עקב שיתוק הגיעו לפירוק החברה

אדרבה, יש רגליים לסברה שהמשך המצב הקיים עלול להוביל כאמור, למצב בו חובות החברה אך יתפחו כשבשל שיתוקה הכנסותיה יפחתו או שמא ייפסקו כליל, דבר שעלול לפגוע בנושיה.

לקראת סיום אין לי אלא להפנות לע"א 3620/17 שמואל ידיד נ' אליהו ידיד (27.11.17) [פורסם במאגרים], המתיישב עם המקרה שלפנינו ככפפה ליד, ואצטט את פסק הדין (הקצר) במלואו: " מונח לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (פר"ק 6923-06-16; השופט ד' מינץ), במסגרתה ניתן צו לפירוק חברה ומונה לה עו"ד כמנהל מיוחד. ברקע, חברה שמחזיקה בנכס, אשר מחלוקות שהתגלעו בין בעלי המניות בה – אחים – הובילו להתדיינויות משפטיות רבות ומתמשכות. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט קמא כי לנוכח המבוי הסתום שאליו הגיעה החברה אין תוחלת להמשך קיומה, ויש לפעול למימוש נכסיה דרך פירוקה. עולה כי בית המשפט קמא פעל לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, המקנה שיקול דעת לבית המשפט להורות על פירוק חברה מטעמים של צדק ויושר. בא כוח המערער הסתייג מהחלטת בית המשפט קמא בטענה כי ההכרעה מוקדמת מדי, ואינה מיטבית מבחינה כלכלית. בעיניין זה, נאמר שניים: ראשון, כי בית המשפט ציין שבמהלך הפרוק בעלי המניות יוכלו להתמחר ביניהם, או למכור את הנכס לצד ג' חצוני. שני, כפי שציין בא כוח המשיבים 1-2, ייתכן כי מבחינת המצב הרצוי טוב יותר לו הצדדים היו מגיעים להסדר, אך לעיתים גם בתחום זה אין לבית המשפט אלא את המצב המצוי – שיתוק מתמשך, שאינו מגלה סימנים לשינוי.

...

סוף דבר, לא מצאנו כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערעור נדחה ללא צו להוצאות" ( הדגשות שלי).

לאור כל האמור לעיל, מאחר וניתנו לצדדים הזדמנויות רבות, גם במסגרת ההליך שבפניי, להגיע להבנות ולגבש הסכמות, מאחר וה"רצוי" אינו ה"מצוי" ונמשך ה"שיתוק המתמשך", ללא כל סימנים לשינוי לטובה אלא להקצנה, ניתן בזאת צו לפירוק החברה.

שלישית: נוכח השיתוק אליו הגיעה העמותה, חברי הקבוצה, שהם בעלי זכויות במקרקעין, פועלים כיום בצורה סדורה, מקצועית ומפוקחת על-ידי גורמי מיקצוע זאת להמשך ביצוע העבודות בחלקות הרלבנטיות להם על מנת שלא לעמוד בפני שוקת שבורה ומיטב כספם (וקניינם) ירד לטמיון.

לא מדובר בחברת ניהול הנדסית אלא בגוף משפטי אשר פעולות החקירה שביצע, לִיבּו את המחלוקות בין חברי העמותה והביאו לשיתוקה המוחלט.

בכל אופן, באת-כוח המשיבים, עו"ד מ' בכר, הודיעה בדיון מיום 28.4.2022, כי הקבוצה שמיוצגת גם היא על-ידה, הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה לפירוק שתוף במקרקעין [הליך 49077-04-22; ש' 21, ע' 3].

...

המשיבים טוענים מנגד, בין השאר ובתמצית, כי דין הבקשה נגדם להידחות.

מאזן הנוחות: לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים, סבורני כי הנזק שעלול להיגרם לעמותה לוּ לא יינתן הצו, עולה על הנזק שעלול להיגרם למשיבים.

יוצא אפוא, כי כל נזק שייגרם למשיבים עקב מתן הצו הוא כספי גרידא (נוכח התחייבויותיהם לכאורה מול הקבוצה).

סבורני, כי גם טעם הבטיחות מצדיק סילוק יד זמני למי שאינו מורשה על-ידי המחזיק כדין באתר.

החברה הגיע למבוי סתום ופעילותה שותקה כליל עקב סיכסוך מר ובלתי ניתן לגישור בין חסון לבין המשיב.

