עצירה בצומת יישום הכלל המתיר תנועה קלה בצומת

כך או כך, ככל שיוברר שהתובע הישתתף בהפרות הסדר ובמיוחד באם נטל בהן חלק פעיל וביצע עבירות בעצמו כנגד גוף ו/או רכוש, ואף אם לכל הפחות היה במחיצת מתפרעים על אף שהתבקש לפנות את האיזור – הרי שבכך ניתק את הקשר הסיבתי ויש לזקוף לחובתו אשם תורם של 100%, שכן בנסיבות אלה יש ליישם את הכלל 'מעילה בת עוולה לא תצמח לתובע כל עילת תביעה'.

בחוות דעתו של ד"ר לוגר שנערכה ביום 8/2/19, מצא האחרון כי מבדיקה גופנית של רגל ימין נימצאו צלקת על פני הגיד הפטלרי, מספר צלקות קטנות על פני השוק בשליש המרוחק שלו, רגישות וחריקות בעת הנעה של הפרק הפטלו-פמורלי והגבלה קלה בתנועה של הברך.

הוכחת נסיבות הפגיעה: נסיבות הפגיעה כפי שתוארו בסעיפים 4-6 לכתב התביעה (המתוקן) תוארו כדלקמן: "בתאריך 19/3/2014 בשעה 23:20 לערך, שב התובע מהישיבה בה למד לבית סביו וסבתו כמדי ערב. באותו מועד נערכה הפגנה סוערת בעיר ירושלים, בגין מעצר של בחור ישיבה. בעקבות ההפגנה עצרה הסעתו של התובע ליד צומת בר אילן לפיכך נאלץ התובע לצעוד רגלית מצומת בר אילן לכיוון הבית של סביו וסבתו וכן נקלע התובע למקום ההפגנה" [.

במסגרת הודעתו של התובע במח"ש מיום 29/5/14, תיאר האחרון, בין היתר, כך: "ביום רביעי אחרי פורים גמרתי ללמוד בישיבה ברמות ויצאתי בהסעה עד לצומת בר אילן שמה ירדתי מההסעה ועליתי רגלית את רחוב בר אילן כדי להגיע לבית של סבא שלי ברח' ירמיהו 8. זה היה בערך סביב השעה 23:00. ראיתי שיש שם הפגנה של חרדים. הייתי בהפגנה בערך עד השעה 00:30 ואז היה מארב של שוטרים ברח' בר אילן 25 שם תפסו אותי שוטרים הורידו אותי לרצפה ונתנו לי מכות. מדובר 5-6 שוטרים שהרביצו לי בתור והלכו ואז נשארו שני שוטרים שנתנו לי מכות ברגל עם אלה. הרמתי את המכנסיים כדי להראות לשוטרים מה הם גרמו לי ואז הם ברחו. הגיע הצלה שהזמין שכן. טיפלו לי במקום התקשרו להזמין מד"א ואז מד"א הגיעו ופינו אותי לבית החולים הר הצופים ובאותו לילה העבירו אותי להדסה עין כרם" (ר' ת/2, ההדגשות אינן במקור - א.ר.).

...

מכלול האמור לעיל, מביא אותי למסקנה כי יש להגדיר את גרסת התובע (כמו גם זו של הירש) כבלתי מהימנה ועל בסיס זאת, הנני דוחה את טענתו לפיה הפגיעה בדמות השבר שאירע לו ברגלו בליל יום 20/3/14, נגרמה כתוצאה מאלימות מכוונת שננקטה כלפיו מצד שוטרים.

שילוב של האמור, מביא אותי למסקנה כי לנכות של התובע בתחום האורתופדי אין משמעות תפקודית בעבורו לאור עיסוקו שהיווה כאמור המשך ישיר לתחביב הנגינה שלו משכבר הימים.

סוף-דבר: לאור כל האמור, הנני מורה על דחיית התביעה.

אך, נטען בין היתר, ברמה העובדתית, שהתובעת עצמה נסעה לאחור כדי להכנס לחניה בכביש חד-סיטרי כנגד כיוון התנועה, ופגעה ברכב הנתבע 1 (סעיף 2.2).

