הסניגור הוסיף וטען שהמאסר המותנה הוא בר הפעלה ואינו חב הפעלה, כטענת המדינה, ולפיכך, לשיטתו, הפסיקה אליה הפניתה המדינה אינה רלוואנטית למקרה זה. נטען שבמרבית המקרים בפסקי הדין, אליהם הפניתה המדינה, הנאשמים לא היו מצויים בהליך שקום, בשונה ממקרה זה.
הערך החברתי המוגן
נהיגה בשיכרות היא מהעברות החמורות ביותר שבפקודת התעבורה, שהמחוקק הורה בצידה עונש של פסילת מינימום בת שנתיים (סעיף 39א לפקודה).
...
לאחר ששקלתי טיעוני הצדדים, בחנתי את צבר האישומים שלפני, עברו של הנאשם, מדיניות הענישה הנוהגת, ועיינתי היטב בתסקירי המבחן, אני סבורה, לא בלי התלבטות, שאין מקום להפעלת המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגד הנאשם, במסגרת האישום בתיק שלפני, וחלף זאת יש לחדשו לשנתיים נוספות.
בהינתן התסקיר המשלים, אני סבורה שהאינטרס הציבורי, בשלב זה, נוכח מאמציו של הנאשם לשנות מדפוסי התנהגותו, ולקיים אורח חיים נורמטיבי, הוא לעודד את הנאשם להמשיך בדרך המיטבית בה בחר ולבכר לו אפיק שיקומי, על פני שליחתו למאסר.
לפיכך, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים:
אני מחדשת את המאסר המותנה, בן 7 חודשים, שהושת על הנאשם בפ"ל 7361-08-13, מיום 18.3.15, למשך שנתיים נוספות.