לו היתה הסכמה בין שני בעלי המניות של החברה כי מכירת הנכסים לא תהא פתוחה לציבור, אלא תתנהל בין שניהם בלבד, היה מקום לכבד הסכמה זו שכן לעת הזו לפחות עילת הפרוק שעל הפרק אינה חידלות פירעון אלא מבוי סתום אליו הגיעה החברה.

...

לאחר עיון בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

לפיכך, אני נעתר לבקשתו של המפרק הזמני, על כל חלקיה.

בעמ' 137 נכתב כך: "החברה תיחשב כמי שאינה מסוגלת להשיג את מטרותיה העיקריות אם אין סיכוי סביר להשגתן, ואין צורך להוכיח שלא ניתן באופן מוחלט להשיגן. העדר משאבים כספיים, המונע מהחברה אפשרות לפעול להשגת מטרותיה, הוכר אף הוא כמצדיק פירוק החברה מטעמי צדק ויושר." בית המשפט יורה על פירוק חברה מטעמי צדק ויושר כאשר המשך נהולה של החברה אינו אפשרי עקב קיומו של מבוי סתום הנובע מכך שבעלי המניות מחולקים לשני "מחנות", שאינם יכולים להגיע להסכמה ביניהם.

גם אם כוחות ההצבעה אינם מחולקים באופן שווה בין גורמים אלה, הסכסוכים בין בעלי המניות שגורמים לשיתוק החברה מצדיקים את פירוקה.

...

שנית, גם אם בידי החברה קיימים נכסים, כנטען על ידי שולמן (אף שלא הוגשו ראיות לתמיכה בטענה זו), אין בכך כדי למנוע את המסקנה כי מתקיימת עילת הפירוק של הפסקת עסקים.

כמו כן, לא ניתן להיעתר במסגרת הליך זה לבקשותיו של שולמן בכל הנוגע להליך ההוצל"פ המתנהל כנגדו, וכמובן שאין להורות במסגרת הליך זה הוראות לבית משפט השלום בירושלים בקשר להליך שם. לא מצאתי הצדקה לקבל את ההתנגדות לבקשה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ניתן בזאת צו פירוק לגבי החברה בהתאם לסמכותי שבסעיף 342יא לחוק החברות.

באשר להסכמה אותה ניסיתי לקדם, ממילא לאור היתנגדות המשיבה מס' 3 לא ניתן להגיע להסכמות לפירוק שתי החלקות, על כן לא ראיתי צורך להמתין לתגובת המשיבים 1 ו-2.

פירוק שתוף רק בחלקה 148 לא ייתן מענה לצורך בפתוח המקרקעין ולא ימנע שיתוק הפיתוח.

ההלכה מקדמת דנא קובעת שפירוק שתוף אפשרי בכל עת. בהקשר זה נפסק ב-ע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' תמרה פיין, פ"ד ל(1) 454 (1975): "המדיניות החקיקתית המונחת ביסוד ההוראה הזאת היא לא רק ששיתוף במקרקעין עלול לגרום לריב ומדנים, כביטויו של פרופ' וייסמן בספרו "חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מגמות והישגים", ע' 50, אלא שפירוק השתוף מעודד בדרך-כלל את המגמה הרצויה של פיתוח המקרקעין, בעוד שהמשך הפיצול של הבעלות מכביד על סחרותם בשוק ועל פיתוחם.

...

הסכם השיתוף הנטען נחתם לפני כ-28 שנים ונוסח מחודש נחתם בשנת 2003, כאשר סעיף 37(ב) לחוק מורה כי: "היתה בהסכם שיתוף תניה השוללת או מגבילה את הזכות לדרוש פירוק השיתוף לתקופה העולה על שלוש שנים, רשאי בית המשפט, כעבור שלוש שנים, לצוות על פירוק השיתוף, על אף התניה, אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות הענין". מסקנת בית המשפט קמא כי אין דרך לממש את הסכם השיתוף וכי אין מנוס אלא מפירוק השיתוף בדרך של מכירתם הינה המסקנה המתבקשת בנסיבות קיומה של תכנית BBC ולפיכך לא מצאתי שיש להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

בבחינת התנהלות הצדדים לגופו של ענין והשותפות שנוצרה ביניהם, לא מצא בית המשפט קמא פגם שבכוחו לאיין את הזכות לפירוק השותפות.

החלטת בית המשפט קמא נשענת על העובדות אשר הובאו בפניו ולא מצאתי מקום להתערב במסקנה זו. התוצאה איפה, שהבקשה לרשות ערעור נדחית, כפועל יוצא צו פג תוקפו של הצו לעיכוב ביצוע פסק הדין.