ענישה על גרימת מוות ברשלנות

המרכיבים העקריים המשפיעים על סוג העונש ומידתו בעבירת גרימת מוות בתאונת דרכים, הם -הכלל הנוהג שבעבירה זו מטילים מאסר בפועל, בשל עקרון קדושת החיים ושיקולי הרתעה; מידת רשלנותו של הנהג בגרימת התאונה ותוצאות התאונה - המגלמים בעצם את "חומרת המעשה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם", שהם חלק מנוסחת עקרון ההלימה הקבוע בסעיף 40ב' לחוק העונשין, שלאורו נקבע מיתחם העונש ההולם, המשפיע בתורו על העונש עצמו; ונסיבותיו של הנאשם ונסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה – המקבלות משקל נמוך יחסית.

...

במצב דברים זה, אני סבורה כי הטלת עונש מאסר בן 12 חודשים - דהיינו תחתית מתחם העונש ההולם - מהווה ענישה מתונה, המביאה בחשבון את נסיבותיו האישיות של המשיב, הודאתו המיידית, חלוף הזמן, ואת ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין; כל זאת בשים לב גם לעברו התעבורתי המכביד של המשיב, הכולל 88 הרשעות קודמות, ובהן גרימת תאונת דרכים שגרמה לחבלות של ממש (משנת 2014), עבירות מסכנות חיים (כגון מהירות, אי ציות לתמרור עצור, וחציית קו הפרדה רצוף), ועבירת מהירות (בין 41 ל-50 קמ"ש מעל המהירות המותרת) שביצע בעת ניהול ההליך (עבירה מיום 5.7.18).

לאור כל האמור לעיל, נראה לי כי עונש של 8 חודשי מאסר, גם אם מדובר בהחמרת עונשו של המשיב במסגרת קבלת ערעור המדינה, אינו משקף נכונה את חומרת מעשי המשיב, את הענישה הנוהגת במקרים דומים, ואת מידת הענישה הראויה.

אשר לרכיב הפסילה, אני סבורה כי בדרך כלל, ובעיקר כשמדובר בנאשם שעברו התעבורתי מכביד, כבענייננו, אין מקום לסיווג הפסילה כפי שעשה בית המשפט קמא, ובוודאי שלא לאחר תקופת פסילה קצרה יחסית.

הן גם נבדלות בעונש שמוטל בגינן: על רצח – העונש הוא מאסר עולם, בעוד שהעונש המוטל על הריגה ועל גרימת מוות ברשלנות הוא מאסר שלא יעלה על 3 ו-20 שנים בהתאמה.

אכן חוות הדעת הפסיכיאטריות הסותרות שבפנינו, העלו סימני שאלה באשר לסוגיה האם ההפרעה הנפשית שממנה סבל המערער בעת הרצח פגעה במידה ניכרת ביכולת ההבנה או הרצון שלו בעת ביצוע המעשה, ואולם הנני סבור – כי היצטברותם של כלל הנתונים והנסיבות במקרה זה, בייחוד חוות הדעת שצויינו לעיל (השניה, שהמליצה על ענישה מופחתת והחמישית), מטים את הכף, במאזן הסתברויות, לכיוון שמחשבות השוא שמהם סבל המערער הגבילו במידה ניכרת את יכולות ההבנה או הרצון שלו בעת ביצוע הרצח.

...

בשים לב לכך כי מדובר בהפרעה מתמשכת, שתסמיניה השפיעו באופן מהותי על התנהגותו של המערער, אני סבור כי בנסיבות מקרה זה מדובר בהפרעה נפשית חמורה, הגם שאין חולק על כך שנותר גם לו תחום תפקוד "רגיל". בהקשר זה יש אף להזכיר את חוות הדעת האחרות (שבית המשפט המחוזי הנכבד העדיף שלא לקבל את מסקנתן), אשר ייחסו למערער אפילו הפרעות נפשיות חמורות מזו.

סוף דבר – אם תשמע דעתי, אציע לחברי לקבל את הערעור באופן חלקי ולגזור על המערער 20 שנות מאסר מכוח סעיף 300 א לחוק העונשין, חלף מאסר העולם שנגזר עליו.

המשנה לנשיאה השופט ג' קרא: לאחר שעיינתי בחוות דעתם המקיפות והמנומקות של חבריי, המשנה לנשיאה ח' מלצר והשופט י' אלרון, החלטתי לצרף את דעתי לתוצאה אליה הגיע השופט אלרון הן באשר לאי תחולת סייג אי שפיות הדעת שבסעיף 34ח לחוק העונשין והן להנמקתו לדחות את ערעור המערער להטיל עליו ענישה מופחתת, בהתאם לסעיף 300א(א) לחוק העונשין, תחת עונש מאסר העולם שהוטל עליו בבית המשפט קמא.

