עקרון החסינות המוחלטת במערכת המשפט האנגלית

ההלכה המחייבת בהקשר זה, היא הילכת רויטמן (ע"א 572/74, רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד כט(2) 53) - ולפיה אין לתבוע עד בעוולה נזיקית בגין עדותו: "... העולה מן האמור ביחס לחקיקה בארץ, שאין שום הוראה לפיה ניתן לתבוע עד בנזיקין בשל עדותו, ואין סיבה לסטות מן הפסיקה האנגלית בענין זה. טובת הציבור היא שלא לתת ביד נאשם כלי לרדוף ולהטריד את העדים על-ידי הגשת משפטים כדי שהם יסרבו לבוא להעיד. לפיכך כדי לקיים משפט הוגן בין אדם לחברו או במשפט פלילי, יש להגן על העדים שיתנו את עדותם באופן חפשי ללא פחד מפני היתנכלות להם על-ידי סיבוכם במשפטים, מהם יהיו צפויים אף לכך שעדי שקר יעידו נגדם ויחייבום שלא כדין. זאת ועוד, המדינה מחייבת כל עד היודע דבר עדות לבוא ולהעיד, והיא אף כופה אותו לכך על-ידי הטלת קנסות ומאסר, לכן על המדינה לנצור מכל משמר את החופש של העדים ולשחררם מכל לחץ ואיומים" .

וכן, דברי כבוד הנשיא (בדימוס) הש. א. קיטאי ב-בש"א 16619/02, סיון נ' וינבלט (23.12.2002): "... מבחינת תקנת הציבור וניהול יעיל של המערכת המשפטית, אין מקום לאפשר הגשת תביעות ברשלנות כלפי עדים מומחים הממונים על ידי בית המשפט. תרופתו של צד שאינו שבע רצון מזהות המומחה, חוות דעתו או דרך עריכתה, מצוי במרחב היתנהלות הדיון גופו. בבאותה "זירה משפטית" בה מוגשת חוות הדעת, קבועות דרכים בחוק ובהלכה המאפשרות לצד להשיג על חוות דעת המומחה.

עולה איפוא, כי בנגוד לעמדתו העקרונית של כב' השופט ד"ר ורדי לפיה ככלל אין מקום לאפשר הגשת תביעות רשלנות כנגד מומחים מטעם בית המשפט, אב"ד סג"נ כב' הש' שנלר מוצא כי נכון לאזן בין השיקולים השונים באופן שאין להקנות למומחים חסינות מוחלטת מפני הגשת תביעות כנגדם, אך יש לסייג הגשת תביעות כאלו למקרים בהם תוכח רשלנות רבתי או זדון מצד אותו מומחה שמונה ובכך שמוצו ההליכים לתקיפת חוות דעתו של המומחה בפני הערכאה הדיונית אשר במסגרתה הוא מונה, כאשר הסייג האחרון הנו בבחינת דרישה מקדמית לאפשרות הגשת תביעה שכזו.

...

יש לציין, כי על פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 1992/15), אשר נכון למועד חתימת החלטתי זו, טרם נדונה.

את טענת המשיב, כי רק לאחר שהתקבלה חוות דעתו של פרופ' אופיר "התגלתה" רשלנותו של המבקש – אין בידי לקבל.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה לסילוק התביעה על הסף ומורה על דחייתה.

             עניין אחרון זה – הנטייה לשחרר נאשם העצור תקופה ממושכת מבלי שסיום ההליכים נגדו נראה באופק – הביא לתופעה חמורה נוספת, והכוונה ליצירתו של כר פורה למניפולציות מצד נאשמים, שלהם תמריץ להפעיל לחץ על העד-השותף כדי שיגרום לסחבת במשפטו, במטרה להביא – בסופה של מערכת ה"התשה" – לשחרורו של הנאשם ממעצר.

