עסקת משכון בהסכמה

אני נוטה לדיעה כי גם בהנחה שחוק המישכון חל על העיסקה הנדונה, אין לאפשר לנושים להסתמך על העדר רישום המישכון לאחר שהמשכון מומש בפועל על-ידי הנושה, וזאת בהסכמת החייב.

...

להלן דבריו: "הגשת הערעור הזה בלי להתייחס להחלטה של השופטת גרוסמן היא עבירה פלילית. באו לאדוני כשיש החלטה מפורשת באותו עניין בין אותם בעלי דין והסתירו זאת מאדוני. מה היה קורה אם לא הייתי זוכר את ההחלטה? אדוני היה מחליט על צירוף או אי צירוף ובר להליך בלי לדעת שיש החלטה קודמת סותרת של השופטת גרוסמן. הפניתי בבקשה שלי לפסק דין בערעור 31070/02 מ"י נ' אזוגי. לבוא לבית המשפט כאן ולומר שיש זכות להצטרף בלי להזכיר שהיתה החלטה שאסרה זאת, רק משום כך יש לדחות את הבקשה. אסור לקבל דבר במרמה מבית המשפט" (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 6.6.23).

אשר על כן, לאור החלטתה החלוטה של כב' השופטת גרוסמן שדחתה את בקשותיה של ובר להצטרף להליך ולאור התנהלותה הבלתי תקינה כמתואר לעיל, דין הערעור שהגישה להידחות.

להלן הדברים: "הכונס הרשמי בעמדתו לפנינו סבור אף הוא – על רקע הניתוח הכתוב שהציג – כי אין יסוד להחלת סעיף 96 לפקודה על הסדר נושים לפי סעיף 19א' לפקודה, וכי מסקנה זו אף תואמת את ההסדר הסטטוטורי החדש לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018. הוא אף מוסיף כי הנאמן והמערערת לא הפנו ולו למקרה אחד שבו בוטלה הענקה במסגרת הליך לאישור הסדר נושים לפי סעיף 19א' לפקודה. פרשנות בית המשפט המחוזי ועמדת הכונס הרשמי מקובלת אף עלינו". סוף דבר ערעור החייבת נדחה בעיקרו.

אשר לבחינת כוונת הצדדים, נקבע כי יש לברר בשלב הראשון את פרטי ההסכמה בין הצדדים לפי כללי הראיות בדין בגדר עקרונות הפרשנות החוזית, ובשלב הבא יש לבחון אם הסכמת הצדדים היא עפ"י מהותה עסקת מישכון ללא קשר לכינוייה ע"י הצדדים.

...

מנגד, טוענת המשיבה 1 כי המדובר בעסקת מכר גמור וממילא התכשיטים נשוא התובענה אינם שייכים למבקשת, ולפיכך דין התביעה להידחות.

סיכומו של דבר, אני קובע כי העסקה שבין המבקשת למשיבה 3 בקשר לתכשיטים נשוא התובענה הינה עסקת מכר מוחלט ולא עסקת משגור.

כפועל יוצא מכך, התביעה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה 3 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך 30,000 ₪.

ביחס למתח שבין סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח – 1968 (שלפיו הכלל הוא שבעלות במיטלטלין עוברת בעת המסירה, אלא אם הוסכם אחרת בין הצדדים) וסעיף 2 (ב) לחוק המישכון, תשכ"ז – 1967 (שלפיו הוראותיו יחולו על כל עסקה שבמהותה היא שיעבוד נכס כערובה לחיוב) נקבע כי יש לפרש את הסעיף האחרון באופן מצמצם, ככזה שנועד למנוע עריכת עסקה למראית עין, שאין לה היגיון כלכלי או מסחרי.

...

עמדת הממונה הממונה מצא כי יש לדחות את הערעור, נוכח הפסיקה בדבר ההתערבות המצומצמת בשיקול דעתו של בעל התפקיד, כמו גם נסיבות העניין.

דיון והכרעה לאחר עיון בחומר ובטיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות.

הפער הזניח בין הסכום שנתבע לבין הסכום שהנאמנת אישרה לא נכלל בנימוקי הערעור, וממילא אין עילה להתערבות בית משפט זה. סיכום הערעור נדחה.

בהחלטתי מיום 23.12.14 קבעתי, כי יש ליתן צו אירעי, האוסר על הנתבעים לבצע או להסכים לבצע כל דיספוזיציה, עסקה, מישכון או שעבוד בנכס נשוא התובענה, עד לדיון במעמד הצדדים.

...

במיוחד אין לקבל טענה זו, לאור החלטתי המפורשת מיום 11.1.15, שבה נקבע כי על המבקש להתייצב אישית לדיון והוא מוזהר, כי אם לא יתייצב, הוא מסתכן בכך שינתן פסק דין נגדו.

לסיכום – בשלב זה לא ניתן לומר שסיכויי ההגנה טובים.

חרף האמור לעיל, ועל מנת ליתן למבקש את יומו בבית המשפט, החלטתי להיענות לבקשה, בכפוף להפקדת ערובה בסך של 50,000 ₪, להבטחת הוצאות המשיבים.

כמו כן נקבע כי בשלב ראשון יש לברר את פרטי ההסכמה שבין הצדדים עפ"י כללי הראיות והפרשנות החוזית, ובשלב שני יש לבחון אם הסכמת הצדדים היא עפ"י מהותה עסקת משכון, ללא קשר בהכרח לכינוי שנתנו לה הצדדים.

...

לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי לא היתה הסכמה בין התובעת לבין און על שימור הבעלות בידי התובעת עד לתשלום ע"י און, ולמצער דבר זה לא הוכח.

לאור כל האמור לעיל נדחית התביעה.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.