ערב להסדר פריסת חוב - תחולת פרק ב' לחוק הערבות

כלומר, הנתבע, אשר חתם כערב על כתב הערבות, זכאי אף הוא להגנות הקבועות בפרק ב' לחוק הערבות ואין בחתימתו על כתב הערבות כדי לשלול ממנו הגנות אלו.

משמצאנו כי הנתבע הנו "ערב מוגן", חלות עליו הוראות סעיף 27 לחוק הערבות אשר קובע מפורשות כי לא תוגש תביעה כנגד ערב, בהעדר החלטת רשם ההוצאה לפועל בדבר מיצוי הליכים כנגד החייבים העקריים.

מטרת ההסדר הגלום בהוראה זו להגן על הערב ולהיטיב עמו בדרך של הגבלת יכולתו של הנושה להפרע ממנו (ע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ, ניתן ביום 18.4.1999).

שילוב מונחים זה "באמצעים סבירים בנסיבות העניין" בא לעיתים להכביד על הנושה ולעיתים להקל איתו, הכל לפי המסכת העובדתית המיוחדת אשר נפרשת בבית המשפט או בלישכת ההוצאה לפועל.

משכך, לא ברור הכיצד דרשה התובעת מהנתבע לשאת במלוא יתרת החוב, נוכח הוראת סעיף 29(א) לחוק הערבות, הקובעת כי: "ערבים מוגנים יהיו חייבים כלפי הנושה בחלקים שוים". הנתבע אינו מכחיש, כי חובו עומד על סך של 20,000 ₪ ולמעשה טענתו מתבססת על חתימה על כתב הערבות עד לגובה של 20,000 ₪ (ר' סעיף 14 לתצהירו וכן עדותו בדיון מיום 27.2.2019 - עמ' 9, שורה 25: "אני מוכן לשלם את ה – 20 אלף ₪ אחרי שיהיה מיצוי הליכים.").

...

אשר על כן, ולנוכח האמור, דין התביעה כנגד הנתבע להידחות בשלב זה. יובהר, כי ככל והתובעת תקבל החלטה מרשם ההוצאה לפועל בדבר מיצוי הליכים כנגד החייבים, תוכל להגיש תביעתה בשנית כנגד הנתבע.

אין בידי לקבל טענות אלו של הנתבע באשר להוספה מאוחרת של הסכום ואי גילוי פרטי עסקת ההלוואה.

סיכום אשר על כן ולאור המפורט לעיל, דין התביעה להידחות בשל היעדר מיצוי הליכים כנגד החייבים.

לאחר משא ומתן בין הצדדים, נחתם ביום 12.7.12 (באנגלית) הסדר לפריסת החוב, נספח ד' לכתב התביעה (להלן – הסדר החוב).

טענות נוספות שהעלה הנתבע בכתב ההגנה המתוקן (סעיפים 31 – 43) הן, כי יש לפעול לגביית החוב מהשוכרים תחילה, כי זכות התביעה של התובעת מוצתה לנוכח הסדר החוב, או פסק הדין נגד השוכרים ולכן היא אינה יכולה לתבוע את הנתבע בשל אותם נזקים, כי לתובעת אשם תורם ומכריע לכל הנזקים הנטענים, כי סכום התביעה הוא מופרז, וכי הנתבע הנו ערב מוגן יחיד כמשמעותו בחוק הערבות, וקמות לו ההגנות הקבועות בחוק.

סעיף 18 לחוק הערבות קובע , כי הוראות פרק ב' יחולו על ערבות שנתן "ערב יחיד לנושה, יהא כינויו אשר יהא, לרבות התחייבות לשיפוי". "ערב יחיד" מוגדר בסעיף 19 לחוק הערבות כמי שאינו תאגיד.

