התובעת טוענת, כי במהלך שנת 2012 כאשר שוב נוצרו חובות בגין סחורה שספקה לחנות, היא היתה נכונה להמשיך ולמכור סחורה לחנות, הפעם באמצעות חברת יצלח, רק נוכח הסתמכותה על ערבותו האישית של יואל לתשלום עבור הסחורה אותה תמשיך התובעת ותספק לחנות.
...
מכך עולה המסקנה, לפיה ההסכם מהווה העדפה ברורה של חלק מנושי החברה על פני נושים אחרים (התובעת).
לסיכום, מן העדויות והראיות עולה, כי יואל וליז, בצוותא חדא, פעלו לחיסול פעילותה של חברת יצלח, יציאתו של יואל מהעסק, חנות "דאון טאון", והחזרתו לידיה של ליז, כאשר העברת פעילות העסק נעשתה שלא כדין ותוך העדפת נושים ופגיעה בתובעת.
שקלתי, האם בנסיבות המקרה ראוי לחייב את יואל וליז, נוכח המסקנה בדבר חיובם באופן אישי כלפי התובעת ובשים לב לביצוען במשותף של העוולות בנזיקין על ידיהם כלפי התובעת, במלוא סכומי החוב של העסק כלפי התובעת או שמא רק בסך של 100,000 ₪, הנקוב בהסכם המכר כתמורה שכביכול שולמה על ידי ליז עבור קבלת העסק לידיה.
