עמלות לצורך הפרשות פנסיוניות: היבטים משפטיים

בית הדין קמא דחה את הסעד למתן חשבונות בגין עמלות עתידיות בקובעו (סעיף 17 לפסק הדין): "משחלף זמן רב מתום התקופה שבגינה זכאית גלית לעמלות לפי אחוזים משכר טירחת השותפות (יולי 2011), ומשעה שלאחר מכן השכר שלה היה קבוע, ללא חישוב עמלות (סך של 23,000 ₪ ששולם בתוספת מע"מ), אין הצדקה להעתר לבקשה למתן חשבונות לגבי עמלות עתידיות. זאת גם בהיתחשב במועד הגשת התביעה לבית הדין (יוני 2013).'

אשר למתן שירותים לגורמים נוספים, נקדים ונציין כי שאלת המפתח אינה אם הגב' צור נתנה בפועל שירותים לגורמים נוספים, אלא אם היתה מניעה משפטית נוכח העסקתה בידי החברות המקוריות לעשות כן. אם חופש ההיתקשרות לא הוגבל, אך הגב' צור בחרה מטעמיה שלא לממשו אזי אין בכך להצביע על קיומם של יחסי עובדת-מעסיקה.

בהיבט שיעור הזכאות הקונקרטית, כפי שעולה מן הסיכומים שהוגש בבית הדין קמא, קיימות מספר מחלוקות בין הצדדים.

לטעמינו, הזכות להפרשה לפנסיה עומדת לעובד מכוח צו ההרחבה הכללי (נוסח משולב) לפנסיה חובה (להלן: צו ההרחבה), כשהיקף ההפרשה אינו מושפע מחלקיות המשרה אלא מגובה השכר המבוטח כפי שנקבע בצו ההרחבה.

...

משכך, דין הערעור נגד אי הושטת סעד זה נדחה מטעם זה בלבד.

ויובהר, אין באמור כדי לקבוע עמדה, לכאן או לכאן, בדבר אפשרות קיזוז סכום זה. (ד)(8) פיצוי בגין אובדן דמי אבטלה בית הדין קמא דחה תביעה זו, שכן יסודותיה לא הוכחו כדבעי, ובמסקנתו זו לא מצאנו מקום להתערב.

(ה) סוף דבר דין שני הערעורים להידחות, וזאת למעט העניינים הבאים: 1) תקופת העסקתה של הגב' צור כעובדת היא מאוגוסט 2010, ולא אוקטובר 2009.

על כן התשר נכלל בגדר שכר עבודה מכוח הוראת סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום, שלפיה "עובד שמלאו לו 18 שנים... זכאי לקבל ממעסיקו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום...". לאור כל האמור אנו קובעים כי אף לעניין משפט העבודה יש לראות כספי תשר כהכנסת עבודה של עובדי שרשרת השרות מאת מעסיקם, על כל המשתמע מכך, למשל לגבי הפרשות לפנסיה, חישוב פצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, בהתאם להלכה הפסוקה.

בחישוב הסופי, התובע התבלבל מעט, בהתחלה אמר שקבל 3,000-4,000 או 5,000-6,000 בחודש לפי התקופות, לאחר מכן אמר שבממוצע קיבל 5,000 ₪ בחודש (עמ' 12 ש' 8–16), ואילו לפי החשבון הנ"ל, הרי שבתקופות הטובות ביותר של התובע קיבל 4,500-10,000 ₪ בחודש בגין עמלות ותשר .

בעיניין זה נפסק בפס"ד קיס: " 110 . סיכום האמור עד כה: לאור הקשיים המשמעותיים ורחבי ההקף המתוארים לעיל, הנובעים מהמצב המשפטי הנתון, ומאחר שהמחוקק מוסיף לעמוד בשתיקתו, על-אף שמאז מתן פסק הדין בדנג"ץ כהן עברו-חלפו להן כימעט חמש שנים – ולא נראה עדיין אור בקצה המנהרה, לא ניתן לעמוד עוד מנגד משמדובר בעניינים שבהם נידרשת הכרעה לאלתר, ואין מנוס מכך שבית דין זה ימלא את המוטל עליו על פי דין ויסדיר את הסוגיה, לפחות על היבטיה העקריים, באמצעות הפסיקה, בהרכב מורחב של שופטי בית דין זה. לפיכך קבענו כי יש לראות בתשר הכנסה השייכת לבית העסק והכנסתם של עובדי שרשרת השרות משכר עבודה מאת המעסיק, מבלי אפשרות להפריד בין השניים, הן במישור דיני הביטוח הלאומי והן במישור משפט העבודה. קביעה זו מולידה בתורה קביעות-מִשְנֶה, ואלה הן:

...

סוף דבר התביעה נדחית ברכיבי שכר מינימום, פיצויים לדוגמא בגין אי-מתן הודעה לעובד, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי עריכת שימוע ופיצויי פיטורים, החזר בגין הוצאות ניקיון האוטובוס.

