עסקת מכר למראית עין על מנת לסכל יכולת גביית חוב

מזה תקופה ארוכה עושה יעקב פעולות להעלמת רכושו וזאת על מנת לסכל פעולות גבייה בתיקי הוצל"פ המתנהלים כנגדו.

כן הצהירה כי היא (שרה) הגישה במסגרת תביעת הפינוי בקשה לעיכוב הליכים על מנת לאפשר להגיש תביעה בבית המשפט המחוזי לאכיפת ההסכם מכר עם הנתבעת 4, תביעה שהתנהלה בבית המשפט המחוזי בנצרת בפני כב' השופט זיאד הווארי (קרי ת"א 7990-06-15 ראו גם נספח ת/18 לת/1) כאשר בסופו של יום הגיעו חברת שרה והנתבעת 4 להסדר האמור לרכישת בית המלון (זאת במסגרת תביעת האכיפה הנ"ל ראו גם נספחים 9-10 לת/1).

יעקב מנגד הצהיר כי לא העביר ולא אגורה שחוקה ע"ח התמורה (סע' 12 לנ/1), וכי אין לו זיקה לעיסקת המכר לא במישרין ולא בעקיפין (סע' 3 לנ/1), הצהרה שבעליל אינה אמת, לאור המצוין בהסכם עליו חתום יעקב כי הוא ערב לכל התחייבויות הנתבעת 3 כלפי הנתבעת 4 על פי ההסכם הנ"ל. בעדותו העיד לגבי סיבת חתימתו על ההסכם - "רק אם היא לא תעמוד בהסכם הרכישה שלי, אני היה נגדי צו פינוי ושלא תהיה לי דרך חזרה למלון. זאת אומרת שאם היא לא עומדת, אין לי שום מיסמך להגיש לבית המשפט. חתמתי על צו פינוי מידי ואני אין לי שום סמכות לביתה משפט שאני יכול לחזור למלון וזה ההסכם" (עמ' 21 שורה 22-25).

מכל מקום שעה שהובהר כי עו"ד כהן הכיר דוקא את יעקב עובר למתן ההלוואה וקיבל שעבוד על נכס בהסכמת בעליו הרשום (שרה), היוה הדבר מבחינתו בטוחה מספקת למתן ההלוואה אף אם זו ניתנה לשרה או לחברת שרה, נוכח בטוחה הנ"ל. בנסיבות המחשידות שפורטו לעיל ונוכח הסתירות הרבות בעדויות שרה ויעקב, נידרשת היתה לדעתי העדתם של המלווים הנ"ל, על מנת להסיר את העננה מעל לעיסקאות ההלוואה ואת החשד כי אלו ניתנו ליעקב ולבקשתו.

שוכנעתי כאמור לעיל כי לאורך השנים, על אף הפירוד והגירושים המוצהרים למראית עין כלפי חוץ, ממשיכה להתנהל בין יעקב לשרה (יש ובאמצעות חברה בבעלותה- חברת שרה הנ"ל) שותפות עסקית מלאה שאחת ממטרותיה הנה להסוות את בעלותו של יעקב בנכסי אותה שותפות על מנת למנוע מימוש נכסיו בשל חובותיו לנושיו.

...

שוכנעתי כאמור לעיל כי לאורך השנים, על אף הפירוד והגירושים המוצהרים למראית עין כלפי חוץ, ממשיכה להתנהל בין יעקב לשרה (יש ובאמצעות חברה בבעלותה- חברת שרה הנ"ל) שותפות עסקית מלאה שאחת ממטרותיה הינה להסוות את בעלותו של יעקב בנכסי אותה שותפות על מנת למנוע מימוש נכסיו בשל חובותיו לנושיו.

על כן מתקבלת התביעה באופן בו מוצהר כי מחצית מכל הנכסים שנרכשו לכאורה לפי הסכם ע"י שרה או חברת שרה מהנתבעת 4 בחלקה 8 הנ"ל, בגוש 15027 (לפי הסכם הפשרה הנ"ל) נרכשו עבור יעקב והינם בבעלותו של יעקב קדוש הנתבע 1 דנן והם ברי מימוש בהליכי הוצל"פ המתנהלים נגדו ע"י התובעים.

