ערעור בית המשפט העליון פיטורי שוטר

תמצית טענות המערערת בהתאם לסעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר, שאלת פיטוריו של סוהר, ללא תלות בסיבת הפיטורים, לא תחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לעניין סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה ועל כן הדיון בה אינו בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אלא בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים וזאת מכוח הוראת סעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים ביחד עם סעיף 37 לתוספת הראשונה של אותו חוק.

הינה כי כן, סעיף 93א(א) לפקודת המישטרה אינו שולל באופן מפורש הסמכות העניינית לידון בעניינים המפורטים בו מבית משפט השלום ולמרות זאת קבע בית המשפט העליון כי מקום בו יש בכתב התביעה תקיפה ישירה של החלטה מנהלית של המישטרה הנוגעת לפיטוריו של שוטר – הסמכות העניינית הנה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

...

..כאשר אנו נדרשים ליישם את "מבחן העוצמה" שפותח בפרשת חלמיש הרי שמסקנתי היא שבהיעדר הסכמה מפורשת בחקיקה, לא ניתן לקבל את טענת השב"ס כי בית המשפט לעניינים מנהליים יכול לדון בקשר הסיבתי שבין פיטורים להפרת חוק חיילים משוחררים – גם אם המדובר בסוהר.

לסיכום נוכח האמור לעיל, הערעור מתקבל.

תביעת המשיב לוועדת התעסוקה מסולקת על הסף בשל חוסר סמכות עניינית לדון בה. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ₪.

לעניין הפעלתה של ביקורת זו כאשר מדובר בהחלטה על פיטוריו של שוטר, פסק בית המשפט העליון (בג"צ 671/04 גרין נ' משטרת ישראל פ"ד נט(5) 827 (2005)), כי "במערכת המישטרה, בדומה למערכת הצבאית, מרווח שיקול-הדעת של הרשות המוסמכת לקבוע את דבר התאמתו של אדם לשרת בשירותיה היא רחבה; ממילא נכונותו של בית-משפט זה להתערב בשקול-דעת זה היא צרה ומצומצמת" (בפיסקה 6 לפסק הדין).

אשר למשך הזמן שנידרש לקבלת החלטה לאחר הכרעת בתי הדין למשמעת, עולה כי בשלב הראשון, לאחר שניתן פסק הדין של בית הדין לערעורים, היתקיים לעותר (30.12.14) שימוע במטה הארצי, בפני שני קצינים בכירים (ניצב משנה אלעזר כהנא וסגן ניצב אברהם פרנקל), כאשר נושא השימוע הנו "שקילת פיטורין לפי סעיף 10(2) לפקודת המישטרה". בהמשך לכך היתקיים לעותר ראיון בפני מפכ"ל המישטרה דאז, רב ניצב יוחנן דנינו (17.2.05).

...

לא למותר להזכיר את דברי כב' הנשיא א' גרוניס באותה פרשה, כי "רשאית רשות מינהלית לשנות מדרכה ולסטות מהחלטות קודמות .... כמו כן רשאית רשות מינהלית שלא ללכת בעקבות החלטות קודמות, מקום שהגיעה למסקנה שהן היו מוטעות" (שם; ראו, ליישום של גישה זו ביחס לסמכות המפכ"ל לפטר שוטרים, עת"מ (ירושלים) 1627-11-14 עקילה נ' מדינת ישראל (31.12.14), בפסקה 15 לפסק הדין).

התוצאה של כל האמור היא, כי אני דוחה את טענת האפליה שהעלה העותר.

] התוצאה נוכח כל האמור, העתירה נדחית.

בית המשפט העליון קיבל את העירעור שהגיש העותר וקבע כי יש לזכותו מחמת הספק (ע"פ 4784/13 סומך נ' מדינת ישראל (18.2.2016)).

