עקרון השבת המצב לקדמותו בתאונות דרכים קטלניות

הערך החברתי המוגן הוא הערך העליון של שמירת חיי אדם, הנחשב ערך קדוש והפגיעה בו הנה ברמה הגבוהה ביותר שיש, שכן תוצאת מעשיו של הנאשם הם קפוח חייו של המנוח, אדם צעיר בן 28, שהותיר אחריו הורים, אחים, בני מישפחה וחברים המומים וכואבים את לכתו בטרם עת. מדיניות הענישה המקובלת בעבירות גרם מוות ברשלנות, בתאונת דרכים: כללים מנחים באשר לענישה הראויה, בעבירה בה קופחו חיי אדם בתאונת דרכים בשל רשלנות, נקבעו ע"י כבוד השופט הנדל בע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל (16.11.09) (פורסם בנבו), כדלקמן: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות." בהתאם לכלל הראשון, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים, גזירת עונש חמור, הכולל מאסר בפועל ופסילה לתקופה הולמת, כאשר הנסיבות האישיות של הנאשם נדחות בפני האנטרס הצבורי וערך קדושת החיים, הן בשל אופי העבירה והן בשל ביצועה השכיח גם על ידי אנשים נורמאטיביים.

אמנם, כאמירה כללית בתי המשפט קבעו כי במשפט הפלילי בשונה ממשפט הנזיקין האזרחי, משמעות רשלנותו התורמת של הצד הנפגע הנה משנית, שכן בנגוד למטרות משפט הנזיקין שהן להשיב את מצבו של הנפגע לקדמותו, במשפט הפלילי המטרה היא לכוון את היתנהגות הציבור ולהוקיע את מעשה העבירה עצמו.

...

לסיכום טוענת המאשימה, כי רף הענישה לה עתרה במסגרת הסדר הטיעון, משולב היטב עם העקרונות המנחים בדבר הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין התשל"ז-1997.

סיכום ביניים - מתחם הענישה: במקרה דנן - משהסכימו הצדדים על מתחם ענישה הכולל רכיב מאסר בפועל (שירוצה מאחורי סורג ובריח או בעבודות שרות), פסילת רישיון הנהיגה של הנאשם בפועל ועל תנאי, ותשלום פיצוי עונשי למשפחת המנוח, אני קובע כי מתחם הענישה המקובלת, בהתחשב בפגיעה בערך המוגן ובהתאם למדיניות הענישה הנוהגת בבתי המשפט במקרים דומים, הינו בגבולות טווח העונשים להם טענו ב"כ הצדדים, על פי הסדר הטיעון שנחתם ביניהם.

בע"פ 52518-07-12 לגטווי נ' מדינת ישראל (19.11.12) (פורסם בנבו), לעניין ענישה בתיקי גרם מוות בתאונות דרכים נאמר כי: "הענישה בתיקים מסוג זה היא לעולם קשה, מכאיבה ומעוררת חיבוטי נפש של ממש, מעבר לקושי האינהרנטי הגלום במלאכת הענישה ככלל. הקושי עניינו בכך, שמרבית העבריינים בתחום זה הם אנשים נורמטיביים, לעיתים קרובות מצטיינים בכל תחומי חייהם האחרים, אנשים תורמים, חיוביים ועדיין, בשל רשלנותם קופדו חיי אדם." בהתאם לכלל השלישי שנקבע בפס"ד "אלמוג", בחנתי את נסיבות התאונה שתוארו בעובדות כתב האישום והגעתי למסקנה כי התאונה ארעה עקב רשלנות בדרגה בינונית - גבוהה, מצדו של הנאשם.

לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם לעונש, לאור הסדר הטיעון לעונש שנחתם ביניהם, לאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת תאונות דרכים ואת עקרון קדושת החיים, נתתי דעתי לתוצאות התאונה המחרידות המתבטאות באבדן חייו של המנוח איתי אוחיון ז"ל, אשר משפחתו חבריו ומכריו כואבים בוודאי מאד את לכתו, אגזור את העונש ההולם לנאשם לדעתי במקרה זה, בתוך מתחם הענישה שקבעתי, כדלקמן.

אלו הגישו תביעה לבית משפט השלום בירושלים כנגד חברת הביטוח הכשרת היישוב (להלן: "המשיבה"), לפיצוי בגין נזקיהן, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

על השבת המצב לקדמותו כעקרון על בדיני הנזיקין, חזר כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(4), 312 (2006), כדלקמן: "ככלל, זיהויו של נזק נעשה בדרך של השוואת מצבו של הניזוק לפני מעשה העוולה למצבו לאחר מעשה זה ובעקבותיו. הפער בין זה לבין זה משקף את החסר, את האבדן, שהם פועל יוצא של מעשה העוולה, ואת החסר הזה בא "להשלים"-ככל הניתן באמצעות כסף-הפצוי.