כמו כן, וכדי חלקו של יעקב בבעלות, אני נעתר ליתר הסעדים המבוקשים בסעיף 38 לתובענה.

שניהם מצהירים (הנתבע בסעיף 43 לתצהירו והנתבעת בסעיף 17 לתצהירה) כי: "בנסיבות אלה, סברנו ואנחנו סבורים גם היום כי נכון יותר, צודק יותר וראוי יותר שהדירה תרשם בשלמות על שם אישתי (בתצהיר הנתבע) ושהתובעים לא יוכלו לגבות ממנה את הנדוניה שלהם". דהיינו, קיימת הודאת בעל דין מפורשת של הנתבעים שהעברת הדירה נעשתה במטרה להבריח אותה מהתובעים ועל מנת שהם לא יוכלו לגבות מהנתבע את חובו כלפיהם.

התובע מעולם לא וויתר על העיקול והעובדה שלא פעל לקבלת צו עיקול מבית המשפט בהתאם לחוק הבוררות, ובקש שבית הדין יורה על רישום הערת אזהרה, לא גורעת מעמדתו הנחרצת של התובע לאורך כל ההליך בבית הדין, לפיה קיימת חשיבות להותרת האיסור למכירת הדירה על כנו, על מנת שהדירה תשמש בטוחה להשבת החוב ובית הדין מעולם לא ביטל את צו העיקול והוא שב ואישר אותו.

גם אם לא מדובר בעיסקה למראית עין (ראו למשל עמדת בית המשפט בע"א 1780/93 בנק המזרחי נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41 (1996) ורע"א 3973/90 קרסט נ' קרסט (10.12.90)), עסקת המתנה נגועה גם בחוסר תם לב משווע היות שמטרתה אחת – סיכול קיום פסק הבוררות ודי בכך על מנת לבטלה בהתאם לסעיפים 39 ו – 61 לחוק החוזים.

...

עקב כך, ביום יז' מר חשון תש"פ (15.11.19) ניתן פסק דין נוסף שבו נקבע בין היתר כי: "הנתבע הצהיר ותיאר בפני בית הדין כי לאור מצבו הכלכלי אין בידו לשלם את הסך האמור – גם לא בתשלומים נמוכים... בשלב זה החליט בית הדין שלמשך 3 חודשים הקרובים ישלם הנתבע סך של 1,000 ₪ לכל חודש לועזי ועל התקופה שלאחר מכן יחליט בית הדין בהתאם לנתונים שיהיו תחת ידו". ביום כג' מר חשון תש"פ (21.11.19) פנה הנתבע שוב לבית הדין וביקש להפחית את התשלום החודשי ל – 100 ₪ לחודש.

הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל, 1250-1327) בתשובותיו (כלל שבעים ושמונה סעיף א) דן בשאלה דומה: "ראובן שהיה חייב מלווה על פה לשמעון ונתן כל אשר לו ללוי להפקיע חוב שמעון, נראה לי בזה שאזלינן בתר אומדנא דמוכח... וכן שטר מברחת וכאלה רבות שהלכו חכמים אחר אומדנא דמוכח ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה אדם שנותן כל ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים אלא נתכוון הוא להערים להפקיע מלווה שמעון ולא תפק זממו ולא תועיל ערמתו... על אחת כמה וכמה הבא לגזול חברו בערמתו ולעבור על דברי תורה ולא לפרוע נושיו שנבטל ערמתו וזה יגבה חובו מן המתנה... מכל הלין חזינן שכל המכווין להערים חכמי הגמרא עמדו כנגדו לבטל ערמתו". כמו כן, הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, 1235-1310) בתשובותיו (חלק ב' סימן שי"ב) דן במקרה ש"ראובן שהקנה נכסיו לבנו קטן בשטר ובקניין מעכשיו, כדי להבריח נכסיו מן המלווים.

