התביעה ביקשה להקדים תרופה למכה, חזתה מראש את טיעוניה של ההגנה, והטעימה כי הנאשם אינו קרוב לסייג לאחריות פלילית מסוג אי שפיות הדעת, הוא לא סובל ממחלת נפש, וממילא כל עברו הפסיכיאטרי נעוץ ומקורו בשימוש בסמים מסוכנים.
ומאידך גיסא: לא התעלמתי מטיעוני ההגנה, לפיהם עניינו של הנאשם קרוב לסייג לאחריות פלילית מסוג אי שפיות, ויש להביא נתון זה כשיקול לקולא בעת קביעת מיתחם הענישה.
לצערי, אין בידי לקבל טענה זו.
על פי הדין, על מנת שמצבו הנפשי של נאשם יובא בגדרי קביעת מיתחם העונש ההולם, על ההגנה להוכיח כי נפגעה יכולתו (גם אם לא נשללה) להבין את מעשה העבירה שביצע, או את הפסול שבמעשיו; כך נקבע למשל במסגרת ע"פ 4777/17 פלוני נ' מדינת ישראל (10.1.2018):
"...כקביעת בית משפט קמא, בהיעדר ראיה לכך כי נפגעה יכולתו של נאשם להבין את מעשה העבירה שביצע, או הפסול שבמעשהו, אין בעובדה כי הנאשם לוקה במחלת נפש כשלעצמה, כדי להשפיע על קביעת מיתחם העונש ההולם. שיקול זה רלוואנטי לשלב בו בוחן בית המשפט את נסיבותיו האישיות של נאשם זה או אחר, בעת קביעת העונש בתוך המיתחם. משכך, ומאחר שלא מצאנו כי יש בטענות בא-כוח המערער כדי לשנות ממסקנות הפסיכיאטר המחוזי, אין מקום להדרש לטענותיו בעיניין זה."
במסגרת ע"פ 10416/07 דולינסקי נ' מדינת ישראל (7.12.2009) (להלן: דולינסקי) נקבע:
"השאלה מה המשקל שיש ליתן למצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה לצורך הקלה בעונש, היא שאלה "כמותית", שאיני רואה לקבוע בה מסמרות.
...
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע:
"אחר ששמענו את טיעוני הצדדים ובחנו את הנתונים, אנו סבורים כי דין הערעור להידחות. נדגיש כי אנו בוחנים את סבירות העונש ואת מדיניות הענישה כפי שנקבעת ע"י בית המשפט העליון בעונש של 12 חודשי מאסר גם בנסיבות אלו של פציעה באמצעות סכין, הוא עונש ראוי וסביר גם בהתחשב בעובדה שלאחר מכן הותקף המערער בעצמו כפי שמתואר במסמכים הרפואיים שהוצגו בפנינו.
לאור כל האמור לעיל, נוכח מידת הפגיעה בערכים המוגנים, התנהגותו האלימה של הנאשם כלפי המתלוננת, והאיומים הקשים שהשמיע כלפיה, ולאור מדיניות הענישה הנוהגת בפסיקה, אני קובע כי מתחם העונש ההולם במקרה דנא נע בין 13 חודשי מאסר בפועל ועד 26 ירחים כאלה.
לצערי, אין בידי לקבל טענה זו.
על פי הדין, על מנת שמצבו הנפשי של נאשם יובא בגדרי קביעת מתחם העונש ההולם, על ההגנה להוכיח כי נפגעה יכולתו (גם אם לא נשללה) להבין את מעשה העבירה שביצע, או את הפסול שבמעשיו; כך נקבע למשל במסגרת ע"פ 4777/17 פלוני נ' מדינת ישראל (10.1.2018):
"...כקביעת בית משפט קמא, בהעדר ראיה לכך כי נפגעה יכולתו של נאשם להבין את מעשה העבירה שביצע, או הפסול שבמעשהו, אין בעובדה כי הנאשם לוקה במחלת נפש כשלעצמה, כדי להשפיע על קביעת מתחם העונש ההולם. שיקול זה רלוונטי לשלב בו בוחן בית המשפט את נסיבותיו האישיות של נאשם זה או אחר, בעת קביעת העונש בתוך המתחם. משכך, ומאחר שלא מצאנו כי יש בטענות בא-כוח המערער כדי לשנות ממסקנות הפסיכיאטר המחוזי, אין מקום להידרש לטענותיו בעניין זה."
במסגרת ע"פ 10416/07 דולינסקי נ' מדינת ישראל (7.12.2009) (להלן: דולינסקי) נקבע:
"השאלה מה המשקל שיש ליתן למצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה לצורך הקלה בעונש, היא שאלה "כמותית", שאיני רואה לקבוע בה מסמרות.
כך למשל, בת"פ (קריות) 38520-01-20 מדינת ישראל נ' גולדפדר (7.3.2023) קבע בית המשפט כי - "... מהתסקיר עולה כי התנהגותו של הנאשם הושפעה במידה רבה מהבעיות הנפשיות מהן סובל הנאשם". ובהמשך: "מכאן, הרי שדי שאקבע כי הנאשם סובל מהפרעות נפשיות משמעותיות, על מנת שיהיה בכך כדי להוות שיקול בקביעת מתחם העונש ההולם. אני סבורה כי לאור כל הנתונים שהוצגו בפני שהוכח על ידי ההגנה ברמה נדרשת שהנאשם סובל מהפרעה משמעותית שהשפיעה עליו, בביצוע העבירה אותה ביצע".
עוד הפנתה ההגנה למקרה בו הפרעה נפשית מסוג פירומניה השפיעה על קביעת מתחם העונש ההולם בעבירות הצתה והיזק (ת"פ (מחוזי מרכז) 44102-08-16 מדינת ישראל נ' אלון (29.6.2017), שם נקבע: "... לוקה בהפרעה נפשית מסוג פירומניה... וכי הוא פעול (כך במקור) תחת דחפים אינטנסיביים הנובעים מההפרעה הנ"ל, הגם שאינם לאו בני כיבוש...".
ועוד: ת"פ (מחוזי ת"א) 45111-02-17 מדינת ישראל נ' בבאי (29.11.2017) (להלן: בבאי), שם סבל הנאשם ממחלת נפש מסוג סכיזופרניה והן מהפרעת נפשית התנהגותית על רקע שימוש בסמים.
אשר על כן, בהתאם לכל האמור לעיל, החלטתי למקם את עונשו של הנאשם ברף התחתון של מתחם הענישה, גם אם לא בתחתיתו ממש, ואני גוזר עליו את העונשים הבאים:
14 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, על פי רישומי שב"ס.
6 חודשי מאסר, אולם הנאשם לא יישא בעונש זה אלא אם יעבור בתוך 36 חודשים מיום שחרורו עבירה של אלימות נגד הגוף.