כלומר, גם "להתקדם בדרך בלי לעצור, להמתין, לשנות את מהירותם או לסטות מקוו התקדמותם". מחוקק המשנה נקט ב"פרמטר פיסי" של התקרבות, ולא ב"פרמטר נורמאטיבי" המייחד מתן זכות קדימה לנעים מכיוון תנועה מסוים או מותר.

השוו בהקש לדברים שנאמרו לגבי הצורך בהפניית מבט, בשנים לא מעטות שקדמו לעידן בו הצטיידו עוברים ושבים בכלי רכב זריזים ומהירים, חשמליים ואחרים, מפי כב' השופט גלעדי בע"פ (ב"ש) 7145/00 מרדכי‎ ‎נ' מדינת ישראל (פורסם 19.07.2001),‏ שהתייחס לצורך בשדה ראיה חופשי לשני הצדדים, בהקשר של עצירה לפני צומת לצורך מתן זכות קדימה.

הפסיקה עמדה על כך שהתקנה מגלמת דגש מיוחד על זהירות משנאמר, כי "החובה הכללית לנקוט אמצעי זהירות כלפי יתר השוהים בדרך, העולה ממילא ממערכת הכללים המותווית בפקודה התעבורה [נוסח חדש] ובתקנותיה, מודגשת כאן במיוחד תוך יישום לנסיבות המיוחדות של הנסיעה אחורה, בעת הצורך וכמידתו. עיקרו של דבר, נידרשת כאן נקיטת אמצעים" (ראו בעיניין חדריה).

התובעת שנסעה בדרך הראשית איתרה חניה, אך יכלה היתה לכאורה להכנס לחניה זו בנסיעה לפנים, גם אם היה לה קל יותר להחנות בנסיעה לאחור.

...

מבוא 1 הרקע העובדתי שאינו במחלוקת 2 תמצית הטענות העיקריות 2 הראיות 2 סקירת תמצית העדויות 2 ההכרעה 4 הנימוקים להכרעה: 4 ו(1) הפן העובדתי - 4 ו(2) הפן המשפטי הדיוני – על הניסוח ועל החובה לכתוב את החיקוק שהפרתו מהווה עילה לתובענה 5 ו(3)הפן הראייתי 6 ו(4) הפן המשפטי המהותי – הכללי לצורך בחינת האחריות: 7 ז.מן הכלל אל הפרט - 8 ז(1) האשם העיקרי הוא על הנתבע שנסע לאחור בטנדר ביציאה מהחניה הפנימית 8 ז(2) אשם מסוים אך מופחת קיים לתובעת שנסעה לאחור בכניסה לחניה שבמקביל לדרך הראשית 11 הנזק 11 סוף דבר 11 מבוא תביעה לפיצוי עקב נזק רכוש לרכב שנגרם בתאונת דרכים, הממחישה ומחדדת מצב של"אסימטריה" בין שני כלי רכב שנסעו אחורנית.

יוער כי הואיל ומעבר לתנועת כלי רכב מובהקים, מנעד המשתמשים בדרך כולל, לא אחת, תנועת הולכי רגל בגילאים שונים, ותנועת אמצעים אחרים, מגוונים ולעיתים זריזים כמו אופניים ואופניים חשמליים, קורקינטים וכיוצ"ב. לצורך המסקנה בתיק זה די בכך שנפוצה תנועת כלי רכב בנסיעה אחרונית גם בכביש חד סטרי .

ז(2) אשם מסוים אך מופחת קיים לתובעת שנסעה לאחור בכניסה לחניה שבמקביל לדרך הראשית כאמור שוכנעתי שהתובעת לא נכנסה ברחוב חד סטרי בניגוד לכיוון התנועה, אולם היא נסעה לאחור כדי להיכנס לחניה, ובעת פעולה זאת היה עליה כמובן להתנהל לפי תקנה 45(א) על מבחניה ושלביה השונים, החל ממבחן הצורך, דרך מבחן אמצעי הזהירות שיש לנקוט.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה.

התובע הובהל לבי"ח בנהריה, נבדק ואובחן כסובל משבר ספיראלי בשליש תחתון של הפמור, מלווה בכאבים, רגישות במימוש והגבלה בתנועה.

התובע ממשיך ומציין בתצהירו כי בקש לחצות הכביש ממזרח למערב, ירד מהמדרכה, הספיק להתהלך צעד או שניים, רכב סוברו שניכנס לצומת לכיוון נסיעה שמאלה פגע בו, לא עצר והמשיך את נסיעתו.

