ענישה בגין תקיפת מעקלים נציגי חוק

לבקשה להסבת הודעת תשלום הקנס על שם ב"כ המבקש לא צורף תצהיר מטעם מחזיק הרכב ולא צורף רישיון נהיגה עדכני ולכן אינה תקיפה; דרישת המשיבה, כאמור לעיל, הן הכרחיות לצורך הבירור בבקשה מסוג זה והן מתיישבות עם הנהלים של משטרת ישראל לביטול הדו"ח; המבקש הגיש את הבקשה בשיהוי ניכר במשך כשנתיים ממועד תשובתה הראשונה של המשיבה מיום 18.2.2018.

המבקש שילם את הקנס ולפיכך יש לראותו כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו בהתאם לסעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי; המבקש לא הגיש בקשה להארכת המועד להגשת הבקשה הנדונה לביטול פסק הדין כפי שנידרש בסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי; בנסיבות העניין יש לראות את המבקש כמי שלא הגיש בקשה להשפט במועדים הקבועים בחוק, וגם מטעם זה יש מקום לדחות את הבקשה הנדונה; בקשה לביטול קנס או להסבתו אינה בסמכותו של בית המשפט.

הודעתה של המשיבה על דחיית הבקשה לביטול הודעת הקנס הוצאה ביום 20.12.2018 ואין מחלוקת שההודעה התקבלה אצל המבקש ובא כוחו (סעיף 4 לבקשה; על ההודעה שצורפה כנספח ג' לבקשה צוין 2.1.2019 ויש להניח שזהו מועד קבלתה), אך לא הועלתה טענה שהמבקש ביקש להשפט בתוך 30 יום ממועד המצאת ההודעה הנ"ל (או בחלוף המועד), כמתחייב מחיקוק הנ"ל. ראוי לציין שבהודעתה של המבקשת, מיום 20.12.2018, על דחיית הבקשה בעיניין ביטול הודעת הקנס נפל פגם מכיוון שבנוסף לדחיית הבקשה לביטול הדו"ח בעיניינו של המבקש והסבתו על שמו של בא כוחו, נציגיה מצאו לנכון להודיע על דחיית הבקשה להשפט, וסבורני שבעניין זה המשיבה לא ערכה את האבחנה שהתבקשה בין עניינו של המבקש לבין עניינו של עו"ד בן חיים.

עם זאת, מכיוון שההודעה נשלחה גם לעו"ד בן חיים הדעת נותנת שהזכויות שהוקנו למרשו על פי הדין היו ידועות לו. בהיעדר היתייחסות מטעמו של המבקש לפניות המשיבה, ומכיוון שלא הגיש בקשה להשפט בתוך 30 יום ממועד קבלת הודעת המשיבה על דחיית הבקשה לביטול הודעת הקנס (ואף לא הגיש בקשה להשפט בחלוף המועד שנקבע בדין), המשיבה נקטה בפעולות על פי הסמכות המוקנית לה בפקודת המסים (גבייה), הטילה עיקול על חשבונו וגבתה את הקנס.

...

המבקש טען בבקשתו, בעיקרי הדברים, כי המשיבה, באמצעות המחלקה לפיקוח עירוני- חנייה, הוציאה את הודעת תשלום הקנס ביחס לעבירת חנייה מיום 9.5.2017 לרכב מ.ר. 6975175; הודעת הקנס הומצאה למבקש בנובמבר 2017; ב"כ המבקש, עו"ד דוד בן חיים, שלח למשיבה מכתב מיום 14.11.17, ובו כפר בשם המבקש בעבירה וביקש לשלוח אליו תיעוד כגון: צילום המעיד על ביצוע העבירה וזאת מכיוון שהוא נהג ברכב ולא המבקש, וכן התבקש להסב את הדו"ח על שמו של ב"כ המבקש והועלתה בקשה מפורשת להישפט; במענה מטעם המשיבה מיום 20.12.2018, הודיעה האחרונה כי מאחר ולא הומצאו לה מסמכים לצורך הסבת הדו"ח ומאחר ולא הוגשה בקשה להישפט, הרי שהבקשה שהוגשה להסבת הדו"ח ולהישפט נדחית; למשיבה לא הייתה סמכות שלא לכבד את זכותו של המבקש להישפט ובמקום לזמנו לבית המשפט, ניצלה לרעה את הכוח המסור בידה וכפתה את תשלום סכום הקנס באמצעות עיקול על חשבונו של המבקש על פי פקודת המיסים (גבייה); זכותו הבסיסית של המבקש להישפט נשללה ללא סמכות, תוך זלזול פנייתו אליה, או מתוך רשלנות וחוסר אכפתיות; המשיבה אינה יכולה לנקוט בהליך משפטי בגין העבירה האמורה בשל התיישנות ולא נותר אלא להורות על ביטול הדו"ח, ביטול הקנס שנגבה והשבתו לידי המבקש; יש לקבל את הבקשה ולחייב את המשיבה בהוצאות מתאימות.

המבקש טען שהיה מקום להתייחס לבקשה שהועלתה במכתבו של בא כוחו, מיום 14.11.2017, להישפט על העבירה, אך אין בידי לקבל את הטענה בשים לב לנסיבות העניין ולדין הרלבנטי.

"הנה כי כן, מקום בו המבקש ביקש תחילה לבטל את הקנס – מגבלת הזמנים המאפשרת להגיש בקשה להישפט תוך 90 יום איננה חלה בעניינו, ויחול ההסדר הקבוע בסעיף 229(א)(2) לחסד"פ. לפיכך ככל שהבקשה לביטול הקנס נדחית, רשאי מקבל הקנס להגיש בקשה להישפט, וזאת תוך 30 יום מיום שהומצאה לו הודעת הדחייה. הוראות החוק בעניין זה ברורות". רע"פ 101/16 איחסאן שנאווי נ' מדינת ישראל, 27.01.2016 (הדגשה לא במקור- מ.ה.).

הודעתה של המשיבה על דחיית הבקשה לביטול הודעת הקנס הוצאה ביום 20.12.2018 ואין מחלוקת שההודעה התקבלה אצל המבקש ובא כוחו (סעיף 4 לבקשה; על ההודעה שצורפה כנספח ג' לבקשה צוין 2.1.2019 ויש להניח שזהו מועד קבלתה), אך לא הועלתה טענה שהמבקש ביקש להישפט בתוך 30 יום ממועד המצאת ההודעה הנ"ל (או בחלוף המועד), כמתחייב מחיקוק הנ"ל. ראוי לציין שבהודעתה של המבקשת, מיום 20.12.2018, על דחיית הבקשה בעניין ביטול הודעת הקנס נפל פגם מכיוון שבנוסף לדחיית הבקשה לביטול הדו"ח בעניינו של המבקש והסבתו על שמו של בא כוחו, נציגיה מצאו לנכון להודיע על דחיית הבקשה להישפט, וסבורני שבעניין זה המשיבה לא ערכה את האבחנה שהתבקשה בין עניינו של המבקש לבין עניינו של עו"ד בן חיים.

מהמקובץ לעיל ראיתי לנכון לדחות את הבקשה.

ואולם, ניתן ללמוד ממקרה זה על מגמת ההחמרה בענישה בגין מעשי תקיפה של צוותים רפואיים, לאחר שבית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה, והעמיד את עונשו של הנאשם על 3 שנות מאסר חלף 6 חודשי מאסר בעבודות שירות.

לשאלתי את נציג המאשימה מהו הקושי הראייתי, נעניתי שהנאשם ביקש לקבל לידיו את מצלמות האבטחה במקום, דבר שלא נעשה.

ככל שהופקד על ידי הנאשם כסף במסגרת התיק הפלילי או במסגרת תיק מעצר הקשור אליו, יושב הכסף לידיו, כפוף לכל מניעה חוקית אחרת, לרבות עיקול.

...

אשר על כן, ובפרט כאשר הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום לא ניתנה כחלק מהסדר הטיעון או כתנאי להטלת העונש המקל, ושעה שההסכמה העונשית בין הצדדים הושגה רק בשלב שלאחר קבלת תסקיר שירות המבחן, באופן שלא פגע באינטרס ההסתמכות של הנאשם, מצאתי שאין מנוס אלא לחרוג מהעונש עליו הסכימו הצדדים, בהיותו חורג במידה ניכרת מרף הענישה המצוי והרצוי, ולהטיל על הנאשם עונש מאסר.

לפיכך אני קובע שהנאשם ירצה את עונש המאסר בדרך של עבודות שירות.

יפים בעניין זה דברי השופטת (כתוארה אז) א' חיות בע"פ 6123/05 חתוכה נ' מדינת ישראל (25.12.2005): "חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם מצב דברים בו יחוש רופא כי הוא מאוים על ידי מטופל או על ידי בני משפחתו בקבלו החלטות מקצועיות המסורות לשיקול דעתו. מקל וחומר אין להשלים עם מצב דברים שבו נגרמת לרופא פגיעה ממש בנסיבות כגון אלה. על כן, הצדק עם המשיבה בציינה כי בכגון דא צריך השיקול של הרתעת הרבים לקבל ביטוי מרכזי בענישה." סוף דבר אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר למשך 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות, במגבלות ובתנאים המפורטים בחוות דעת הממונה על עבודות השירות.

טיעוני הצדדים לעונש והראיות ב"כ המאשימה הפניתה לערכים המוגנים שנפגעו ממעשי הנאשם, הכוללים הן את השמירה על שלמות גופו של אדם והן את הערך של שמירה על שילטון החוק והסדר הצבורי וציינה כי בית המשפט העליון שב וקבע כי המסר לתקיפת שוטר חייב להיות במאסר מאחורי סורג ובריח, בשל החובה להחמיר בענישה בגין מעשי תקיפה של נציגי החוק.

בעיניין הנסיבות האישיות נטען כי הנאשם מתגורר בבית הוריו, רכבו עוקל, אין לו חשבון בנק ובשל משבר הקורונה והיותו בתנאים מגבילים, מצבו הכלכלי וכן של הוריו, הורע משמעותית.

...

בנסיבות ענייננו, חרף חומרת העבירה, סבור אני כי ניתן לאפשר לנאשם לשאת בעונשו בדרך של עבודות שירות וזאת תוך שלא תנוכה התקופה בה שהה במעצר ממש (מיום 27.11.19 ועד ליום 7.1.20).

סיכומו של דבר, לצורך קביעת עונשו של הנאשם הבאתי בחשבון את עברו הפלילי; את נסיבותיו האישיות; את הודאתו בהזדמנות הראשונה, בה ראיתי חרטה והפנמת הפסול שבמעשים; ואת התקופה בה שהה במעצר ממש והתקופה בה שהה באיזוק אלקטרוני.

 לאור כך, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, הן לקולה והן לחומרה, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים: שישה חודשי מאסר.

מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי ביום 29.9.14 הוטל עיקול על חשבון הבנק של אביבה חזן, אמו של הנאשם, ומי שהייתה בשעתו רשומה בעריית אריאל כמשלמת תשלומי ארנונה על מסעדת בשרים שבבעלות המשפחה באריאל.

לעניין חומרתן של העבירות נגד עובדי הציבור, יפים דבריו של כב' השופט ס' ג'ובראן ברע"פ 5579/10 קריה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.8.10 (פורסם בנבו): "יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שילטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. כאמור אל מול אלימות מילולית שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית יש לנקוט בענישה מרתיעה. הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק, "וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד ... מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו" (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל (8.3.1988)).

עוד טען כי גורמים שונים השתמשו לאורך השנים בהליך הפלילי המתנהל כנגדו על מנת לתקוף אותו, וכי גם נוכח דברים אלו, יש בחלוף הזמן לפיכך, משום ענוי דין וענישה מספקת.

...

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים ובהם טיב המעשה בו הודה הנאשם, וטיעוני הצדדים, לרבות טיעוני הנאשם עצמו, מוצאת אני לכבד את הסדר הטיעון אשר נכרת בין הצדדים ולפיכך לא מורשע הנאשם בדין.

בהתחשב בשיקולים שלעיל, כמו גם בעברו הנקי, בקבלת האחריות על מעשהו, בחלוף הזמן המשמעותי ממועד ביצוע המעשים ועד הגשת כתב האישום, אני סבורה כי ההסדר שגובש בין הצדדים הינו ראוי ומאוזן.

חברה המכבדת את שילטון החוק ואת זכיותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה כזו צריכה להתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית.

אשר למדיניות הענישה הנוהגת – במקרים חמורים של תקיפת עובד ציבור מסתיימים התיקים במאסר בפועל לא ארוך, בעוד שמקרים קלים יחסית, יכולים להסתיים במאסר מותנה ובשל"ץ או בעבודות שירות.

תשלומים ניתן לקזז מכל הפקדה שבתיק או בתיק קשור על אף הודעת עיקול, וככל שקיימת יתרת זכות ולא קיים עיקול, ניתן להשיב ההפקדה למפקידים.

...

ב"כ המאשימה היפנה לעפ"ג (ירושלים) 8063-11-21 מ"י נ' תמר (מיום 1.3.2022) בו קיבל בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעור המדינה כל החלטתי שלא להרשיע את הנאשם, נהג מונית, תוך שנקבע שם, שהואיל ולוועדת המוניות קיימת סמכות שבשיקול דעת לבחון את סוגית מתן הרישיון או נטילתו, ובמסגרת זו יכולה היא לבחון גם את רישומו הפלילי של המבקש, הרי שאין הכרח כי הרשעה תוביל ברמת סבירות גבוהה לשלילת הרישיון (סעיפים 12 – 15 לפסק הדין).

גזירת הדין נוכח כל האמור, גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: של"ץ בהיקף 60 שעות שיבוצע בפיקוח שירות המבחן על-פי התוכנית שהוגשה אותה אני מאשר.