לענייננו, סעיף 74 לחוק המישטרה, התשס"ו-2006, המתוה את שיקול הדעת לצורך הפעלת הסמכות לפטר איש מישטרה, קובע כי "המפקח הכללי רשאי לפטר שוטר שנדון בהליך משמעתי או פלילי אף אם זוכה, אם הוא סבור, עקב הדיון המשמעתי או הפלילי, כי אין השוטר מתאים להמשיך ולשרת במישטרה, ובילבד שקצין מישטרה בכיר לא יפוטר אלא באישור השר". כמו כן, פקודת הקבע 06.01.021 שעניינה "אמצעי משמעת מנהליים – אנשי מישטרה חשודים בבצוע עבירה או שהוכרע דינם" קובעת כי "איש מישטרה שהועמד לדין וזוכה, אולם מן האמור בפסק הדין, בצרוף המשקל של טיב שרותו במישטרה עולה, כי אין האיש מתאים לשרת במישטרה – יפוטר" (סעיף 3(ו)).

כנגד החלטת הפיטורין המקורית (וליתר דיוק, ההחלטה בדבר אי הארכת השרות), הגיש העותר עתירה לבית המשפט זה ופסק הדין בה הפך חלוט.

...

ואולם, הטעמים שעמדו ביסוד ההחלטה בבקשת העותר לשוב לשירות הובילו למסקנה כי העותר, שקיפח חייו של אדם, אינו מתאים לחזור לשירות במשטרה, על אף טיב שירותו.

איני סבורה, כי היעדרו של שימוע בעל פה, מוביל למסקנה כי נפל בה פגם.

העתירה נדחית.

  על חובת הנמקה מלאה ומפורטת, בהחלטות בעיניין פיטורי שוטרים, עמד בית-המשפט העליון בעע"מ 2024/12 רס"מ ג'דאללה חרב נ' ראש אגף משאבי אנוש משטרת ישראל (16.1.13), בנסיבות דומות לאלו שלפנינו של החלטה לאקונית: "בשולי הדברים אבקש להעיר כי טוב היה עושה המשיב לו היה מיפרט במסגרת החלטתו את השיקולים השונים שנשקלו בעיניינו של המערער ביתר שאת. המשיב אמנם ציין בהחלטה כי זו התקבלה לאחר עיון בטיעוני המערער וב"המלצות הגורמים הצריכים לעניין", ואף הפנה לטיעוני המערער כפי שנשמעו במהלך השימוע שנערך לו. כשלעצמי, אינני משוכנע כי די בזאת.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר בחינת טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי בהחלטה בדבר אי-הארכת שירותה של העותרת במשטרה, לאחר שנים רבות של שירות, נפלו פגמים מינהליים, הנוגעים, בין-השאר, להיעדר הנמקה ראויה, להיעדר שימוע הולם, ולהיעדר התייחסות לטענות, לראיות ולהסברים שהוצגו על-ידי העותרת במהלך השימוע; וכי לפנינו מקרה חריג של פגמים משמעותיים בהליך המצדיקים את ביטול ההחלטה.

ההכרעה אודות אי-הארכת השירות, הובאה בפִסקה אחת, כללית וסתמית, ללא הנמקה, תוך אימוץ החלטת קודמתו, זאת כפי שכבר הובאו הדברים לעיל: "שבנו לשקול את נושא הארכת שירותך. לאחר שהובאו בפניי טיעוני בא כוחך, עו"ד אייל שמולביץ', במכתבו מיום 28.4.21, ובשים לב לכך כי הגנה מפני פיטורים חלה על עובדת שעוברת טיפולי פוריות במקרה בהם הטפולים הם לקראת ילד ראשון ושני בלבד, ואילו את נמצאת בטיפולים לקראת ילדך השלישי, נוכח המפורט לעיל, החלטתי לאמץ את החלטת קודמתי בתפקיד ולהורות על אי הארכת שירותך". ראשית, ההחלטה הלקונית והסתמית שניתנה בעניינה של העותרת, אינה עומדת בדרישה ההנמקה המלאה והמפורטת, שעמד עליה בית-המשפט העליון בדבר אופן ניסוח החלטות בעניין פיטורי שוטרים או אי-הארכת שירותם, בפסק-הדין בעע"מ 2024/12 בעניין רס"מ ג'דאללה חרב (לעיל).