עמדה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך (רבי יוסף קארו, 1488-1575), חושן משפט סימן צ"ט סעיף ו: "החייב לחברו ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו, לא תועיל ערמתו ויגבה בעל חוב חובו, אפילו הוא מלווה על פה, ממקבל המתנה וישבע מקבל המתנה על דעת בית דין בלא ערמה ומרמה כמה קבל מתנה מראובן ויגבו בית דין לבעל החוב חובו מכל שקבל ראובן". סיכומו של דבר: תביעת התובעים מתקבלת, מאחר שהוכח שעסקת המתנה נעשתה למראית עין, בניגוד לסעיף 30 לחוק החוזים ומאחר שהיא נגועה בחוסר תם לב קיצוני.

הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.

הברחת הזכויות בדירה שברחוב סירקין סיכלה את יכולת התובעים לגבות את החוב הפסוק.

מאידך אין ספק, שאילמלא נמכרו הזכויות בדירה, התובעים היו יכולים לנסות להפרע מחלקו של החייב בדירה.

לטענת התובעים, מדובר בהעברה למראית עין, החייב היה ועודנו הבעלים של מחצית הזכויות בדירה, יש להורות על מחיקת הערת האזהרה לטובת נתבעת 1 ולאפשר לתובעים, נושי החייב, להפרע מחלקו בדירה.

באלה ייכללו למשל חידלות-פרעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עיסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד.

הנתבעת לא הוכיחה שההעברה נעשתה בתום לב ואין מנוס מלקבוע, כי אף זו לא נעשתה אלא כדי להוציא מידי נושי הבעל רכוש המצוי בבעלותו, על מנת שלא יוכלו לעשות בו שימוש לצורך פרעון החוב הפסוק.

...

הנתבעת לא הוכיחה שההעברה נעשתה בתום לב ואין מנוס מלקבוע, כי אף זו לא נעשתה אלא כדי להוציא מידי נושי הבעל רכוש המצוי בבעלותו, על מנת שלא יוכלו לעשות בו שימוש לצורך פירעון החוב הפסוק.

סוף דבר נתבעים 2, 3 ו- 4 אינם חייבים כספים לתובעים ולא הוכחה עילת תביעה נגדם לחיובם בחובות אביהם.

התביעה נגד נתבעים 2, 3, ו- 4 – נדחית.

התובע טוען כי הסכמי רכישת הדירות על-ידי הנתבעת 2 הם הסכמים פקטביים שנערכו למראית עין בלבד, כדי להבריח את נכסי הנתבעת 1 מפני התובע ולסכל את הליכי הגביה בהם נקט התובע נגד הנתבעת 1.

מתמלול השיחה עולה כי הנתבעת 2 הגישה תביעה נגד הנתבעת 1 ובנה טל כהן וזאת בתאום עם טל כהן על-מנת שלא יוגש כתב הגנה והצדדים יוכלו להראות כי קיים "חוב פסוק" לזכות הנתבעת 2.

בנוסף, ממילא על-פי הטענה "עסקת המתנה" נעשתה בשנת 2011, לפני שנערך החוזה בין הנתבעות למכירת הדירה באשדוד, כך שכאמור לעיל התובע זכאי לסעד המבוקש על-ידו , הצהרה על בטלות חוזה המכר לדירה באשדוד, ולצורך הסעד לו עותר התובע אין השפעה לשאלה האם נעשו או לא נעשו עיסקאות ביחס לדירה באשדוד קודם לחתימה על החוזה בין הנתבעות ביחס לדירה באשדוד שמבוקש להצהיר כי הוא חוזה למראית עין.

...

לאור כל האמור לעיל מסקנתי היא כי התובע הוכיח שמתקיימים בענייננו "אותות מרמה" שיש בהם כדי להעביר את הנטל לכתפי הנתבעת 2 להראות כי העסקאות נעשו בתום לב או להסבירן באופן המניח את הדעת.

לאור האמור מסקנתי היא כי נטל ההוכחה עבר לכתפי הנתבעת 2, אך טיעוניה בדבר הנסיבות לכריתת החוזים נסתרו ולא סופק להם הסבר המניח את הדעת כנדרש.

התוצאה כאמור אותות המרמה שהוכיח התובע לא נסתרו והמסקנה המתחייבת היא כי החוזים ביחס לדירות הם חוזים למראית עין בלבד.