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל – התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבע ישלם לתובעת, תוך 30 ימים, סכום של 286,136 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה המתוקן (22.4.13) ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת, תוך 30 ימים, הוצאות משפט , וכן שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 40,000 ₪ , בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

דיון והכרעה: במסגרת תיקון מס' 2 לחוק הערבות מ- 1997 תוקן פרק ב' העוסק בערב יחיד ובין השאר נקבעו בו חובות הגילוי לערב הקבועות בסעיף 22 לחוק הערבות.

לעניין זה קובע סעיף 23(ב) לחוק: "הוכיח הנושה שערב יחיד ידע פרט מהפרטים הקבועים בסעיף 22, לא יחול סעיף קטן (א) בכל הנוגע לאותו פרט". הטעם לחריג זה הנו, כי חובות הגילוי אינן טכניות אלא מהותיות, ואין הסנקציות באות לפגוע בנושה על פגם במסמך ההודעה לערב, כאשר מדובר במידע שאין חולק שהיה ברשותו של הערב (ראה למשל: ע"א 8822/04 גבאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ [ניתן ביום 9.11.2005]; רע"א 10012/08 גלמידי נ' הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ [ניתן ביום 25.3.2009]; ע"א (ת"א) 1215/08 לויאן נ' בנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ [ניתן ביום 8.7.2009]).

מר יוגב העיד כי נוכח חריגות אשראי של החייבת הוצע לה הסדר ולפיו תנתן לה הלוואה בפריסה נוחה על סך 93,500 ₪ וכן יועבר מתוך הסך הנ"ל סך של 31,000 ₪ לכסוי חריגות אשראי בחשבון נפרד, כל זאת בכפוף לחתימתה של הנתבעת כערבה לסך של 110,000 ₪.

הסדר זה ומצב החובות הוסבר לחייבת ולנתבעת, ואף הוסבר לנתבעת כי אינה ערב מוגן, והיא אף חתמה על מיסמך המפנה אותה לכך.

...

לאחר ששמעתי את עדויות הנתבעת ואת עדות פקיד הבנק שהחתימה על כתב הערבות, נחה דעתי כי אמנם, מסמך ההודעה לערב בענייננו היה פגום, אך מתקיימים בענייננו הוראות סעיף 23(ב) לחוק הערבות, אשר הוכחו על ידי התובע, שכן בניגוד לטענת הנתבעת, מסר לה פקיד הבנק את המידע המלא הנדרש, הנתבעת ידעה היטב מהם סכומי חיובה של החייבת ומהו סכום ערבותה, וגרסתה הנגדית היתה בלתי מהימנה.

אינני מקבל לעניין זה כאמור את גרסתה של הנתבעת וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, הנתבעת לא טרחה, וזאת מהטעמים השמורים עמה, להביא לעדות את החייבת.

אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 109,040 ₪ בצירוף ריבית בנקאית מיום 5.2.17 בהתאם לסעיף 6 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 על פי שיעור ריבית הפיגורים המירבי הנהוג אצל התובע בחשבונות ללא מסגרת אשראי.

לטענתם, שטר המשכנתא משנת 1994 אינו בא להבטיח את חובות החברה, והבנק שלא כדין מבקש להחיל חוב של החברה על ההורים; והא ראיה שבשנת 1996 הוצא שטר משכנתא מתוקן המתייחס גם לחוב זה. אלא שביחס לשטר המשכנתא משנת 1996 טוענים התובעים, כי זה וגם הסדר הפריסה נחתמו מתוך לחץ וכפיה ועל כן הם בטלים.

עוד נטען על ידי התובעים כי ההורים הם בגדר "ערב יחיד" על פי חוק הערבות תשכ"ח-1967, ומכאן שהבנק לא היה רשאי להחתימם על ערבות בלתי מוגבלת בסכום כשטר המשכנתא שעליו הוחתמו; וכי מכל מקום הבנק הפר את חובות הגילוי החלות עליו מכוח חוק זה, ועל כן הם פטורים מקיום הערבות.

הפרק העוסק כאמור בערבותו של ערב יחיד, פרק ב', הוסף לחוק הערבות במסגרת תיקון תשנ"ב לחוק – שהיתקבל ביום 24/3/1992 (להלן: "תיקון תשנ"ב").