על הענישה להביא, אפוא, בחשבון את מידת אשמו של הנאשם לא פחות מאשר את חומרת התוצאה.

בת"פ (ק"ג) 5013-08-11, מ"י נגד שניר שרעבי, דן בית המשפט במיתחם הענישה ההולם וקבע כי העונש הראוי בגין נטילת חיי אדם הוא מאסר, "ורק אם הרשלנות בדרגה נמוכה או נילוותה לה רשלנות תורמת של הקרבן או אחר, ניתן להסתפק בעבודות שירות". לאור האמור אני קובעת כי מיתחם הענישה לעבירה של גרם מוות ברשלנות בתאונות עבודה, כאשר אין מדובר ברשלנות חמורה, עומד על מספר חודשי מאסר בפועל, כאשר במקרים המתאימים ניתן לרצותו בעבודות שירות.

...

אני מקבלת את טענת ב"כ הנאשם, לפיה העמדה העונשית המקובלת בעבירות של גרימת מוות שאין בהם רשלנות חמורה עומדת בדרך כלל על מאסר למשך מספר חודשים אשר מרוצה בעבודות שירות.

בת"פ (ק"ג) 5013-08-11, מ"י נגד שניר שרעבי, דן בית המשפט במתחם הענישה ההולם וקבע כי העונש הראוי בגין נטילת חיי אדם הוא מאסר, "ורק אם הרשלנות בדרגה נמוכה או נלוותה לה רשלנות תורמת של הקרבן או אחר, ניתן להסתפק בעבודות שירות". לאור האמור אני קובעת כי מתחם הענישה לעבירה של גרם מוות ברשלנות בתאונות עבודה, כאשר אין מדובר ברשלנות חמורה, עומד על מספר חודשי מאסר בפועל, כאשר במקרים המתאימים ניתן לרצותו בעבודות שירות.

לנוכח כל האמור אני דנה את הנאשם לעונשים אלו: מאסר שירוצה בעבודות שירות למשך ארבעה חודשים.

הנאשם שבפני נידרש לשלם מחיר עונשי על עבירה של גרימת מוות ברשלנות של הולך רגל שעשה שימוש במעבר חציה.

...

בע"פ 2918/13 "אחמד דבס נ. מד"י" [פורסם בנבו] היתווה בית המשפט העליון את הדברים העקרוניים הבאים לעניין מלאכת גזירת הדין (ציטוט) : "... בית המשפט נדרש לקיים בחינה תלת שלבית לצורך גזירת העונש: בשלב הראשון עליו לקבוע את מתחם העונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירה ואותן בלבד. זהו מתחם נורמטיבי – אובייקטיבי. לשם כך עליו להתחשב בארבעה שיקולים; (1) הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; ו-(4) הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40 ט' לחוק (סעיף 40 ג'(א) לחוק העונשין). בשלב השני נדרש בית המשפט לבחון האם מתקיימים שיקולים חריגים הנוגעים לנאשם ומצדיקים לסטות מהמתחם שנקבע בשלב הראשון – פוטנציאל שיקום מיוחד או הגנה על הציבור, כמפורט בסעיפים 40 ד' ו-40 ה' לחוק (סעיף 40 ג'(ב) לחוק). ככל שלא מצא בית המשפט להעדיף שיקולי שיקום או הגנה על הציבור, יעבור בית המשפט לשלב השלישי, שבגדרו עליו לקבוע את העונש שיושת על הנאשם בתחום המתחם שקבע. בשלב זה נדרש בית המשפט לשקול נסיבותיו האישיות של הנאשם לקולה ולחומרה – אלו המפורטות בסעיף 40 י"א לחוק, כמו גם נסיבות אחרות ככל שמצא שהן רלוונטיות (סעיפים 40 ג'(ב) ו-40 יב' לחוק)..." (ציטוט מ-ע"פ 2913/13 אחמד דבש נ' מד"י, [פורסם בנבו] מפי כב' השופט ע. פוגלמן).

"יודגש, כי בית משפט זה קבע, לא אחת, שעל מנת לבער את נגע תאונות הדרכים מן הראוי להשית על הנהגים המורשעים בגרימת מוות ברשלנות בנסיבות אלו, עונש מאסר לריצוי בפועל ופסילת רשיון לתקופה ממושכת (ע"פ 6358/10 קבהא נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], 24.3.2011)), וזאת על אף נסיבותיהם האישיות (ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], 16.11.2009); רע"פ 2955/12 פלונית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו, 26.6.2012)). בראי הלכה זו, לא חרג בית המשפט לתעבורה מנורמת הענישה המקובלת, בהטילו על המבקש, בין היתר, עונש של עשרה חודשי מאסר לריצוי בפועל ופסילת רשיון לתקופה של 11 שנים". (סוף ציטוט) .

