ענישה על סירוב לבדיקת שכרות

אשר לטענותיו של המבקש, הנוגעות לכך שהוא לא נבדק על ידי רופא, בכדי לבחון את השאלה, האם נטילת הדגימה עלולה לפגוע בבריאותו, מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט לתעבורה, כי משהביע המבקש סרוב למסור דגימה, התייתר הצורך בבדיקה רפואית זו. כמו כן, סבורני כי המנעות זו לא פגעה בהגנתו, משהוכח כי הוא היה בהכרה מלאה בשלב זה. כאמור, המבקש העלה את הטענה לפיה ההסבר שניתן לו, לעניין המשמעות המשפטית של הסרוב, אינו עומד בדרישות סעיף 64ב(ב2) לפקודת התעבורה, שזה נוסחו: "שוטר הדורש מנוהג רכב או מממונה על הרכב לתת לו דגימת נשיפה, דגימת שתן או דגימת דם, לפי הוראות סעיף זה, יודיע לו את מטרת נטילת הדגימה, יבקש את הסכמתו, ויסביר לו את המשמעות המשפטית של סרוב לתת דגימה, כאמור בסעיף 64ד". לעניין זה אציין, כי ב[רע"פ 6006/15]משה נ' פרקליטות צבאית - מדינת ישראל‏ (24.9.2015), נקבע, בנוגע לסעיף 64ב(ב2), כי "גם אם כל שהוסבר למבקש הוא שעקב סרובו יראו בו כמי שנהג בשיכרות, ללא שפרטו בפניו את העונש הקבוע בחוק, הרי שבנסיבות אלה די בכך". דברים דומים נכתבו בהכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה, ולא מצאתי כל מקום להתערב בקביעותיו לעניין זה. עוד אטעים, כי טענתו של המבקש, הנוגעת לאי יידועו על זכותו להיוועץ בעורך דין, הועלתה לראשונה במסגרת הבקשה לרשות ערעור, ללא כל בסיס, ולא מצאתי כל מקום להדרש אליה.

...

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ר' בן-יוסף), בעפ"ת 32014-05-16, מיום 26.5.2016, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' סעדון), בת"ד 5903-06-13, מן התאריכים 1.12.2015, ו- 2.5.2016, בהתאמה.

בית המשפט המחוזי ציין, לאחר צפייה בסרט הווידאו אשר הוגש לבית המשפט לתעבורה, כי: "רואים באופן ברור בקלטת ושומעים גם כן את דברי המערער [המבקש], אשר השיב דבר דבור על אופניו לבוחן לכל שאלותיו, התחמק מלהיעתר לדרישתו ליתן בדיקת דם תוך שהוא דוחה אותה שוב ושוב, בפירוש סירב לדרישה". בית המשפט המחוזי דחה גם את הערעור לעניין גזר הדין בעניינו של המבקש, בקובעו כי מדובר בעונש מידתי, בהתחשב בחומרת העבירות בהן הורשע המבקש.

אשר לטענותיו של המבקש, הנוגעות לכך שהוא לא נבדק על ידי רופא, בכדי לבחון את השאלה, האם נטילת הדגימה עלולה לפגוע בבריאותו, מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט לתעבורה, כי משהביע המבקש סירוב למסור דגימה, התייתר הצורך בבדיקה רפואית זו. כמו כן, סבורני כי הימנעות זו לא פגעה בהגנתו, משהוכח כי הוא היה בהכרה מלאה בשלב זה. כאמור, המבקש העלה את הטענה לפיה ההסבר שניתן לו, לעניין המשמעות המשפטית של הסירוב, אינו עומד בדרישות סעיף 64ב(ב2) לפקודת התעבורה, שזה נוסחו: "שוטר הדורש מנוהג רכב או מממונה על הרכב לתת לו דגימת נשיפה, דגימת שתן או דגימת דם, לפי הוראות סעיף זה, יודיע לו את מטרת נטילת הדגימה, יבקש את הסכמתו, ויסביר לו את המשמעות המשפטית של סירוב לתת דגימה, כאמור בסעיף 64ד". לעניין זה אציין, כי ב[רע"פ 6006/15]משה נ' פרקליטות צבאית - מדינת ישראל‏ (24.9.2015), נקבע, בנוגע לסעיף 64ב(ב2), כי "גם אם כל שהוסבר למבקש הוא שעקב סירובו יראו בו כמי שנהג בשכרות, ללא שפירטו בפניו את העונש הקבוע בחוק, הרי שבנסיבות אלה די בכך". דברים דומים נכתבו בהכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה, ולא מצאתי כל מקום להתערב בקביעותיו לעניין זה. עוד אטעים, כי טענתו של המבקש, הנוגעת לאי יידועו על זכותו להיוועץ בעורך דין, הועלתה לראשונה במסגרת הבקשה לרשות ערעור, ללא כל בסיס, ולא מצאתי כל מקום להידרש אליה.

הבקשה נדחית, אפוא.

הארוע הראשון מיום 3.8.15 בגינו הורשע הנאשם בעבירות של סרוב לבדיקת שיכרות לפי דרישת שוטר בנגוד לסעיף 64ב לפקודת התעבורה, אי שמירת מרחק בנגוד לתקנה 49 לתקנות התעבורה, היתנהגות הגורמת נזק בנגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, נהיגה בקלות ראש בנגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה וגרימת תאונת דרכים עבירה לפי סעיף 38(2) לפקודת התעבורה.

