בהחלטתי, מיום 19.1.2017, מצאתי כי ההחלטה הראשונה מכילה, למעשה, קביעה פוזיטיבית בדבר קיום חריג "הנסיבות המיוחדות" בעניינינו; עמדתי על העידר הכרעה ברורה של בית המשפט קמא בסוגיית מאזן הנוחות; וציינתי כי "ככל שיהיה המשך להליכים בעיניין הנידון מעבר לתקופה של 9 חודשים, חזקה על בית המשפט המחוזי כי ינמק היטב את הכרעתו בבקשה, אם תוגש".
עם תום תקופת צו המניעה, ביום 7.6.2017, הודיעה גינדי על כוונתה לחלט את הערבויות הבנקאיות.
בית המשפט המחוזי קבע כי "הנסיבות המיוחדות" שהתקיימו בחודש אוגוסט 2016, עת הציגה גינדי את דרישת החילוט הראשונה, אינן רלוואנטיות עוד, ומכאן שאין צידוק לפגיעה באוטונומיה של הערבויות הבנקאיות.
...
הכרעה
דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובה.
משהגעתי למסקנה כי לא התקיימו בענייננו "נסיבות מיוחדות" המאפשרות לכרסם בעצמאותן של הערבויות הבנקאיות, הרי שאין צורך להידרש לשאלת מאזן הנוחות – שהרי, כפי שציין בית המשפט קמא, דורי לא עמדה ברף המינימלי של הוכחת סיכויי ההליך.
בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא, וממילא נשמטת הקרקע מתחת לבקשת דורי לעיכוב הביצוע, שנדחתה, כאמור, בסמוך להגשתה.