הוראת דין זו קובעת כדלקמן:
"16. התחייבות של אדם לשפות נושה בשל אי-קיום חיובו של חייב כלפי הנושה, כשההתחייבות אינה בבחינת ערבות, יחולו עליה סעיפים 3, 9, 11 ו-12, בשינויים המחוייבים לפי הענין".
מכאן עולה, כי ההיתחייבות שהנתבעים נטלו על עצמם אינה בבחינת ערבות, כפי שקובע מפורשות סעיף 16 לחוק הערבות, אלא התחייבות עצמאית, בלתי מותנית ואישית (אחד המופעים השכיחים של התחייבות מסוג זה הנה הערבות הבנקאית האוטונומית).
ברם, בעניינינו הנתבעים לא העלו כל טענה בדבר סיווגה של ההיתחייבות, וממילא ולאחר שעיינתי עיין היטב בנוסח ההיתחייבות, לא מצאתי כי מתעורר כל ספק בסיווגה כהתחייבות בלתי חוזרת לשיפוי לפי סעיף 16 לחוק הערבות ולא כערבות רגילה.
...
המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל הינה שעלה בידי התובעות להוכיח את עילת התביעה.
סוף דבר
בשל מכלול הטעמים האמורים אני סבור כי יש לקבל את התביעה.
אני מחייב אפוא את הנתבע 1 לשלם לתובעת 1 סך של 130,204 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית הסכמית, כהגדרתה בפיסקה 5 לעיל, שיחושבו ממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד מתן פסק-דין זה. במקביל ומאותם טעמים ממש, אני מחייב את הנתבע 2 לשלם לתובעות (ביחד ולחוד) סך של 130,685 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית הסכמית, כהגדרתה בפיסקה 5 לעיל, ממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד מתן פסק-דין זה. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.