ערעור בעבירת נהיגה ברשלנות

בכתב האישום יוחס למערער ביצוע העבירות הבאות: נהיגה רשלנית לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א 1961 (להלן: הפקודה); נהיגה בדרך הגורמת נזק לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: התקנות) ולפי סעיף 68 לפקודה; אי מתן אפשרות חציה לפי תקנה 67(א) לתקנות; הפקרה אחר פגיעה לפי סעיפים 64א(א) ו - 40 לפקודה; הזזת רכב לפי תקנה 144(א)(1) לתקנות; אי מסירת פרטים לפי תקנה 144(א)(3) לתקנות ואי הודעה למישטרה לפי תקנה 11(א)(4) לתקנות.

...

ראו בעניין זה גם : מ"ח 2448/16 עומר פדילה נ' מדינת ישראל, פס' כ (11.7.16) נוכח האמור לעיל, ובהתחשב בכלל הנסיבות והשיקולים לרבות העבירות הנלוות, אני סבור כי המתחם בו בחר ביהמ"ש קמא הינו בהחלט סביר.

במקרה זה אני סבור כי ידי ביהמ"ש קמא היו כבולות ולא ניתן לסטות מעונש המינימום הקבוע בסע' 40 לפקודה אשר מורה לנו כדלקמן: " הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 64 או לפי סעיף 64א, דינו – בנוסף לכל עונש אחר – פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלוש שנים; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר." בהתאם לגישה הרווחת בפסיקה נסיבות מקלות, כמו חרטה, היעדר עבר פלילי ותעבורתי, הרעה במצב האישי והכלכלי בעקבות התאונה ונסיבות אישיות אחרות, ככלל אין לראות בהן כנסיבות מיוחדות שיצדיקו סטייה מפסילת המינימום (עפ"ת 46198-03-18 אבו כליב נ' מדינת ישראל, פס' 14 בחו"ד השופטת חן-ברק והאסמכתאות שם ( 31.5.18).

לאור כל האמור לעיל, אני מורה בזאת על דחיית הערעור.

לפני בית משפט קמא הונח כתב אישום בו יוחסו למערער עבירות של נהיגה רשלנית, היתנהגות הגורמת חבלה של ממש, ואי מתן זכות קדימה להולכי רגל החוצים במעבר חצייה, לפי סעיפים 62(2) ו-38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה"), ותקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

...

לאחר ששמע את העדים, עיין במוצגים, ושקל את טענות הצדדים, הגיע בית משפט קמא למסקנה לפיה עובדות כתב האישום הוכחו מעבר לכל ספק סביר והרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

נוכח נטילת האחריות, חלוף הזמן ושאר הנתונים העומדים לזכות המערער החלטתי להקל במידת מה בעונש שהוטל על המערער.

בעקבות תאור זה יוחס למערערת ביצוע העבירות הבאות : נהיגה רשלנית – עבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א 1961 (להלן: הפקודה) + סעיף 38 (2) לפקודה; סטייה מנתיב נסיעה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 40 לתקנות התעבורה תש"ל – 1970 (להלן: התקנות); חבלה של ממש – עבירה לפי סעיף 38 (3) לפקודה; היתנהגות הגורמת נזק וחבלה של ממש לגוף – עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות.

...

מראיות אלו ביהמ"ש קמא מצא כי התאונה התרחשה, אמנם בסמיכות לפתח המנהרה, אך לפני היציאה ממנהרה זו – מסקנה סבירה, הגיונית ומבוססת על תשתית ראייתית אף איתנה.

גם במישור האחריות אני סבור כי מסקנתו של ביהמ"ש קמא הינה בהחלט מבוססת.

בית המשפט המחוזי הקל בעונשו של המערער וביטל את הפסילה בפועל, בין היתר, בשל זיכויו מעבירות של נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף ואי מתן זכות קדימה לרכב בפני שמאלה ונוכח התרשלותו של הנהג המעורב ופציעתו באורח חמור של המערער.

...

בעפ"ת (ב"ש) 11367-10-13 בריגה נ' מדינת ישראל (מיום 28.11.13), נדחה ערעורה של נאשמת שהורשעה בנהיגה רשלנית וגרימת תאונת דרכים.

לאחר ששמעתי את ב"כ הצדדים וטיעוניהם, שקלתי את האינטרס הציבורי, עיינתי בפסיקה, נתתי דעתי לכך שמדובר בתאונה, בה נגרמו חבלות של ממש והסיכון הרב הטמון בעבירות המיוחסות לנאשם הוא גבוה במיוחד ומאידך, נתתי דעתי לזמן שחלף מאז התאונה, לכך שהנאשם עצמו נפגע קשה בתאונה ואושפז, לעברו התעבורתי ולכך שהפנים את לקחי התאונה, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: אני דנה את הנאשם ל- 3 חודשי מאסר וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 2,500 ש"ח .

ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד השופטת שרית זוכוביצקי) בגמ"ר 186-10-19 מיום 4.12.2022, שעל-פיה הורשע המערער בעבירת גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 בפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 וכן ערעור על גזר דינו מיום 4.12.2022, שלפיו הושתו על המערער העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך שניים-עשר חודש; שישה חודשי מאסר מותנה, שאותו יישא אם תוך שלוש שנים יעבור עבירת גרימת מוות ברשלנות או נהיגה בזמן פסילה; פסילת רישיון נהיגה למשך שבע שנים; עשרה חודשי פסילת רישיון נהיגה מותנית למשך שלוש שנים; קנס בסך 1,500 ₪; פיצוי למשפחת הילד המנוח בסך 6,000 ₪.

...

אנו סבורים שהדין עם בית משפט קמא בכל הנוגע לקבילות הסרטון.

המסקנה מכל אלה היא שלא נפל פגם בהכרעות העובדתיות של בית משפט קמא.

לנוכח כל האמור, הערעור על שני חלקיו נדחה.