באשר לנסיבות ביצוע העבירה, ציין בית-משפט קמא, כי המערער החזיק אמנם בסם באיכות שאינה משובחת, שאותו קנה כאמור בסכום נמוך יחסית של 3,000 ₪, אך בכמות העולה פי-90 על הכמות המרבית שלגביה לא חלה החזקה כי היא משמשת שלא לצריכה עצמית.
ב"כ המערער הפנה, בין-השאר, לפסק-דין שניתן על-ידינו, שבו נקבע בגין עבירה של החזקת סם מסוג הרואין במשקל 29 גרם, מיתחם ענישה הנע בין 12 חודשים לבין 30 חודשים, ואולם באותו פסק-דין ציינו כי אין עילה להתערב במיתחם הענישה ההולם שנקבע "אם כי, מיתחם הענישה יכול להיות בעל מינעד רחב יותר, הן ברף התחתון והן ברף העליון" (50675-12-16 מדינת ישראל נ' אריה ברוכיאן (24.12.17)).
באשר לטענה בדבר אכיפה בררנית, הרי שהמדינה הבהירה שלא העמידה את שני הנוסעים הנוספים ברכב לדין בגין החזקת ההרואין מחוסר ראיות; מה-גם, שהמערער הודה הן במישטרה והן בבית-המשפט שסם ההרואין היה שייך לו. העובדה שאחד מחבריו של המערער לא הועמד לדין בגין החזקת סם מסוג חשיש שנתפס בכיסו, אינה מקימה עילה להקלה בעונש; ומכל מקום, בית-המשפט קמא ציין, כי הביא בחשבון לעניין העונש את העובדה שהמעורבים האחרים בארוע כלל לא הועמדו לדין.
...
סבורים אנו, כי בקביעת מתחם הענישה הביא בית-משפט קמא את מכלול השיקולים הרלבנטיים – בזיקה לנסיבות ביצוע העבירה ולמדיניות הענישה הנוהגת; ולא קמה, אפוא, עילה להתערב במתחם הענישה שקבע, דהיינו – מאסר הנע בין 10 חודשים לבין 36 חודשים.
העונש שהוטל על המערער בסופו של יום אינו סוטה מרמת הענישה הנהוגה, ודין הערעור, אפוא, להידחות.
על-יסוד האמור לעיל, הערעור נדחה.