במצב דברים זה עסקינן בעדות יחיד אשר חלים עליה הכללים שבסעיף 54 לפקודת הראיות נ"ח, בבוא בית משפט לקבל עדות יחידה עליו להיות משוכנע שאכן יש להאמין לתובע שאכן התאונה קרתה בהתאם לעדותו , ולאחריה על בית המשפט ליישם את הכלל שבסעיף 54 לפקודת הראיות.

העד עוד אישר נסיבות המצאות התובע לאחר התאונה כאשר הבחין בצד הכביש, קרוב למדרכה במרחק מטרים ספורים מהצומת, אדם שרוע על הכביש.

לנתבעת ניתנה ההזדמנות לעשות כן, כאשר מונה מומחה מטעם ביהמ"ש ומומחה ביהמ"ש קבע קשר סיבתי בין התאונה הנטענת לבין ההגבלה, אין בחוות הדעת רמז קל שבקלים לכך כי מנגנון החבלה אינו תואם את תאור התאונה.

...

שנית, התובע במועד התאונה היה קטין כבן 16.5, לא שוכנעתי כי התובע היה מעורה בנדבכי חוק הפיצויים ובקיא בקיומה של עילה כלפי הנתבעת, בעת שמסר את הגרסה.

מכל האמור לעיל, אני סבור כי צלחה דרכו של התובע להוכיח בפני את התרחשות התאונה וכי נפגע ע"י רכב אשר ברח מהמקום ולא הושיט לו כל עזרה ומכאן, הנתבעת חייבת לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו ,מכוח סעיף 12(א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מקים את חבותה של קרנית לפצות נפגע אשר אין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח, מחמת שהנוהג האחראי לתאונה אינו ידוע.

לסיכום; הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 68,000 ₪ בצירוף החזר אגרה במלואה ששולמה בידי התובע וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% כולל מע"מ. הסכום ישולם תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, היה ולא, הוא יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הסניגור המלומד הפנה למספר פסקי דין המציגים, לטעמו, מקרים חמורים יותר, ובהם נקבעו מיתחמי ענישה קלים מזה לו עותרת המאשימה.

יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בע"פ 4538/08 מ"י נ' פלוני, פסקה 9 (13.08.2008), אשר צוטטו אך לאחרונה במסגרת ע"פ 4626/20 יצחק גולדשטיין נ' מ"י (04.04.2021): "בית משפט זה קבע רמת ענישה גבוהה במיוחד לעבירות הכרוכות בנהיגה פרועה בכביש תוך סיכון מיידי של חיי אדם בנתיב תחבורה ואגב היתעלמות מכללי התנועה ומהוראות שוטרים לעצור. חומרת הענישה נובעת הן מהחומרה המופלגת העולה מהיתנהגות זו, ומהסיכונים שהיא טומנת בחובה, והן מהתפשטותה של התופעה המסוכנת הזו בכבישי הארץ, באזורים שונים בערים ומחוצה להן". על שכיחותן של עבירות אלה, על החומרה הכרוכה בהן ועל רף הענישה המתחייב עמד בית המשפט העליון גם בע"פ 3300/16 אבו ענזה נ' מ"י, פסקה 10 (11.5.17):   "לדאבוננו, מקרים של נהיגה פראית ובריונית בכביש תוך היתעלמות מרשויות אכיפת החוק, מגיעים לפתחם של בתי המשפט חדשות לבקרים; ולא פעם עמד בית משפט זה על חומרתם של מעשים אלה. הפסיקה הדגישה את הצורך בענישה מרתיעה בכל הנוגע לעונשם של מי שעברו עבירה ממין זה – וזאת לנוכח הקטל המתמשך בכבישים:

ובאשר לנסיעה המסוכנת עצמה, הרי כמפורט בכתב האישום, ובמטרה להיתחמק מהשוטר, אשר הבחין בו נוהג תוך שהוא אוחז בידו טלפון נייד והורה לו לעצור בצד, עבר הנאשם שלל עבירות תעבורה, וסיכן סיכון ממשי את שלומם של יתר המשתמשים בדרך, בתוך העיר ומחוצה לה. במהלך המרדף הממושך שהתנהל אחריו, נסע הנאשם במהירות גבוהה ומסוכנת, חצה צמתים רבים בנגוד להוראות האור האדום שברמזור, עלה פעמיים על אי תנועה ועקף מספר פעמים חסימות שביצע השוטר, תוך היתעלמות בוטה ומופגנת מהוראותיו.

