ערבית המשפט קבע כי יש לכלול את גילום המס במשכורות לצורך חשבון פיצויים ופנסיה

מה מנע מבעדה לאתר ולזמן את העדים ששמותיהם הוזכרו בדוחות אלו? רביעית, תהייה זו מתחזקת על דרך קל וחומר על רקע הטענה אותה מעלה הנתבעת לראשונה בסיכומיה לפיה סיפור המעשה לשיטת התובע הכולל את המנופאי והאתת ומערב את המנוף שפגע בו והדפו, נפקד כליל מדו"ח המפקח.

נכות תפקודית לאורך כל ההליך גורס התובע כי מאז התאונה ועד היום בחלוף 9 שנים בקירוב, הנו משולל כושר עבודה כלשהוא, אינו עובד ואינו מתפרנס וכי יש לקבוע כי איבד כליל כושר הישתכרות ולהעמיד את נכותו התפקודית בשיעור 100%.

חוות הדעת סוקרת את כל חוות הדעת הרפואיות של המומחים שבדקו את התובע, הן מטעם הצדדים והן מטעם בית המשפט לרבות קביעת המל"ל וקובעת כי התובע דנן, שסבל מחבלה רב מערכתית, אכן לא מסוגל לשוב לעבוד כפועל ביניין או כל עיסוק פיזי מאומץ שכרוך בהליכה או עמידה רצופה וממושכת או נשיאת משאות כבדים.

"הפחתה" זו באה לידי ביטוי ביטוי בכך שהפיצוי לא כלל רכיב הפנסיה המגיע לניזוק ישראלי, לא כלל תוספת הפרישי הצמדה וריבית לבסיס השכר, ולא נילקחו בחשבון השבחת בסיס השכר לעתיד וזאת על אף שבית המשפט התרשם כי עסקינן: "במנוח חרוץ ויעיל אשר אפשר והיה יכול עוד להשיא הישתכרותו". (ראו עמ' 8 לפסק הדין).

בעיניין ת.א. 13596-01-13 סוארה נ' חברת מפעלי מחזור שרונים בע"מ (14/1/15), אליו מפנה התובע בסיכומיו, קבע בית המשפט המחוזי (השופט ד"ר מנחם רניאל) כי בסיס השכר לעתיד יעמוד על בסיס השכר ערב התאונה, אך הנימוק לכך היה ששכרו של התובע הינו נמוך מהשכר הממוצע במשק ובכך נתן ביטוי לאיזון המתבקש בנסיבות העניין.

לאחר ששקלתי השיקולים הצריכים לעניין, מצאתי לפסוק לתובע סכום כולל וגלובלי בסך של 600,000 ₪ בראש נזק זה. סכום זה מגלם נכות תפקודית בשיעור 70%, בסיס שכר של 5,205 ₪ עד סוף תוחלת חיי עבודה (67), ללא חישוב הפסדי פנסיה והפחתה לנוכח מעמדו הארעי של התובע בישראל.

...

לאור כל האמור לעיל, ובהתחשב בעובדה כי מדובר בתאונת עבודה, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאות בהן נשא או ישא בעתיד בקשר לתאונה לרבות נסיעות לקבלת טיפולים ככל שיזדקק להם בעתיד, גם לאחר שובו למולדתו ביום מן הימים, בסך כולל של 50,000 ₪.

51293 71סוף דבר 54678313לאור כל המקובץ לעיל, הריני מעמידה את נזקיו של התובע 1 על סכום של 361,000 ₪.

לאור התוצאה אליה הגעתי בחזית שבין שולחת ההודעה לצדדי ג' 2-3 לפיה דין ההודעה להידחות, תישא שולחת ההודעה בהוצאות צדדי ג' בגין ניהול הליך זה בסך 20,000 ₪.

מנגד נקבע כי מתוך הסכום הפסוק יש להפחית סך של 117 ₪ ששלמה המבקשת בעודף בגין הפקדות פנסיוניות.

אשר למשמעות הסכם הפשרה שוכנע בית הדין כי מבחינת המשיב היתה גמירות דעת לקיים משא ומתן בענין הפרישי שכר בגין שעות נוספות, והוא ויתר במודע על חלק מטענותיו בעיניין רכיב זה. לפיכך נקבע כי הסכם הפשרה מונע מהמשיב להעלות כל טענה בדבר זכאותו להפרשי שכר בגין שעות נוספות.

בכל הנוגע לותק של המשיב, קיבל בית הדין את גירסתו, שנתמכה במסמך שקבל ממעסיקתו הקודמת, חברת אמונים (להלן – אמונים), לפיה עבד באותו מקום משנת 1998 ועד לחודש מאי 2012 וקבע כי בחשבון זכויותיו יש לכלול הותק שצבר שם לותק בעבודה אצל המבקשת.

בכל הנוגע לערך שעת עבודה, התקבלה גרסת המבקשת לפיה שכר השעתי של המשיב עמד על 24.62 ₪, המגלם בתוכו תוספת שעות נוספות גלובאליות בשיעור 9%.

אשר לרכיבי התביעה השונים, קבע בית הדין כי המשיב זכאי להפרשי פצויי פיטורים, בסך של 5,112 ₪; יתרת פדיון דמי הבראה ל- 16 ימים, בעד שתי שנות עבודתו האחרונות, כאשר הובא בחשבון את וותקו ב"אמונים", בסך של 2,323 ₪; פדיון חופשה עבור 92 יום ובסך של 181 ₪ ליום, בסך של 15,365 ₪, כפי שתבע, למרות שהיה מגיע לו סכום יותר גבוה; הפרישי דמי חגים עבור 17 ימים, בסך של 2,109 ₪; והפרשי שכר עבור 11 שעות, בשיעור 50% עבור שעות מוצ"ש שמעבר לשעות השבת, שהמבקשת לא חלקה על כך, ובסך של 20,624 ₪.

לפיכך, "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בעירעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני (16.1.14)).

...

בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, ובהתחשב בסיכויי הערעור טובים, יש הצדקה להיעתר לבקשתה ולעכב את ביצוע פסק הדין וכן לעכב את הליכי הוצאה לפועל, או להורות על הפקדת הסכום הפסוק או ערבות בקופת בית הדין עד להכרעה בערעור.

בית הדין האזורי בדק וקבע, על יסוד התרשמותו מהעדויות וממכלול הראיות שהובאו לפניו, כי מבחינת המשיב היתה גמירות דעת לקיים מו"מ בעניין הפרשי שכר בגין שעות נוספות, בעוד שביחס לרכיבים אחרים הוא לא היה מודע להיקף זכויותיו.

במקרה שלפני, לא שוכנעתי כי השיהוי מצדיק כשלעצמו את דחיית הבקשה ואף הבאתי בחשבון את השיהוי הבלתי מבוטל של המשיב בהגשת התביעה.

סוף דבר – הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מתקבלת בחלקה, באופן שמתוך חיובי המבקשת יעוכב סכום של 20,000 ₪, בערכו היום (להלן – הסכום המעוכב), בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד בקופת בית הדין את הסכום המעוכב, או לחלופין ערבות בנקאית בנוסח שיאושר על ידי מזכירות בית הדין בגובה הסכום המעוכב, עד לא יאוחר מיום 12.9.17.

עקרי ההליך שהתקיים בפנינו לאחר שהוגשו כתבי הטענות והתקיים קדם משפט, נקבע התיק להוכחות וניתן צו להגשת עדויותיהם הראשיות של העדים בתצהירים.

שלושה חודשים לפני מועד ההוכחות הנדחה, הגיש התובע בקשה לצרוף חוות דעת מטעמו של רואה חשבון לצורך תמיכה בתחשיבי הזכויות הנתבעות.

בהחלטה מיום 8.4.19 נקבע כי התיקון המבוקש לא יאפשר דיון עינייני וממצה בטענותיו של התובע, שכן התביעה לפצויי פיטורים הוספה בכתב התביעה המתוקן ללא טענה בדבר נסיבות סיום העסקתו, כך גם תיקון התביעה לדמי נסיעות אינו מיפרט את התשתית העובדתית הנדרשת לצורך דיון בו (מקום מגוריו של התובע, מקום העבודה, עלות דמי הנסיעה).

לחלופין טוענת הנתבעת, כי אם יקבע שהתקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובע לבינה, אזי יש לחשב את זכויותיו לפיו שכר המינימום ולכן כל תמורה שקבל מעבר לכך, מגלמת את הזכויות הסוציאליות הנילוות.

הנתבעת מפנה להילכת ענת עמיר וטוענת כי על שכר המינימום של התובע יש להוסיף חופשה (4%), הבראה (2.5%), נסיעות (4%) וממוצע תגמולים פנסיוניים (9.8%), כך שיוצא שהתובע הישתכר בפועל מעבר לעובד שכיר.

בעיניין ענת עמיר נפסק כי: "במקרים ברורים, שבהם המעסיק ידע, נוכח טיב הקשר הברור, כי מי שהוא בחר להעסיקו כקבלן הנו בעצם עובד, ובכל זאת החליט לעטות על היחס שביניהם כסות של מזמין - קבלן; במקרים שכאלה, מקובלת עליי הגישה ההרתעתית, לפיה אחת האפשרויות היא שהשכר החודשי הכולל הגבוה משכר עובד, ששולם על ידי המעסיק, יהא הבסיס לחישוב הזכאויות הסוציאליות הנתבעות בדיעבד על ידי העובד." ע"ע (ארצי) 3575-10-11 ענת עמיר נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, מיום 21.1.15 (לעיל ולהלן – הילכת ענת עמיר), בסעיף 23 לחוות דעתו של כב' הנשיא פליטמן (כתוארו אז), בדעת הרוב.