...

כך משום שערבות מעין זאת, גם אם אינה בסכום קצוב, בכל מקרה מוגבלת לשווי הנכס הממושכן: "כאשר בעל נכס ממשכן את הנכס להבטחת חיובו של אחר, הרי רק הנכס הממושכן משמש לגביית החוב, כלומר כפיפותו של הממשכן לנושה מוגבלת לנכס הממושכן, ואין לנושה אפשרות להיפרע מן הממשכן בדרך אחרת. התוצאה היא כי מן ההיבט של דיני הערבות, 'ערבותו' של ממשכן היא מלכתחילה מוגבלת לערך הנכס הממושכן, הגם שסכום החיוב אינו נקוב בהסכם המישכון." [ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(1) 364, 374 (2002)].

סוף דבר לא קמה זכותם של התובעים לאיזה מהסעדים ההצהרתיים שלהם עתרו באשר התביעה התיישנה; וגם אלמלא כן, אף לגופה אין בעובדות כפי שנתבררו כדי להצמיח לתובעים זכות לאיזה מהסעדים הנתבעים.

לנוכח התוצאה שאליה הגעתי, התובעים ישלמו לכל אחד מהנתבעים הוצאות בסך 15,000 ש"ח ובסה"כ 30,000 ש”ח. ניתן היום, 09 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים ובאי כוחם.

מאחר ואדיב לא פרע את חובותיו, ערך עמו התובע הסדר לסילוק החוב בתשלומים, בערבות הנתבעת, אשר חתמה על שטר החוב.

לטענת הנתבעת, אין לחייבה על פי שטר החוב, הן משום שחתימתה עליו הושגה במירמה, והן משום שהתובע לא הוכיח את עסקת היסוד שעמדה מאחורי השטר, דהיינו – סכום ההלוואה שנתן לאביה, ולא עמד בהוראות החוק בהגשת תביעה זו. לטענת התובע, טענותיה השונות של הנתבעת אינן אמת, וכל תכלית הגנתה לחמוק מתשלום חובו של אביה, על פי ערבותה.

פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, דן בפגמים בכריתת חוזה וקובע כמה עילות המקנות לצד לחוזה זכות לבטלו, ובהן עילת הטעות, ההטעיה, הכפייה והעושק.

להשלמת התמונה יש לציין, כי חלק מהוראות החוק, לפני תקונו ולאחריו, אינן חלות על מי "שנתן הלוואה שלא דרך עיסוק" (כמו חובת עריכת ההסכם בכתב וחובות הגילוי למיניהן), וזאת בהתאם לסעיף 15 לחוק.

החוב, שלטענת התובע עמד בעת עריכת ההסכם על 280,000 ₪, כבר כולל בחובו ריביות שנצברו על קרן ההלוואה, כך שהעמדת חוב זה, בפריסה לחמש שנים, על 430,000 ₪, משקפת ריבית על ריבית שכבר נצברה; וכל זאת, שעה שלא ניתן לקבוע – בהיעדר הסכם הלוואה בכתב – מה הייתה קרן ההלוואה, מה הייתה הריבית על הקרן וכיצד חושבה, או אפילו מתי בדיוק הועמדה ההלוואה.

...

גם אם לא היה מקום להגיע למסקנה האמורה, נוכח הודאת הנתבעת בחתימתה על שטר החוב, הרי שהיה מקום לדחות את התביעה, בשל אי-קיום הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, אשר היה בתוקף בעת חתימת השטר.

הפרת הוראות החוק במקרה הנוכחי היא בוטה, ומצדיקה דחיית התביעה מטעם זה. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה.

בשים לב לסכום התביעה, למספר הדיונים שהתקיימו בתיק, ולאחר שלקחתי בחשבון גם חיובים קודמים בהוצאות (החלטה מיום 4.3.20 ומיום 4.11.20), ישלם התובע לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.