כשעסקינו בנהג רצידיוויסט יש להחמיר בענישה על דרך הוספת רכיב מאסר על מנת להעביר מסר מרתיע לנהג - בבחינת הרתעה ליחיד וגם הרתעה לרבים.

בעפ"ת(ת"א) 8026-07-14 יריב נ' מדינת ישראל (15.7.14), נקבע: "קשה לי לקבל את הטענה שמי שנוהג פעם שנייה תוך שלוש שנים בשיכרות הוא אדם נורמאטיבי. מדובר במי שלוקח לידיו באופן פוטנציאלי את חייו שלו ואת חייו של האחרים על הכביש, גורם לסכנה חמורה ומידית בחיי אדם". כאשר המדובר בנהיגה בשיכרות אליה מתלווה תאונת דרכים ועבירות נוספות יש ליצור מיתחם ענישה לכלל הארוע שכן חומרתן של העבירות עולה בהצטרפותן יחד [עיין: ע"פ 1261/15 מדינת ישראל נ' דלאל (3.9.15)].

...

כאשר מדיניות הענישה אמורה להרתיע מפני ביצוע עבירות נוספות ולהעביר מסר ברור באמצעות ענישה על מי שבהתנהגותו פוגע בערך החברתי שהנו בטחון הציבור.

בגמ"ר 6696-06-14 מדינת ישראל נ' אדוארד גדאייב, גזר מותב זה את דינו של נאשם אשר הורשע בגרימת מותה של אימו ברשלנות, בנסיבות חמורות, לפסילת רישיון הנהיגה למשך 10 שנים, ויפים הדברים שנאמרו שם לענייננו: "אכן, מדובר בנסיבות מיוחדות כאשר כתוצאה מהתאונה קפחה חייה אימו של הנאשם. הנני סבורה כי יש בנסיבות אלה בכדי שלא לגזור על הנאשם עונש מאחורי סורג ובריח ולהסתפק בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות. ואולם, עדיין מדובר ברף רשלנות גבוה באשר לעבירות בהן הודה הנאשם והורשע. הנאשם כאשר סירב לבדיקת שיכרות נהג בשיכרות, במהירות מעל למהירות המותרת בדרך, בקלות ראש, סטה, חצה שני נתיבי נסיעה, עבר את שולי הכביש הימניים, המשיך בנסיעה לעבר הקרקע, רכבו היתהפך מספר פעמים עד שנעצר כאשר הגג צמוד לקרקע.

...

לסיכום לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים כמפורט, ואת נסיבותיו האישיות של הנאשם ולאור כל האמור, הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר לתקופה של 6 חודשים.

הנני מורה על עונש של מאסר לתקופה של 12 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

ב"כ המאשימה: אנו סוברים שאין מניעה לקבל את עיכוב הבצוע, אנו סבורים כי 45 יום יספיקו.

משהפר הנאשם אותה התחייבות, יש להפעיל את הסנקציה שבצידה, וזאת עוד בטרם גזירת העונש על העבירה הנוספת.

באשר לעבירה של נהיגה בשיכרות, החוק קובע עונש מינימאלי של פסילת רשיון לתקופה של 24 חודשים, כאשר ההלכה היא כי כאשר מדובר בעבירת סרוב תהיה הענישה מחמירה יותר: "הטלת ענישה מקילה בשל העובדה כי לא ניתן לקבוע רמת אלכוהול בדמו של נהג שסרב ליתן בדיקת נשיפה או בדיקת דם אינה מוצדקת, ועלולה להביא לכך ש'חוטא יצא נשכר'- נהגים שיכורים יסרבו ליתן בדיקת נשיפה או בדיקת דם, ובהיעדר אומדן מדויק של האלכוהול בדמם-יזכו לענישה מקילה". רע"פ 6720/08 **** זמיר נ' מדינת ישראל.

...

כמו כן אני דן את הנאשם ל - 5 חודשים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעבור בתקופה הנ"ל עבירה של נהיגה בשכרות.

אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 2,000 ש"ח או 10 ימי מאסר שישא בנוסף לכל מאסר אחר שהוטל עליו.

אני מורה לנאשם לחתום על התחייבות כספית על סך 7,500 ₪ להמנע מלבצע עבירות של נהיגה בפסילה, או נהיגה בשכרות, שנתיים מהיום.

בעיניין עבירת גניבת כלי רכב עמד בא-כוחה של המאשימה על דברי בית המשפט העליון, החוזרים ונשנים, כי מדובר בעבירה חמורה, אשר הפכה זה מכבר למכת מדינה ולפיכך עבירה זו מחייבת החמרה בענישת עוברי עבירה זו (לעניין זה, הפנה אל דברי בית המשפט בעיניין ע"פ 11194/05 אבו סבית נ' מדינת ישראל (3.8.2014) (להלן – עניין אבו סבית) ובעניין ע"פ 2333/13 סאלם נ' מדינת ישראל (3.8.2014) (להלן – עניין סאלם)).

הוא ירד מהרכב וניסה להמלט מהשוטרים, בעודו מכה אותם ובועט בהם ואף סרב לבדיקת שיכרות.

...

בסופו של דבר לא הוגשה כל השלמת טענות מטעם ההגנה.

לנוכח כל האמור, ביקש בא-כוח הנאשם שלא להחמיר בעונשו של הנאשם.

אמנם חלק מועט משמיעת העדים הביאה לזיכויו של הנאשם משתיים מהעבירות שבהן הואשם, אך בסופו של דבר נראה כי ניתן היה לצמצם באופן משמעותי את מספר העדים שנשמעו.