המחלוקת בין הצדדים ממוקדת לשאלות הבאות:
האם רכב המאזדה היה מעורב בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק) – האם חלה בעניינינו החזקה המרבה הרואה בפגיעה ברכב חונה שחנה במקום שאסור לחנות בו כתאונת דרכים?
האם מיתקיים קשר סיבתי בין עמידתו של רכב המאזדה במקום שבו עמד לבין פגיעת התובעת בתאונה?
האם אכן מדובר בתאונה מעורבת – האם היה מגע בין התובעת לבין רכב המאזדה?
לתאונה שני עדי ראיה – הנהגים: חבז והאם.
לדבריו הוא נידרש לעקוף את רכב המאזדה (עמ' 94, ש' 22), וזאת בשל כך שרכב המאזדה חנה כך שאילמלא סטה שמאלה הוא היה נאלץ להתקל בו (עמ' 95, ש' 1-6).
...
הצדדים בחרו בסופו של דבר שלא להביא ראיות אשר לגובה הנזק ועל-כן נותרה להכרעה שאלת החבות של הצדדים השלישיים כלפי קרנית.
מתוך מכלול הגרסאות שנשמעו לפני בשאלה זו מצאתי להעדיף את הגרסה הראשונית שהאם מסרה במשטרה, בהודעתה, כפי שהבאתי לעיל, ולקבוע כי אכן התובעת הוטחה ברכב האם לאחר שרכב הרנו פגע בה.
באשר לעצם ההישענות על גרסאות האם, הרי שעדותו של חבז הייתה רחוקה מלעורר אמון, אך מכל מקום, מצאתי שלא להסתמך על מכלול רכיביה בהינתן הספק האם חבז ראה בכלל את מיקום הפגיעה של התובעת לאחר שפגע בה. לא שוכנעתי כי חבז היה יכול לראות האם היה מגע בין התובעת לבין רכב המזדה וממילא ונוכח התרשמותי השלילית מעדותו, איני מוצא לנכון לבסס כל משקל על דבריו בעניין זה (להבדיל מאשר לצורך להסיט את הרכב שמאלה בשלב מוקדם יותר).
בעניין זה מקובלת עלי עדותו של הבוחן המשטרתי, מר דברת, כי לא ניתן לקבוע ממצאים בשאלה זו על סמך זירת התאונה ולכן לא ראיתי מקום להסתמך על חוות דעת אלה.
המסקנה היא אפוא כי אכן היה מגע ועל כן המדובר בתאונה שבה מעורבים שני הרכבים.