אין אמנם קשר הכרחי בין התוצאה הקטלנית של התאונה לגבי האם לבין אותה תוצאה לגבי רמי.

...

לסיכום, את התמיכה הניתנת לאלמנה על-ידי הבעל החדש יש לראות כ"הטבה" המוענקת לניזוק, משום שהיא מפחיתה את "הוצאותיו" שלו על האלמנה, ולפיכך יש להביאה בחשבון במסגרת חישוב נזקיו של העיזבון.

גם במהלך הדיון לפנינו לא הוצג לנו תחשיב של מי מהצדדים בנושא זה. בנסיבות אלו איני רואה מנוס אלא להעתר לעתירתו החילופית של ב"כ המערערים (בסעיף 5ד' לעיקרי טעונו), ולהורות על החזרת התיק לבית משפט קמא על מנת שערוך חישוב מחודש של תרומת הבעל החדש לאלמנה, המביא בחשבון את הולדתה של הבת המשותפת ואת התמיכה בה עד הגיעה לבגרות.

סיכומם של דברים: כמו חברי אף אני סבור, כי יש לדחות את הערעור בסוגיית בסיס שכרו של המנוח, ומאידך לקבל את הערעור בסוגיית ניכוי דמי המחיה ולהורות על ביטולו של ניכוי זה. לסכום הפיצויים שיתווסף עקב כך לפסק דינו של בית משפט קמא יש להוסיף שכ"ט עו"ד של 13% ומע"מ. אשר לסוגית ההתחשבות בתרומתו של הבעל החדש לאלמנה עמדתי היא, כי יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שיערוך חישוב מחודש של תרומה זו, המביא בחשבון את הולדתה של הבת המשותפת ואת התמיכה בה עד הגיעה לבגרות.

לפיכך, ראה בתאונת הדרכים הקטלנית של אביה, תוספת למצבה הנפשי של התובעת בשיעור של 5% נכות נפשית-למשך שנה.

עיקרון השבת המצב לקדמותו צריך לחול בשתי החזיתות: חזית התלויים וחזית העזבון (למקרה שבו הוחלט לפצות גבר בגין אובדן שירותי אשתו שנפטרה, ובעקבות מסקנה זו נמצא – על-יסוד הילכת הנכוי – כי יש לבטל את הפצוי לעזבון בגין כאב וסבל, ראו רע"א 5999/93 עיזבון אגברייה ז"ל נ' ד"ר דרור להב, תק-על 96(2) 560).

...

עקרון השבת המצב לקדמותו צריך לחול בשתי החזיתות: חזית התלויים וחזית העיזבון (למקרה שבו הוחלט לפצות גבר בגין אובדן שירותי אישתו שנפטרה, ובעקבות מסקנה זו נמצא – על-יסוד הלכת הניכוי – כי יש לבטל את הפיצוי לעיזבון בגין כאב וסבל, ראו רע"א 5999/93 עזבון אגבארייה ז"ל נ' ד"ר דרור להב, תק-על 96(2) 560).

על אף זאת,ועל בסיס ההלכה ולפיה הניכוי הינו חד צדדי-היינו ככל שתביעת התלויים גבוהה יותר מתביעת העזבון,מנכים את אותם חלקים בתביעת העזבון הניתנים לניכוי מתביעת התלויים,אך אין כך מקום בו תביעת העזבון גבוהה מתביעת התלויים כשאז,אין מנכים את תביעת התלויים מתביעת העזבון,ומטעם זה,הכיר בית המשפט באפשרות הוספת הפיצוי בגין ראש הנזק של אבדן שירותים,מתביעת התלויים אל עבר תביעת העזבון והוספתו עליה.כאן המקום לציין כי ביהמ"ש העליון חזר למעשה על ביקורתו כאמור בפס"ד צרור גם בפרשת כרכבי בדיוק באותו אופן אך גם שם לא שינה ההלכה באותה עילה כי הצדדים לא הניחו התשתית לבירור הקף תחולת הילכת הניכוי והותיר הסוגיה לעת מצוא.נדמה כי שעה זו הגיעה.כפי לשונו של המשנה לנשיאה כב' הש' ריבלין בפרשת כרכבי: "אנו סבורים כי במצב זה 'תוצאת החלתה של הלכת הניכוי איננה מניעת כפל פיצוי או פיצוי ביתר, אלא מניעת פיצוי כפשוטו', ועל כך עמדנו בעניין צרור." כך גם לעניננו.מאחר ואף לטעמי הפחתת הנזק הלא ממוני מהתלויים מהוה מניעת פיצוי ולא יצירת כפל פיצוי,בדיוק כפי שהפחתת ידת החסכון מהתלויים בפסה"ד עמאש נ' בורבינדר,לא הוכרה,כי אז סברתי,בכל הענווה,כי יש מקום כאמור לפצות התלויים גם בגין נזקי העזבון כאמור.

