, שכן ראה את חוזר 1989 ואת חוזר 2003 לראשונה בשעה שנחקר בעבירות המשמעת (פרוטוקול 31.5.07, עמ' 63) –אין להרשיעו בדין.

ואולם, באתי לכלל מסקנה כי כיוון שאמות המידה בדיני המשמעת קרובות לאלה שבדין הפלילי, קרי, הן אמות מידה מחמירות לעניינן הרשעה (ראו למשל עש"מ 3725/91 בכרך נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 401 (1991); עש"ם 7797/07 מימון נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, 6.11.07)) – יש לראותו כמי שבא תחת קורת גגו של חוזר 1989 ש"חלש" על עבודתו בביטוח הלאומי.

...

ומן המצב שנוצר, ולוא באופן משפטי-טכני, אין מנוס מלהנות את המערער.

סוף דבר נמצא כי הוראות המוסד לביטוח לאומי שחלו בשעה שטיפל המערער בתיקי קרוביו לא אסרו על כך על פי נוסחן ולשונן, אף שראוי היה כי יאסרו; ולמצער נוצר ספק.

על כן מתקבל הערעור, והמערער מזוכה, מטעם משפטי-טכני של "פרצה נורמטיבית" כאמור.