אולם, יישום מודל זה בחיי המעשה, מעלה שתי סוגיות: האחת, נוגעת להיקפה הראוי של "חסינות השמוש". האם מן הראוי כי תחול על כל שימוש שהוא, גם עקיף, בראיה המוגנת, לדוגמה – כמנוף לאיתורן של ראיות חדשות או לחזוק משקלן של ראיות קיימות – או שמוגבלת היא לשימוש ישיר בלבד, לאמור, איסור על הצגתה של הראיה המוגנת עצמה בפני בית-המשפט? סוגיה שנייה ענינה בשאלה מיהו הנושא בנטל להראות כי השמוש שנעשה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, או לחלופין, שהוא פוגע בעיקרון החסינות מפני שימוש מפליל.

 אולם לימים התברר, כי הדבר גרר ניצול-לרעה של עיקרון החסינות, באשר עדים שחרב ההליך-הפלילי היתהפכה מעל ראשם, מהרו להעיד נגד שותפיהם לפרשת האישום, ובכך קנו לעצמם הגנה מוחלטת מפני העמדה לדין.

  הלכת קינזי – ברוח ההלכה האנגלית הלכת קינזי נתגבשה בישראל בעקבות המשפט המקובל האנגלי (R. v. Pipe, 51 Cr. App.

...

        לפיכך מקובלת עלי, כאמור, עמדת הביניים של הנשיאה ולפיה "שיקול הדעת המסור לבית המשפט לדחות את שמיעת ההליכים בעילה של המתנה לסיום משפטו של עד, יופעל בצמצום מירבי במקרים יוצאי דופן בלבד ומטעמים מיוחדים שבית המשפט ינמק".   9.

      לסיכום: בפסק דיננו זה מסירים אנו מן הערכאות הדיוניות את כבלי הלכת קינזי בדרך ניהול המשפט הפלילי.

עם זאת, מתחם שיקול הדעת בדחיית עדות העד-השותף הוא צר כך שבשורה התחתונה, מקובלת עלי כאמור עמדתה של הנשיאה ביניש.

(ב) הטענה שהועלתה כאן הייתה, כי ההחלטה של הכנסת בדבר נטילת חסינויות מתייחסת רק לחסינויות ולזכויות לפי סעיפים 2, 3 ו-9, ודבר זה הוא בגדר סמכותה; דא עקא, שמערכת הנתונים מראשיתה ועד סופה מצביעה על כך, כי מן הבחינה העובדתית נתבקשה כאן נקיטת פעולה, קרי נטילת חסינות, בשל מעשה, הכלול בין אלו שסעיף 1 לחוק קובע לגביהם חסינות מוחלטת שאינה ניתנת להסרה.

משמע, שהמחוקק ביקש להבטיח, שהליך זה של זכות הטיעון, שהוא מעיקרי עקרוני הצדק הטבעי במערכת משפטנו ובמשפט העברי (ראה: בג"צ 84/82 בעמ' 817-818; שו"ת הרמ"א, קח [א]), הא מובטח בהליכי הבירור של גוף מעין-שפוטי, המורכב מחברי הכנסת, לבל יבוא לכלל טעות, שכשם שגוף מעין-שפוטי זה אינו ממלא אחר דרכי בירור והליכים ושיקולים שונים, המקובלים בגופים שפוטיים ומעין-שפוטיים אחרים, כך, חס ושלום, יימנע מלתת זכות הטיעון למי שעומד לדין לפניו.

חסינויות מופלגות אלה, שניתנות הן לחבר הכנסת שלא במסגרת תפקידו ולא למען מילוי תפקידו, אין להן אח ורע במערכות משפטיות אחרות, ולא בכדי, שהרי זכות יתרה זו שבחסינויות אלה עומדת בנגוד חריף לעיקרון האלמנטארי של שויון הכול בני החוק; וכפי שאמרנו והדגשנו, גם לאחר נטילתן של חסינויות דיוניות אלה, עדיין עומדת לו לחבר הכנסת חסינותו המהותית לפי סעיף 1 לחוק, שמוחלטת היא ורבת הקף ותוכן היא.

