השטר אכן נמסר למשיבה, מבלי שפורטו בו הסכום ומועד הפירעון, וכשהוא חתום בידי המשיב השני ובערבות אוואל של המערער והמשיבים השלישי והרביעי.
במצב דברים זה, שבו זכאי הערב ליהנות מכל טענת הגנה העומדת לחייב העקרי, ראוי להרשות לערב להיתגונן לפחות באותן טענות שהחייב העקרי מתגונן בהן, שהרי גם אם היה המערער שלפנינו נמנע כליל מהגשת תצהיר משל עצמו אלא היה נסמך על תצהירו של עושה השטר (והוא יכול היה לעשות זאת, כיוון שדי בתצהיר של אחד משני נתבעים המצהיר גם על טענות ההגנה של האחר, ראה זוסמן, סדרי הדין האזרחי, בעמ' 510, וע"א 316/79 הנ"ל, בעמ' 316), גם אז לא היו מונעים ממנו את הרשות להיתגונן בטענות של עושה השטר (הכול בהנחה שהעושה עמד בחקירה הנגדית על תצהירו כפי שהדבר בעניינינו).
...
יישום המבחנים הנהוגים בשאלה זו מוביל, לדעתו, למסקנה, שיש לדחות את העירעור, שכן "למערער אין כל הגנה ולו לכאורה", ומכיוון שרשלנותו של עורך-דין אינה עילה לביטול פסק הדין.
אולם, קודם שבודקים את השיקולים לביטול ההחלטה לפי תקנה 201, יש לשאול, האם חלה תקנה זו על המקרה שלפנינו, וסבורני שיש להשיב על שאלה זו בשלילה.
מסקנתי היא, על-כן, שבית המשפט המחוזי צדק, כשדחה את בקשת המערער לביטול פסק הדין שניתן נגדו, ועל-כן יש לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע להחלטה זו.
את יתר טענותיו הפנה המערער כלפי ההחלטה הראשונה של בית המשפט קמא, בה נדחתה בקשתו למתן רשות להתגונן.
