עמדת הרשות הייתה שסך כל הפצוי בגין המקרקעין עומד על 12 $ למ"ר, אף שהיה ברור לרשות כבר אז שמדובר בסכום מגוחך, כפי שהתברר בהמשך כששמאי מכריע נתן את החלטתו לגבי שווי הזכויות.
בעירעור שהגישה התובעת לבית המשפט העליון לא שונתה הקביעה של בית המשפט המחוזי שלפיה סכום הפצוי יעמוד על 34 $ למ"ר נכון למועד הקובע, אך נקבע שהרשות תחויב בריבית לפי השיעורים הבאים: ריבית בשיעור של 1.5% מהמועד הקובע ועד ליום 15.2.2010 וריבית צמודה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 15.2.2010 ועד למועד תשלום הפצוי.
בית המשפט העליון אף הביע צער על כך שבחלוף 18 שנים, טרם קיבלו כל היורשים פיצוי על זכויותיהם או קרקעות חלופיות.
בסיכומי התובעת נטען שבפסק הדין בעירעור לא הפנה בית המשפט העליון לסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה או לסעיף מסוים אחר, ולכן, לצורך חישוב הפיצויים החל מיום 15.2.2010 יש לבחון את כלל הוראות החוק הנ"ל. לטענת ב"כ התובעת, במקרה דנן אין ספק שנפסקו לתובעת בפסק דין הכספים המגיעים לה בגין ההפקעה, ואין ספק שהמועד לבצוע התשלום חלף זמן רב לפני 15.2.2010, ולכן עומדת לתובעת הזכות לקבל פיצוי מלא לפי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, לרבות ריבית פיגורים לפי סעיף 5(ב) לחוק.
...
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובעת כי יש להוסיף לפיצויי ההפקעה ריבית פיגורים לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה בגין התקופה שמיום 15.2.2010 ועד למועד התשלום בפועל.
קשה להשלים עם מצב דברים שבו הרשות מפקיעה מקרקעין, לא משלמת פיצוי מלא בגינם במשך עשרות שנים, ובסופו של דבר משלמת את הפיצוי בתוספת ריבית מינימאלית, שהיא נמוכה משמעותית מהתשואה שהייתה יכולה להתקבל אילו שולם הפיצוי בסמוך למועד ההפקעה, בין בדרך של מקרקעין חלופיים ובין בדרך של פיצוי כספי.
סיכום
התביעה נדחית במלואה, בכפוף לאמור בסעיף 26 לפסק הדין.