ובהמשך (שם)(ציטוט): "מסכים אני להכרעתה של חברתי המשנה לנשיא ולהערותיה של חברתי השופטת ברק-ארז. בסופו של יום, מקום שקופחו חיי אדם ברשלנותו של נהג,המדיניות השיפוטית היא ענישה במאסר בפועל, תוך קביעת אורכו בהתאם לנסיבות התיק.." ברע"פ 7913/07 אברהם רמז נ. מד"י הביע בית המשפט העליון את הדברים הבאים (ציטוט) : "אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש. בתקופה בה תאונות הדרכים גובות את מחירן בחיי אדם כמעשה של יום יום, מצווים בתי המשפט להחמיר עם עברייני התנועה. עסקינן בתופעה מאיימת שיש להירתם ולהילחם למניעתה ולהגן על בטחון הציבור באמצעות הרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית (ראו בש"פ 1753/07 אבו רקייה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.3.2007)). מעשהו של המבקש חמור מאוד. בהתנהגותו הרשלנית הוא יצר סכנה בכביש שקיפדה חייו של המתהלך במעבר חצייה אשר לו זכות הקדימה על פי חוק". גם ברע"פ 8992/14 רפאל נ. מד"י חזר וציין בית המשפט העליון (ציטוט) : "יודגש, בהקשר זה, כי בית משפט זה קבע, לא אחת, כי מדיניות הענישה הראויה בעבירות של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות, הינה השתת עונש מאסר בפועל. בכך ניתן ביטוי לערך קדושת החיים ולשיקולי ההרתעה". לכשהגעתי בתיק זה לכלל מסקנה כאמור לעיל לעניין רף רשלנותו של הנאשם כנהג במקרה שבפני, ולכשקובעת הפסיקה כי אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא כאמור דרגת הרשלנות , אזי , העונש המתבקש כאן הוא, עם כל הצער, מאסר בפועל.

לאור המצוי בפני אני סבור כי מתחם העונש ההולם הינו בין 10 ל- 24 חודשי מאסר בפועל , ופסילת רשיון נהיגה לתקופה שבין 10 ל- 18 שנים.

ברע"פ 5094/12 חטיב נ' מד"י [פורסם בנבו] נאמרו על ידי בית המשפט העליון (כב' השופט א. רובינשטיין) הדברים הבאים (ציטוט): "... אך הגיוני הוא כי גזר דין המבוסס על הודיה יקל במידת מה עם הנאשם...ביחס לגזר דין באותו כתב אישום שניתן לאחר שמיעת הוכחות, שאינו זוכה ל'הנחת הודיה' כמקובל". לסיכום : מלאכת גזירת הדין היא מלאכה של איזונים.

לאחר כל אלה , ובשים לב לשיקולים לחומרא ולקולא , אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים : קנס בסך 15,000 ₪ או 150 ימי מאסר בתמורה.

פסק דין זה של בית המשפט העליון משקף את האופן בו בתי המשפט רואים את עבירת גרם המוות ברשלנות, את ההחמרה בענישה בנושא בשנים האחרונות ואת הצורך להעמיד את רף הענישה על מאסר בפועל.

...

כדברי בית המשפט בע"פ 6358/10 קבהא נ' מדינת ישראל, לא פורסם (מיום 24.3.11): "עם כל הצער שבדבר סבורני כי יש ליתן במקרה דנן משקל מכריע לשיקולי הגמול וההרתעה ואין בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להקטין את הצורך בהעדפת האינטרס הציבורי כי על המורשעים בעבירת גרם מוות ברשלנות יוטל עונש מאסר בפועל, כך שיועבר לכלל החברה מסר חד וברור כי יש להקפיד על חוקי התנועה על מנת להילחם בנגע תאונות הדרכים, הגובה מחיר כבד מדי יום." הטלת מאסר בפועל על מי שהורשע בגרימת מותו של אדם אחר נדונה במספר פסקי דין נוספים.

מקובלת עלינו הטענה שמתחם ענישה שתחילתו בעבודות שירות  צריך להישמר לאותם מקרים שבהם הענישה במאסר באה לתת ביטוי לערכם של חיי אדם בהבדל מביטוי להיקפה של הרשלנות.

בהתחשב במידת רשלנותו של הנאשם, בנסיבות התרחשות התאונה וגם בכך שלא הוצב משולש אזהרה לפני הרכב ובהתחשב בתוצאותיה של התאונה בה קיפח אדם את חייו ונחבלו חבלות של ממש ארבעה מעורבים לא ברף הגבוה וגם הנאשם אני קובעת כי מתחם הענישה ההולם הינו בין 10 ל- 20 חודשי מאסר בפועל, 7-10 שנות פסילה, מאסר מותנה, קנס ופיצוי למשפחות הנפגעים.

לפיכך, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: אני מצווה על מאסרו של הנאשם בפועל למשך 10 חודשים.