בבחינת מדיניות הענישה הנוהגת בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, יש לציין בראש ובראשונה את עניין אבולקיען (ע"פ 2410/04 מ"י נ' אבולקיען (11.11.04), שם התוה בית המשפט העליון מדיניות ענישה מחמירה, והדגיש כי מצופה מהערכאות הדיוניות ליישם רף ענישה מחמיר, לשם מיגורן של העבירות והרתעת הרבים.

מעשיו כללו, בין היתר, חציית 4 צמתים ברמזור אדום, נסיעה בנתיב הנגדי, עקיפות מסוכנות שחייבו רכבים לסטות לשולי הדרך ולבלום בלימות חרום ופגיעה בניידת מישטרה שנסעה במקביל אליו.

...

בשים לב לכל האמור לעיל, בדבר הערכים החברתיים שנפגעו, היקף הפגיעה בהם ומכלול הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, לרבות עצמת הסיכון, טיב המעשים בהם נקט הנאשם, הנהיגה בעוד רישיונו פסול, משך המרדף ומיקומו, והנזק המצומצם שנגרם בפועל, ולאור מדיניות הענישה הנוהגת, אני סבור כי לצד מעשיו של הנאשם יש לקבוע מתחם ענישה הנע בין 27 ל-54 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית בדמות מאסר על תנאי, קנס ופסילת רישיון הנהיגה לפרק זמן משמעותי.

מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח ממצאי התסקיר.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 33 חודשים, בניכוי ימי המעצר - מיום 9.8.20 ועד יום 23.9.20.

הנאשם לא נענה להוראת השוטר שנסע אחריו לעצור את הרכב, נסע לאחור תוך שנגח באוטובוס שעמד מאחוריו, נגח בניידת קלות, מבלי לגרום לה נזק, ביצע פניית פרסה, החל בנסיעה נגד כיוון התנועה והיתנגש בחזית רכב המתלונן בדופן הימנית שפנה צפונה ונעצר כתוצאה מההתנגשות.

על החומרה בה רואות הערכאות השונות עבירות אלו ראו למשל דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 10149/08 מדינת ישראל נ' מוסלמאן (פורסם בנבו, 24.03.2009), פסקה 8: "בפסיקה מקיפה ועקבית, שב וחזר בית משפט זה על הצורך לנקוט מדיניות ענישה מחמירה במיוחד ביחס לעבירות שעניינן נהיגה פרועה ונטולת-רסן בכבישי הארץ, המתבצעות תוך סיכון ממשי של חיי אדם – הן של נהגים אחרים בכביש, הן של הולכי רגל, והן של גורמי אכיפת החוק – הנעשית תוך היתעלמות מכללי החוק והבטיחות, ומהוראות וציוויי הגורמים המופקדים על אכיפתם. תכליתה של מדיניות ענישה זו לבטא מסר של גמול והרתעה לעבריינים המתפרעים בנהיגה בכבישי הארץ, מסכנים חיי אדם, ונמלטים מגורמי אכיפת החוק אגב סיכונם הם, ולהרתיע עבריינים פוטנציאליים מהיתנהגות עבריינית דומה, תוך הבלטת המחיר העונשי שעל העבריין לשלם על סיכון חיי אדם הנגרם מהתנהגותו, ועל פגיעתו הקשה בגורמים המופקדים על אכיפת החוק [...] מדיניות ענישה מחמירה זו יושמה בפועל גם על נאשמים חסרי עבר פלילי, וכן במקרים בהם לא נילוו לעבירות סיכון חיי אדם עבירות נוספות, וגם כאשר תוצאתה של נהיגה פרועה אגב המלטות מאנשי המישטרה נסתיימה בדרך נס ללא פגע". העונש הקבוע לצדה של עבירת סיכון חיי אדם (20 שנות מאסר) מלמד על החומרה שבה רואה המחוקק עבירה זו. על חלקו של בית המשפט בהתמודדות עם תופעת המרדפים ראו גם דברי כבוד השופט י' עמית בע"פ 1919/22 מקדשי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2.8.2022), פסקה 15 (להלן: "עניין מקדשי"): " אין צורך להכביר מילים על אודות הסכנה הכרוכה במרדף. סכנה לעוברי אורח ולמשתמשים בכביש, וסכנה לשוטרים – הן אלה שדולקים אחר הרכב הנמלט והן אלה שפורסים מחסום כדי לסגור בעד הרכב הנמלט, ולמרבה הצער, אך לאחרונה קיפחו שוטרים את חייהם בעקבות ניסיונות המלטות ומרדף. כאשר שוטר מורה לאדם לעצור בשולי הדרך – יש לעצור. כך , חלק ופשוט. כאשר אדם נימלט תוך כדי מרדף, הוא מעיד על עצמו שהוא נכון לסכן חיי אדם, ובשפת הרחוב "הוא לא רואה ממטר", והעיקר מבחינתו הוא למלט את עצמו.

