עיינתי בתדפיסי ההודעות שהוחלפו לפי הנטען בין התובעת לנתבעת, ובין התובעת לבין בתה של הנתבעת, שצורפו לראיות התובעת, ואשר מתיימרות לטענת התובעת להצביע על נכונותה של התובעת לערוב לבנה; עיון בהודעות אלו, שהנן לאקוניות, ואשר כפי הנראה הנתבעת אף מכחישה את תוכנן (ראו למשל עדותה בעמ' 19, שורות 11-15), אינו מוביל למסקנה שכזו ואין בהבעת נכונות כלשהיא לסייע כדי להוכיח על כוונה לפרוע את השיטריות בסכומים שבמחלוקת.
התובעת טענה לפניי לתחולתה של הוראת סעיף 19 (א) לפקודת השיטריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השיטריות") והמורה כדלקמן: "היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו".
בהקשר זה אפנה לעובדה כי התובעת העידה שפגשה את התובעת באוקטובר 2013 (עמ' 10, שורה 6), במעמד מתן השיקים, וזאת כשהשטר שבמחלוקת, למשל על סך 700,000 ₪, הוצג לפירעון רק ביום 01.09.2015, וחולל ביום 21.09.2015.
הפסיקה רואה בסכום השטר כ- "פרט מהותי", וכפי שנאמר בהזדמנות אחרת, מילוי רכיב זה ללא הרשאת המושך, עשויה להפקיע מן השטר את תוקפו המשפטי: "מילוי סכום בשטר, הכולל גם את הפצוי המוסכם בסך 000, 10דולר, מהוה מילוי של השטר שלא על פי המוסכם, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה על פי השטר". (ראו: ע"א 2688/91 א' מצא עודד רפפורט נ' מיכאל רוט, פסקה 8 (1995)).
...
שוכנעתי כי התובעת במקרה זה איננה תמת לב, לא במישור הסובייקטיבי המוגדר בהוראת סעיף 91 לפקודת השטרות ולא במישור האובייקטיבי, אליו נוטה המשפט בימינו בכלל ובתחום השטרות בפרט (ראו למשל פרשת טל טריידינג לעיל).
שוכנעתי מגרסאות הצדדים כי לא היה לתובעת יסוד סביר להניח כי השטרות ייפרעו.
אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.