מהאמור לעיל עולות שתי מסקנות: האחת, כי לא הוכחה הטענה שהתובע בחר בהעסקתו כעצמאי או כי ניתנה לו כלל הבחירה בעיניין זה; השנייה, כי אף אם היינו מקבלות את טענת הנתבעת כי יש לחשב את שכרו של התובע בהתאם לשכרו של עובד מקביל, הרי שלא הוצגה בפנינו תשתית עובדתית שתאפשר קביעת שכרו של בקר שידור שכיר, לשם השוואה עם שכרו של התובע.

...

אשר לטענת הקיזוז של הנתבעת, ביחס לזכויות שלכאורה קיבל ביתר כעצמאי, טוען התובע כי דינה להידחות.

לפיכך, בהעדר תשתית עובדתית המאפשרת קביעת ימי החג שהתובע לא עבד בהם וזכאי עבורם לתגמול על פי צו ההרחבה, התביעה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל אנו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: גמול בגין עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית בסך 11,275 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.6.13 ועד התשלום בפועל.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות בגין ההליך, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 7,500 ש"ח, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

אולם לתובעת ישנה הגבלה רק בשני מישורים מתוך השישה ועל כן הנכות הנה בשיעור של 1/3 מהנכות הכוללת – כלומר 7% לשון התקנה הנה כללית, ולפיה הגבלה בינונית מקנה 20% נכות, התקנה אינה קובעת כי יש צורך בהגבלה בינונית בכל מישורי התנועה.

נכון שיש בתי משפט הסוברים כי אין לכפות על המומחה שממונה בתיק שיפעל כפי שהייתה פועלת ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (ראה בש"א (טבריה) 1555/05 דוד אלקיים נ' בית אבות סוכת שלום (פורסם במאגרים)) אולם אני חולק על דיעה זו. נכון שהמומחה אינו שואב את סמכותו מתקנות הביטוח הלאומי, אולם בתביעות לפי חוק הפיצויים הפצוי בגין כאב וסבל מחייב קביעה לפי תקנות הביטוח הלאומי ועל כן על המומחה לקבוע נכות כפי שועדה רפואית הייתה הקובעת.

שכרה של התובעת בשנת 2014 (עד חודש התאונה) היה כדלקמן:- משכורת 3,600 ₪, נסיעות 300 ₪, שעות נוספות בשיעור 800 ₪ (כל חודש אותו סכום), אש"ל 300 ₪, על חשבון תוספת יוקר 300 ₪, סה"כ 5,300 ₪ בנוסף קיבלה התובעת מדי חודש הישתתפות בשכר לימוד של 1,300 ₪ - סה"כ השכר היה 6,600 ₪.

בחודש 11/14 התובעת נעדרה מעבודתה, בהתאם היא קיבלה רק 18% משכרה (כל אחד מהרכיבים הוכפל ב18%, זולת הישתתפות בשכ"ל שקבלה מלא), לפיכך ההפסד בחודש זה הנו כדלקמן:- בגין המשכורת 2,952 ₪ (3,600-648) בגין הנסיעות 246 ₪ (300-54) בגין שעות נוספות 656 ₪ (800-144).

גם השכר הקובע לפנסיה עולה ל5,000 ₪, השכר לקרן ההשתלמות נותר כשהיה) בחודש 7/16 עולה השכר ב100 ₪ נוספים (ברכיב האש"ל), בחודש 1/17 עולה השכר המבוטח לקרן ההשתלמות והתובעת מקבלת גילום חלקי שלה (הכנסה זקופה של 98.5 ₪) בפועל שכרה של התובעת נכון ל 6/17 (התלוש האחרון שהוצג) הנו 7,198.5 ₪ (אין הוא חייב במס הכנסה), שכרה טרם התאונה היה כאמור 6,600 ₪ כך שמדובר בעליה של 9%.

לפיכך הנתבעים ישלמו לתובעת סכום של 51,318 ₪, בצרוף שכר טירחת עו"ד (15.21%) וכן החזר הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ (סכום זה כולל את החזר אגרת בית המשפט ששולמה על ידה וכן שכר העדות ששולם למומחה על ידה).

...