על כך ראו גם עיין מקדשי, פסקה 15: "יש מספר סיבות להמלטות מפני המישטרה, ובין היתר, החשש להיתפס בגין עבירה אחרת. אחת העבירות המניעות המלטות, שמא הנפוצה ביותר, היא נהיגה ללא רישיון. ניתן היה לסבור, כי "תוחלת הנזק", קרי, העובדה שסכויי ההיתפסות במכפלת העונש שיושת על הנמלט בעקבות המרדף, גבוהה יותר מהעונש שיושת עליו בגין העבירה של נהיגה ללא רישיון – יצמצמו תופעה זו. ברם, ככל הנראה העבריינים במקומותינו טרם הפנימו וטרם יישמו את התיאוריה הכלכלית המקובלת".

לעניין זה ראו בע"פ 4538/08 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו, 13.8.2008), פסקה 9: "בית משפט זה קבע רמת ענישה גבוהה במיוחד לעבירות הכרוכות בנהיגה פרועה בכביש תוך סיכון מיידי של חיי אדם בנתיב תחבורה ואגב היתעלמות מכללי התנועה ומהוראות שוטרים לעצור. חומרת הענישה נובעת הן מהחומרה המופלגת העולה מהיתנהגות זו, ומהסיכונים שהיא טומנת בחובה, והן מהתפשטותה של התופעה המסוכנת הזו בכבישי הארץ, באזורים שונים בערים ומחוצה להן". כן ראו ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיען [פורסם בנבו, 11.11.2004) בו קבע בית המשפט העליון עונש של 4 שנות מאסר (להלן: "עניין אבולקיען"), עונש שנימצא ראוי גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין (ע"פ 285/13 מוסטפה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.10.2013) ( להלן: "עניין מוסטפה"); ע"פ 3641/14 מדינת ישראל נ' חסונה (פורסם בנבו, 2.7.2014)).

במקרה זה הנאשם בהיותו בפסילה נהג נגד כיוון התנועה, לא ציית להוראות השוטרים שקראו לו לעצור בצד, פתח בנסיעה מהירה ופרועה, עקף כלי רכב בצורה מסוכנת, ניכנס לצומת מבלי לתת זכות קדימה, חצה צמתים באור אדום, נסע על שטחי הפרדה ועל מדרכות וגרם להולכי רגל לזוז הצידה על מנת לא להפגע.

...

נסיבות אלו (של ה"מעשה" ו-ה"עושה") משתנות מטבע הדברים ממקרה למקרה, ומובילות לא פעם לקביעת מתחמים ועונשים שונים גם כאשר מדובר בנאשמים שמורשעים בעבירות דומות, ומכאן שאין מדובר ב"עונשי מוצא" לעבירות שעה שבית המשפט מחליט שלא לחרוג ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום בעניינם של אותם נאשמים.

בשים לב לאופי העבירות שעבר הנאשם והמלצת שירות המבחן סבורני כי יש לתת משקל גם לשיקולי הרתעת היחיד, וזאת לצד שיקול הרתעת הרבים היפה לגזרה זו של עבירות, ודאי בעת הזו, בה יש צורך לחזק את המשילות במרחבי הנגב, גם בהקשר של קיום הוראות החוק וציות לגורמי אכיפת החוק.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: א. 34 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר.