ענישה הקלה בענישה במקרי תקיפה מינית

בעיניין זה ראו את הדברים שנאמרו בע"פ 8991/10 מכבי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.10.11): "בית משפט זה קבע ושב וקבע, בפסקי דין רבים מיספור, כי יש לעקור מן השורש את נגע האלימות שפשה בחברתנו. במילחמה זו מוטל על בתי המשפט תפקיד חשוב ביותר, שעיקרו הוקעת התופעה וגזירת עונשים מחמירים על אלו הבוחרים לנקוט בדרך האלימות... אף אם נניח כי המתלונן נהג שלא כשורה במהלך הארוע, אין בכך בשום אופן כדי להצדיק את התגובה האלימה והבריונית מצד המערער. המסר החד-משמעי שעל בתי המשפט להעביר הוא כי לא ניתן להשלים, בשום מקרה, עם פיתרון סכסוכים באלימות ובכוח הזרוע, ועל כן בדין נתן בית משפט קמא משקל מרכזי בגזר הדין לחומרת מעשיו של המערער". אשר למדיניות הענישה הנהוגה, הפסיקה מבחינה בין המקרים על פי הרקע או המניע לתקיפה; האמצעים ששמשו לבצוע העבירה; הנזק שניגרם לנפגע העבירה וחומרת החבלות; חומרתה של הכוונה המקורית; התיכנון המוקדם או העדרו.

חריגה ממיתחם העונש ההולם אשר לסטייה ממיתחם העונש ההולם לקולה בשל הנסיבות האישיות הקשות של הנאשם, לא מצאתי לסטות ממיתחם העונש ההולם מטעם זה, שכן אין מדובר במקרה נדיר וחריג המצדיק חריגה ממיתחם העונש ההולם, מה גם שנסיבות כאלה אינן באות בגדרי סעיף 40ד' לחוק העונשין, שהוא דרך המלך לבחינת חריגה ממיתחם העונש ההולם מטעמי שקום, שאינם קיימים בענייננו.

העונש המתאים אשר לנסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה- שקלתי את גילו הצעיר של הנאשם שהוא בן 23; את נסיבות חייו הלא פשוטות, בין היתר, הפגיעות המיניות מהן סבל בילדותו, וקשייו בהתמודדות הפוסט טראומתית; הוריו התגרשו בעת שהיה ילד ואביו הביולוגי התנכר לו; לאורך שנות ילדותו והתבגרותו הוא סבל מבעיות היתנהגות; הוא בעל נכות נפשית בשיעור 75%; הוא אושפז מספר פעמים, ובכללם אשפוזים בכפייה; הוא לוקה בתחלואה כפולה; מתמודד עם סימפטומים פסיכוטיים, אשר לא בהכרח קשורים בשימוש בסמים; הוא חש צער והחרטה על מעשיו; הנאשם ביטא אמפתיה לנפגע העבירה, חסך את עדותו וכן זמן שפוטי משמעותי.

...

מכאן, אני קובעת שהנאשם היה נתון במצב פוסט טראומתי, וגילה קושי להימנע ממעשיו.

לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה במקרה דנן, כמתואר לעיל, ולאחר בחינת מדיניות הענישה הנהוגה, ובשים לב לקושי של הנאשם להימנע ממעשיו, הגעתי לכלל מסקנה, כי מתחם העונש ההולם, נע בין 20 חודשי מאסר בפועל ועד ל-50 חודשי מאסר בפועל, בצירוף עונשים נלווים.

יש לקוות, כי לאחר שחרורו תמצא לו המסגרת הטיפולית המתאימה, בלווי הרשות לשיקום האסיר, בשים לב להמלצה לשלבו בתוכנית "דירה נקיה" או במסגרת אחרת שיאפשר סל השיקום שלו, שאם לא כן הסיכון לבני משפחתו הוא רב. אשר על כן, לאחר ששקלתי את השיקולים לחומרה ולקולה, אני דנה את הנאשם לעונשים כדלהלן: 24 חודשי מאסר אשר ירוצו מיום מעצרו 16.2.22.

אשר לגזר הדין, נטען כי מיתחם הענישה שנקבע על-ידי בית משפט קמא חורג ממתחמי הענישה שנקבעו במקרים דומים; וכי שקולי שקום, כמו גם חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות – יש בהם כדי להצדיק הפחתה בעונשו של המערער.

שכן, כזכור, מיד כאשר ניפתחה דלת הדירה, המנוחה צעקה "אנסו אותי והחדירו לי סכין לאיבר המין". המדינה סבורה כי "עדות השכן מלמדת על התגובה המיידית ביותר, הספונטאנית ביותר של [המנוחה], שניות ספורות לאחר שהארוע הסתיים, בעודה מצויה בסערת נפש ומבוהלת עד עמקי נשמתה מהזוועה שחוותה עד כה". ומשכך, לפי הנטען, עדות השכן בדבר מצבה הנפשי של המנוחה שסיפרה על התקיפה המינית שחוותה, יכולה להיות בגדר ראיה מסייעת לגירסתה.

אשר לגזר הדין, המדינה סבורה כי בהנתן הנזק הרב שניגרם למנוחה, אשר "חייה נהרסו" כתוצאה מהתקיפה האכזרית שחוותה; ובשים לב לעברו הפלילי של המערער – אין כל מקום להקל בעונשו מעבר להקלה הגלומה בכך שעונשו הועמד בשליש התחתון של מיתחם העונש שנקבע לו. בדיון שנערך לפנינו שבו באי-כוח הצדדים על עקרי טיעוניהם.

...

על יסוד זיכויו של המערער מעבירת מעשה מגונה, עבירה שניתן לה, מחד גיסא, משקל משמעותי בגזר הדין כמפורט לעיל, ובהתחשב ביתר נסיבות העניין, מאידך גיסא – סבורני כי יש להעמיד את עונשו של המערער על 7 שנות מאסר בפועל, חלף 8 שנות מאסר בפועל שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי.

סוף דבר מכל הטעמים שפורטו לעיל, אציע לחברי ולחברתי לדחות את הערעור על הכרעת הדין בכל הנוגע לעבירות של שוד מזוין, חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, ואיומים, שבהן הורשע המערער; ולקבל את הערעור על הכרעת הדין בנוגע לעבירת המעשה המגונה שיוחסה למערער, אשר ספק אם היא עולה מאמרותיה הקבילות של המנוחה, ומכל מקום, היא לבטח לא הוכחה מעבר לספק סביר.

אציין כי בשונה מחברי, אני סבורה כי אמרותיה הרבות של המנוחה אינן מותירות ספק כי המנוחה אכן סברה כל העת שהותקפה מינית על-ידי המערער.

נוסף על כך, המתלוננת ניסתה להמלט ולהתחבא מפני המשיב, אך הוא בחר לשוב ולתקוף אותה באמצעות חפצים שונים, המהוים נשק קר. והינה, חרף קביעותיו הברורות של בית המשפט קמא, אין במיתחם העונש ההולם שקבע כדי לבטא את החומרה היתרה העולה ממעשי המשיב.

נדגיש, כי מסקנתנו זו נוגעת אך ורק למקרה דנן, שבו הושגה הסכמה במסגרת הליך של גישור ולא הייתה היתייחסות לנושא התמונות בגדר אותה הסכמה, וכאשר כתב האישום תוקן וקיים, לכל הפחות, ספק אם התמונות משקפות באופן מדויק את התאור המילולי הכלול בו. אשר לחומרת העונש, הרי שלאחר עיון בהודעת העירעור על נספחיה, ובפסק דינו של בית המשפט קמא, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, סבורים אנו כי בדין הוגש העירעור וכי גזר הדין סוטה לקולה מהענישה הראויה בנסיבות דנן.

לצד הנזקים הפיזיים החמורים שנגרמו למתלוננת, כמתואר בכתב האישום, לא ניתן להיתעלם מהאמירות המילוליות הבוטות שהוטחו בה, לרבות האמירה "תמותי היום" והעובדה כי התקיפה בוצעה לאחר ובהמשך לכך שדרישת המשיב לקיים עם המתלוננת יחסי מין נדחתה על ידה.

...

סבורים אנו, כי בית משפט קמא לא התחשב במידה הראויה בעברו הפלילי של המשיב, הכולל שתי הרשעות קודמות מהשנים האחרונות – אחת בעבירת איומים והשנייה בעבירה של מעשה מגונה תוך שימוש בכוח ובאיומים.

בהתחשב בכל האמור, כמו גם בהתחשב בכלל שלפיו ערכאת ערעור לא ממצה את הדין עם נאשם שהחליטה להחמיר בעונשו, אנו מקבלים את הערעור ומטילים על המשיב בגין עבירת הפציעה מאסר של 27 חודשי מאסר במקום עונש המאסר של 22 חודשים שהושת עליו בבית המשפט קמא.

בנוסף אנו קובעים כי עונש המאסר בן 5 חודשים שהושת עליו בגין עבירת הפריצה יינשא כולו במצטבר לעונש המאסר בגין עבירת הפציעה, כך שסך הכל ירצה המשיב עונש מאסר של 32 חודשים בניכוי תקופת מעצרו.

מהתסקירים שהוגשו בעיניינו עולה סיפור חיים קשה, כשהנאשם היה קרבן לתקיפה מינית ממושכת בגיל צעיר, בתקופה בה היתה אמו חולה במחלה קשה והמבנה המשפחתי התערער.

לנוכח הליך השקום שעובר הנאשם, ועל רקע גילו הצעיר ונסיבות חייו, אני סבורה שנכון יהיה במקרה זה לחרוג ממיתחם הענישה ההולם ולהקל בעונשו של הנאשם.

...

לנוכח הליך השיקום שעובר הנאשם, ועל רקע גילו הצעיר ונסיבות חייו, אני סבורה שנכון יהיה במקרה זה לחרוג ממתחם הענישה ההולם ולהקל בעונשו של הנאשם.

שירות המבחן המליץ להטיל על הנאשם שבפני עונש של של"ץ. בשל חומרת העבירות אינני מקבלת המלצה זו במלואה, אולם בשים לב לכל האמור אני סבורה שיש מקום לבחון גם לגבי נאשם 1 אפשרות של עונש שאינו כולל מאסר לריצוי בפועל ממש.

לאור כל האמור מתבקש הממונה על עבודות השירות להכין חוות דעת בעניינו של הנאשם.

ב-ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב (3) 337, 343 (להלן : פרשת כתב) כבוד השופטת דורנר קבעה כי המנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים : ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (ראו גם : ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד נד (3) 685, 689 ; ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח (4) 869, 876).

במקרה שבפני לא היה מעשה תקיפה מכל מין וסוג כלפי המתלוננת.

לדוגמאות בפסיקה שבהן הטענה של הגנה מן הצדק היתה רלוואנטית להקלה בעונש ראו למשל: ע"פ 5019/09 חליווה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.8.13) פסקות 67- 72 לפסק דינו של כבוד השופט מלצר; ע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.2.10) פסקות 44 – 45 לפסק דינה של כבוד השופטת ארבל.

...

בסופו של דבר, לא הוגש כתב אישום כנגד המתלוננת ומכאן טענתו של בא כוח הנאשם לאכיפה בררנית.

ה.7 סיכום המשקל המצטבר של כל השיקולים שלהלן, הוביל אותי למסקנה שיש לבטל את ההרשעה: לגבי חומרת העבירה: מחד גיסא, הנאשם פעל בחוסר אחריות מוחלט עת שניסה להעלות את ביתו באש וזאת מבלי לחשוב על הנזק שעלול להיגרם למתלוננת ולילדיו עקב האפשרות לאובדן קורת הגג או הנזק שעלול להיגרם לציבור בכללותו עקב האפשרות להתפשטות האש מחוץ לבית.

לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כדלקמן: על פי סמכותי בסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, הנני מורה על ביטול ההרשעה.