· כדי שהתמונה תהיה שלמה אציין, כי בסע' 10.3 להסכם ההלוואה הוסכם :"הלווה מתחייב לא לעשות כל פעולה ו/או שיעבוד ו/או עיקול למאן דהוא או לגוף כלשהוא והוא מתחייב לרשום המקרקעין על שמו בלישכת רישום המקרקעין עד תום שנה מיום מתן ההלוואה לכל המאוחר, ומתחייב לרשום הערת אזהרה על זכויות המלווה במקרקעין עד תום שנה מיום מתן ההלוואה...". חלפו שנים ופואד לא טרח להחזיר את ההלוואה למרות פניותיו החוזרות ונישנות של המנוח, אשר הלך לבית עולמו ביום 1.2.16.

לגישת התובע העברה זו נעשתה במירמה, מבוססת על הסכם למראית עין, וכל תכליתה להונות את התובע ויורשי המנוח ולחסום דרכם באכיפת הסכם ההלוואה.

ראיה לכך כי עסקינן בקנוניה, היא העובדה שעלי העביר את כל נכסיו (הכוללים מספר חלקות אדמה) במתנה לבניו האחרים ולנכדיו (בניו של פואד) וחלק הותיר בבעלותו, וכל זאת כדי למנוע מהתובע ולו לגבות בחזרה את החוב מאת פואד.

בין אם נבחן תחרות זו (בין עסקת פואד לעיסקת כמאל) מנקודת המבט של סע 9 או 10 לחוק המקרקעין, הרי שעה שהמתנה המאוחרת (לבן כמאל) נעדרת רכיב התמורה, תנאי שאין בלתו כדי שהעסקה השנייה בזמן תיגבור על קודמתה אף אם המתנה המאוחרת אינה הדירה יותר משהושלמה ברשום - הרי נראה כי המתנה שניתנה לבן כמאל היא נחותה וניגפת בפני ההיתחייבות שניתנה לפואד.

כהערה לפני סיום אציין, כי הרושם שמתקבל (ואני מדגיש זהו רושם כללי שלא מבוסס על עובדות שהוכחו לפניי) הוא שהנתבע עלי אינו תמים, ונראה אפשרי כי התכלית מאחורי העברת הזכויות בחלקה לבן אחר היא סיכול יכולת התובע לגבות את החוב.

אלא שרושם כללי זה לא יכול לבסס את תביעת התובע כנגד פתחי משלא הוכחו כל היסודות המהותיים של העילה ובהיעדר צדדים נוספים ודרושים להכרעה שלמה, יעילה וצודקת בסכסוך זה. לסיום ומעבר לידרוש, אוסיף כי קבלת הסעד לו עתר התובע (לבעלות בחלקה), לו הוכיח את תביעתו כדרוש גם כנגד פתחי, אינה נקיה מספקות שכן הדבר גם נגזר מסיווג הסכם ההלוואה כמכר מותנה או מישכון של הזכויות בחלקה (ע"א 455/89 קולומבו, מאכל ומשקה בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ ואח’, פ"ד מה (5), 490; ע"א 196/87 שוייגר נ' לוי, פ"ד מו(3) 2(27.4.92); ע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד, פ"ד נג(2) 353; רע"א 1690/00 מ.ש. קדוחי הצפון בע"מ נ' א. אבגל טכנולוגיה בע"מ, פ"ד נז(4) 385 (2003); נינה זלצמן ועופר גרוסקופף "הסוואת המישכון" – הצעה לעיון חוזר בהילכת קולמבו, עיוני משפט כו(1), עמ' 79-144).

...

כל עוד התובע לא הניח תשתית משכנעת בהקשר זה, נטל המוטל עליו – דין תביעתו נגד פתחי דחייה.

סוף דבר מכל האמור, מקבל את התביעה במישור היחסים בין התובע לנתבעים מס' 1 ו- 2, וקובע בזאת כי ההתחייבות ליתן מתנה שקיבלה ביטוי בהסכם המתנה אינה הדירה , ונתבע מס' 2 לא היה רשאי לבטל הסכם זה שבגדרו הקנה את מלוא זכויותיו בחלקה לנתבע מס' 1.

אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע מס' 3.