גישה זו מקורה בנימוקים שונים מתחום היחסים שבין הרשות המחוקקת לרשות השופטת, שכבר הזכרנו לעיל, ובמיוחד משקפת היא את התפיסה האנגלית רבת השנים, הרואה בפרלמנט-לפחות בכל הקשור להליכים השונים הנוגעים לפעילותו-כבית המשפט העליון של המדינה (ראה: בג"צ 306/81 הנ"ל, בעמ' 125, 136, 142; א' ויתקון, פוליטיקה ומשפט (האוניברסיטה העברית בירושלים, תשכ"ה), 43 ואילך; י' ש' צמח, "בעיית אי-שפיטות ההליכים הפרלמנטריים עיוני משפט ג (תשל"ג-ל"ד) 752, 755-757).

...

המסקנה אליה הגעתי מייתרת את הדיון בשאלות אחרות, רבות משקל, שהועלו לפנינו.

על יסוד האמור לעיל סבור אני, שיש לעשות את הצו מוחלט במובן זה שהחלטת הכנסת מיום 15.10.85 נושא העתירה תתבטל.

המשיבים ישלמו לעותרים שכר טירחת עו"ד 2,000 שקלים חדשים בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מהיום.

משמעות קבלת עיכוב ההליכים הנה מתן חסינות לנתבעת מכל תביעה עתידית בדבר קיומם של יחסי עבודה, דבר הנוגד את עקרונות הצדק והמשפט.

ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ פד"י נט (6) 625 (להלן- עניין בית ששון), פירט בית המשפט העליון את תכלית ומהות ההשתק השפוטי (סעיף, 9, עמ' 633): "הטענה בדבר השתק שפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חילופיות כנגד אותו בעל דין בכתב טענות אחד, משום דוגמא של השתק שפוטי...) התכלית שמאחורי ההשתק השפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט..." כך נקבע כי "בתי המשפט אינם 'תכנית כבקשתך', שאדם מצהיר בהם עובדות שונות לפי נוחותו" (בע"מ 778/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ"ד סג(3) 111, 181 (2009)) ובהמשך לכך נקבע בע"א 739/13 גור בן ציון נ' המועצה המקומית אבן יהודה, (6.10.2014 פסקה י') כי "...די בחובות תום הלב וההגינות הבסיסיות כדי לקבוע כי אין אדם יכול לטעון דבר והפוכו ולצפות כי טענותיו יתקבלו בהתאם למבוקש בשעה פלונית". אלא שלצורך הקמת השתק שפוטי נידרש כי הטענה שבגינה יוקם ההשתק התקבלה על ידי ערכאה שיפוטית.

וראו בעיניין בית ששון (עמ' 632)- "אחד התנאים לקיומו של השתק שפוטי הנו הצלחה בהליך הקודם (ראו לדוגמה רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מ נ' פרידמן [7], בעמ' 422(. כלומר, תנאי הוא שבעל-הדין שכלפיו נטען ההשתק השפוטי זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני (הכלל מכונה באנגלית Prior success rule , ובלשוננו "כלל ההצלחה הקודמת"(.

לאור האמור לעיל, בשים לב לרלוונטיות הערעורים ולנתונים העובדתיים הדומים ולשאלה המשפטית הזהה למקרה דנן, מתוך רצון לחסוך זמן שפוטי ולהמנע מהכרעות סותרות, עולה המסקנה כי יש לעכב את ההליכים בתיק דנן עד לקבלת הכרעה בערעורים וכך מוחלט.

...

לטענת התובע, יש לדחות את הבקשה.

אשר לטענת התובע כי בהליך במחוזי טענה הנתבעת כנגד עיכוב ההליכים ואילו כאן היא מבקשת את העיכוב, אולם מנועה מכך עקב "השתק שיפוטי" - גם דינה להידחות.

לאור האמור לעיל, בשים לב לרלוונטיות הערעורים ולנתונים העובדתיים הדומים ולשאלה המשפטית הזהה למקרה דנן, מתוך רצון לחסוך זמן שיפוטי ולהימנע מהכרעות סותרות, עולה המסקנה כי יש לעכב את ההליכים בתיק דנן עד לקבלת הכרעה בערעורים וכך מוחלט.

סוף דבר הבקשה מתקבלת.