לפיכך יש מקום לפיצוי גלובלי בהתחשב בגילה (התובעת כיום בת 60, עוד 7 שנות עבודה), בנכות ובשכרה כיום (7,100 ₪) בהתאם לכל האמור לעיל אני קובע את נזקיה של התובעת כדלקמן:- בגין הפסדי שכר (עבר ועתיד) להפסדי השכר כדלקמן:- בעבור חודש 11/14 עת נגרם הפסד של 4,420 ₪ בצירוף הצמדה וריבית - 4,518 ₪.

(כולל הפרשות סוציאליות) באשר לפיצוי בגין כאב וסבל, סבור אני כי במקרה זה נכון לפסוק פיצוי לפי סעיף 2 (ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו – 1976 ולא לפי תקנה 2 (א) (אשר לאור ההפחתה בשל הגיל הינו נמוך יותר) וזאת בהתחשב בנכות הכוללת, ובהתחשב בכך שיש סבל רב שניתן היה לראות על פניה של התובעת ועל כן אני מעמיד את הפיצוי בגובה הפיצוי המקסימאלי לתקנה זו על 17,300 ₪.

לפיכך הנתבעים ישלמו לתובעת סכום של 51,318 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד (15.21%) וכן החזר הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ (סכום זה כולל את החזר אגרת בית המשפט ששולמה על ידה וכן שכר העדות ששולם למומחה על ידה).

שיעור הנזק התובעים טוענים לראשי נזק שעניינם פיצוי בגין השנים האבודות, אובדן זכויות זקנה ופנסיה, הוצאות לוויה קבורה ומצבה, אבל ונסיעות מישפחה, נזק לא ממוני והפסדי שכר לאביו של המנוח בעקבות מותו של המנוח, סה"כ – 1,391,779 ₪.

בית המשפט המחוזי קבע שיש לחשב את השכר בהתאם לבסיס שכר ממוצע במשק "....כפי שנעשה בעיניינם של קטינים, ללא הבדלים של מוצא, דת או מגדר, ומבלי שבית המשפט בוחן את ציוניהם בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון. מן המפורסמות כי יש פער בהבשלתם של צעירים לצורך לימודים, והנחת העבודה של הנתבעת לפיה התובע לא היה מצליח להישתכר שכר ממוצע במשק, אין לה על מה שתסמוך...". וראו גם 35494-06-14 פלונית ואח' נ' בן יעקב ואח' (3/9/19), שם קבע בית המשפט, שהעובדה שהתובעת סבלה מהפרעות קשב ורכוז והישגיה הלימודיים היו נמוכים, אין בכך כדי להצדיק את העמדת בסיס השכר על סכום נמוך מהשכר הממוצע.

בע"א 4022/08 אגבבה נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור (21/10/2010), בית המשפט קמא היתייחס לכך שהמנוח היה בעל "אינטליגנציה בינונית-נמוכה" וגילה פער של שלוש שנים בין גילו לבין רמת תיפקודו; סבל "מאי שקט פסיכו מוטורי, מבעיות קשב ורכוז, וממצוקה ריגשית", סבל "מקשיי כתיבה וקיבל טיפולים נפשיים וטיפולים של ריפוי בעסוק ושקום בדיבור". בית המשפט העליון ציין שהנתונים השונים שהובאו לגבי המנוח, מציירים תמונה כוללת של קשיים במגוון רחב של יכולות – קוגניטיביות, תפקודיות ונפשיות – ועולה כי בכל אחד מן ההיבטים היו קשייו של המנוח ניכרים ומשמעותיים.

הצדדים אינם חלוקים על כך שיש לחשב את שכרו של המנוח החל מגיל 18, בשים לב שהוא משתייך למגזר הערבי ולא היה צפוי להתגייס לצבא.

יתירה מזו, אכן הנזק לא הוכח, מטענות האב עולה ששולם לו שכר על חשבון ימי החופשה שלקח והוא לא הוכיח שהיה זכאי לפדיון החופשה בעת סיום עבודתו.

...

הפסיקה העקבית לאחר הלכת אבו חנא, תומכת במסקנה הברורה שבלא ראיות חד משמעיות לסתירת החזקה, עדיין יש לחשב את השכר בהתאם לשכר הממוצע במשק, כאשר הפרעות קשב וריכוז, והצלחה בלימודים אינם מהווים מדד לקביעת גובה השכר.

בנסיבות אלה, הדרישה לפיצוי בראש נזק זה נדחית.

סוף דבר אחר כל האמור לעיל, ישלמו הנתבעות לתובעים את הסכומים הבאים: הפסדי שכר בשנים האבודות 990,697 ₪ הוצאות קבורה ומצבה 15,000 ₪ נזק לא ממוני 46,425 ₪ סה"כ 1,052,122 לסכום שנפסק ייווספו שכר טרחה בשיעור של 15.21% והחזר אגרה בצירוף ריבית והצמדה ממועד התשלום.