סוף דבר מחמת הפגמים המינהליים האמורים של היעדר הנמקה הולמת, ולו תמציתית, וממילא - היעדר כל התייחסות לטיעוני העותרת ולראיות שהציגה, והיעדר זכות טיעון בעניין ראיות מינהליות חדשות שהוצגו לראש אמ"ש על-פי טענת המשיבה, בעקבות הבירורים שנדרשו לאחר השימוע, הרי שדין ההחלטה בדבר אי-הארכת השירות להתבטל.

בית משפט השלום בירושלים ת"פ 37134-10-17 מחלקה לחקירות שוטרים - מח"ש נ' אטיאס ואח' תיק חצוני: 2717/2016 מספר בקשה:76 בפני כבוד השופטת ג'ויה סקפה שפירא המבקש אליצור אטיאס ע"י ב"כ עוה"ד אבשלום גיספאן המשיבה מדינת ישראל- המחלקה לחקירות שוטרים ע"י ב"כ עוה"ד בתיה קוליץ החלטה

ביום 16.3.22 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 1089/21, אשר קיבל את העירעור על זיכויו של המבקש מעבירת מירמה והפרת אמונים והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שישוב וידון בעבירה זו, לנוכח הכרעתו של בית המשפט העליון בסוגיה העקרונית של קבילות תוצרי האזנת הסתר.

מעבר לכך טען המבקש, כי היתקיימו גם נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת פיצוי בעקבות הזיכוי מהאישומים שיוחסו לו, ובהן הנזק האישי, המשפחתי והכלכלי שנגרמו למבקש, פיטוריו מן המישטרה עם הגשת כתב האישום, שהיה, לטענת המבקש, מנופח ומופרך, והפגיעה הקשה בכבודו ובשמו הטוב.

...

בשולי פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי כדלקמן: "ראשית, מכתב אישום שהחזיק שישה אישומים נותר לבסוף אישום אחד שמתוכו הורשע המערער בשל אירוע אחד. יוער בהקשר זה כי לגבי חלק מהאישומים התעורר ספק בנוגע לשאלה אם היה מקום להגיש בעטיים כתב אישום פלילי ודומה כי היה מקום לשקול להסתפק בפעולה במישור המשמעתי בלבד. שנית, כתב האישום המקורי נגד המערער הוגש ביום 22.10.17, לפני יותר מחמש שנים. חלוף הזמן הוא גורם משמעותי שיש לשקול, במיוחד בשים לב לכך שאין לתלות במערער את האשמה לכך, שעה שפרק זמן לא מבוטל חלף מאחר שהדיון בעניינו עורר סוגיה עקרונית וחשובה שבירורה תרם להימשכות ההליכים. שלישית, יש ליתן משקל נכבד גם למחיר הכבד ששילם המערער הן בחייו המקצועיים הן בחייו האישיים בגין מעורבותו באירועים מושא כתב האישום. אכן, על אדם לשאת בתוצאות מעשיו אולם דומה כי עומק הפגיעה במערער אינו עומד ביחס סביר למעשים אשר לפיהם הורשע בסופו של דבר." המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטתו מיום 16.4.23 ברע"פ 2152/23 דחה בית המשפט העליון את הבקשה.

אשר לעילה הראשונה –"לא היה יסוד לאשמה", הפסיקה קבעה כי יש לבחון באופן אובייקטיבי האם התשתית הראייתית שהונחה לפני התביעה הקימה "סיכוי סביר להרשעה", כלומר, האם תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום (ע"פ 5851/19 מדינת ישראל נ' אברג'יל (נבו 2.2.20)).

עם זאת אני סבורה, כי בבחינת בקשת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין המתייחסת לכתב אישום ענף ומורכב דוגמת זה שהוגש נגד המבקש, אין מקום לבחון באופן נפרד כל עובדה שנטענה בכתב האישום, הוראת חיקוק או אישום, בפרט כאשר אישומים 4-6 זכו לנתח קטן בלבד ממאמצי הגנתו של המבקש (ראו למשל סיכומי ההגנה מיום 18.4.19 בעמ' 17-18), ויש לבחון את התמונה הראייתית בכללותה.