מעבר לכך, תשלם הנתבעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 13% + מע"מ מהסכום דלעיל, וכן תישא באגרת המשפט בה נשאו התובעות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום ההוצאה ועד התשלום המלא בפועל, ולרבות שכר העדים בהם נשאו התובעות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום קביעתם ועד ליום התשלום המלא בפועל.

על אחת מכפות המאזניים משקל נסיבותיו האישיות של הנאשם מצבו הבריאותי, מצוקתו על רקע נסיבות חייו הרגישות והחריגות הנוגעות לאובדן של שני בני מישפחה מדרגה ראשונה אם ובן בהפרש זמן ובנסיבות דומות של תאונת דרכים קטלנית.

ברם, על הכף האחרת של המאזניים משקלו המכריע של עקרון קדושת החיים, מצוקת בני מישפחת המנוחה שעולמם השתנה מקצה אל קצה באחת, לאחר שאיבדו אם וסבתא ואין דרך להשיב את המצב לקדמותו.

נפסק (כב' השופט נ. הנדל) כי: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות". ובהמשך: "הצורך להחמיר בעונש בגין עבירת גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות כמובן איננו פוטר את בית-המשפט מלבחון את המקרה הקונקרטי בצורה מידתית. נהפוך הוא. בדיקה כזו תביא להקלה מסוימת בענישה בתיק אחד ולהחמרה מסוימת בתיק אחר". רבים הם שקולי הענישה כפי שהם עולים מפסיקה ארוכת שנים.

...

המשיבה טענה כי דין הערעור להידחות.

בענייננו, לאחר שנתנו דעתנו למכלול הטענות שהועלו בפנינו ע"י ב"כ הצדדים, ומכלול הנסיבות, לא מצאנו כי עונש המאסר שהוטל על המערער בבית משפט השלום מצדיק את התערבותנו.

אשר על כן, הערעור נדחה.

מכתב האישום עולה כי ביום 21.9.06 נהגה אשת הנאשם ברכב מיצובישי בבעלות הנאשם, ללא פוליסת ביטוח חובה בת תוקף, והיתה מעורבת בתאונת דרכים קטלנית בה נהרג ילד כבן חמש (להלן: "המנוח").

כן הוא טוען כי על המאשימה מוטלת החובה לפצותו בגין מכלול נזקיו מכח אחריותה על פי דין ובשל הפרת חובות חקוקות בהגשת כתב אישום ללא בסיס ראייתי, ומכח עיקרון של החזרת המצב לקדמותו ומפרשנות סעיף 80 לחוק העונשין לאור הוראות חוק היסוד כבוד האדם וחרותו וחוק יסוד: חופש העיסוק.

...

והשלישית - כי גרסת הנאשם בדבר נסיבות ביצוע התשלום לא הופרכה, ואף נתמכה בעדותם של העדים עתאמלה וג'ובראן, בעוד גרסת התביעה מעוררת ספק בעיקר באשר למורכבותה ושלביה של התכנית שהיה על הנאשם לבצע על מנת לעמוד בה. לבסוף נכתבו בהכרעת הדין הדברים הבאים: "יתכן שאילו נתבקשתי להכריע על יסוד מאזן הסתברויות הייתי משיבה על כך בחיוב. ואולם, לצורך מידת ההוכחה הדרושה במשפט פלילי, דהיינו: מעבר לספק סביר, סבורני כי לא ניתן להסתפק בכך, ולא אוכל לומר כי נסתלק מלבי כליל הספק שמא אכן נפל הנאשם קרבן לטעות בתום לב (שלא לומר מעשה זדון), שבשלה אין התיעוד מופיע." טענות המבקש: המבקש טוען כי משפחתו נורמטיבית ועצם הגשת כתב האישום גרמה לאנשים בסביבתו לתהות האם הוא ואשתו רמאים ועוסקים בזיופים, ושמם הטוב נפגע בשל כך על אף שלבסוף זוכו.

מסקנתי היא, איפוא, כי אין לומר שכתב האישום הוגש ללא יסוד, וממילא אין הנאשם זכאי לפיצוי והוצאות מטעם זה. "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" יסוד זה של סעיף 80 לחוק הוא ערטילאי יותר, רחב יותר ונתון לפרשנות ושיקול דעת רחב של בית המשפט.

שמו הטוב של הנאשם, ככל שהיה, נפגע והוכתם שנים קודם לכן, ולא ניתן לקבוע כי היה בהליך זה כדי להסב לו פגיעה שהיא מעבר לזו המתבקשת מעצם הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי כנגד אדם, במיוחד כאשר בסופו של דבר זוכה.

לאור כל האמור לעיל, ובהעדר כל נימוק אחר, סבורני כי לא נתקיימו במקרה זה נסיבות המצדיקות תשלום פיצויים או הוצאות למבקש, ואני דוחה את הבקשה.