הנתבעת תשלם לתובע את הרכיבים הבאים בגינם התקבלה התביעה: תמורת שעות נוספות(כאמור בסע' 45) - 122,853 ₪.

כמו כן תשלם הנתבעת שכ"ט ב"כ התובע בסך 15,000 ₪.

הלכה ולמעשה משנת 2014 לא קיימת כלל הגדרה של "הסדר פנסיה מיטיב" בצו ההרחבה הפנסיוני אלא קיימת הגדרה שלילית לפיה "לא יראו בשיעור הפרשות לקופת גמל, הנמוך מ – 17.5% משכר העובד, כהסדר פנסיה מיטיב". הקביעה דלעיל בעייתית מאחר שהיא כוללת גם את חלקו של העובד בהפקדות בנסיבות בהן ברור כי חבות המעסיק נגזרת מהפקדותיו שלו ולא מניכויי העובד, ואין לה כל נפקות בעקבות צו 2016.

במקביל, היא מונעת מצב של היתעלמות בהיבט הפנסיוני מרכיב העמלות המהוה רכיב משמעותי משכרם של עובדי המוקד הטלפוני ברשת המערערת, מבלי שנדרש להגיע לתוצאה דומה באמצעות פרשנות מאולצת של ההסכם הענפי בסוגיה שלא היתה "בראש מעייניהם" של הצדדים להסכם ושאינה עולה בקנה אחד עם אומד דעתם.

בית הדין האיזורי קבע כממצא עובדתי, שאיננו מוצאים להתערב בו, כי המערערת "לא בררה האם קיים לעובדת ביטוח פנסיוני פעיל". בהיבט המשפטי נקבע כי הוראות סעיף 35.3.3 להסכם הענפי ברורות וחד משמעיות וכאשר מוכח כי לעובד הסדר ביטוח פנסיוני פעיל הוא זכאי להיות מבוטח מיום העבודה הראשון.

העירעור בכל הקשור לחיוב המשתמע מפסקי הדין על העברת תשלומים להסדר ביטוח פנסיוני מרכיב העמלות בגין שכר העולה על תיקרת השכר לפי צו ההרחבה הפנסיוני ועל החיוב בתביעת בן עמי ונופל בגין אי הגדלת הפקדות מחודש יולי 2016 כמצוות צו 2016 - מתקבל, כך שחיובים אלה בטלים.

...

בהתחשב בתכלית האצת עיתוי הביטוח הפנסיוני של בעלי הסדר קודם, הגענו לכלל מסקנה כי אין די בציון עצם הזכות לביטוח פנסיוני של בעל הסדר קודם בהסכם העבודה או בטופס ההודעה לעובד, אלא יש להטיל חובה על המעסיק לערוך בירור, בין בעל פה ובין בכתב, בדבר קיומו של הסדר קודם, ולתעדו.

מכל האמור לעיל עולה כי ערעוריה של המערערת מתקבלים בחלקם.

סוף דבר – הערעורים מתקבלים בחלקם כמפורט בסעיפים 54 – 58 לעיל.

(ב) שר הפנים, בהסכמת שר האוצר, רשאי להקים קרן לעובדים זרים (בפרק זה – הקרן); שר האוצר, בהסכמת שר הפנים, יקבע הוראות לענין הפעלתה וניהולה של הקרן, לרבות סוגי הנכסים שהקרן תהיה רשאית להשקיע בהם את הכספים שנתקבלו לה כאמור, והעמלות שישולמו לקרן.

להלן – עניין אילינדז), הובאה עמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגית ביטוחם של עובדים זרים בקופות הגמל השונות, לפיה: "בתקופה הרלבנטית קופות הגמל כללו מכשירים שונים לחסכון ארוך טווח המיועד לגיל פרישה (במסלול הוני או קצבתי). מכשירים אלה לא התאימו לצרכים של אוכלוסיית העובדים הזרים אשר שהייתם בארץ הוגבלה לתקופה של עד 5 שנים". נציין, כי הקביעות דלעיל נכונות אף היום.

סיכום ביניים מלמד, איפוא, כי בהיבט הפראקטי לא ניתן היה לערוך לעובדים זרים ביטוח פנסיוני באמצעות קופות גמל, אך מנגד המנגנון החלופי לפי סעיף 1יא לחוק לא הופעל בתקופה הרלוואנטית.

ובלשונה: "המערערת תטען כי על פי מערכת חוקים הקיימת היום, מעסיק כדי לממש זכות מהותית של עובד לפנסיה חובה, חייב לפתוח על שם העובד קופת גמל שנוסדה בהתאם לאמור בחוק הפיקוח על שירותים פינאנסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, ולהפריש לשם הפרשות חודשיות בסכומים ובמועדים בהתאם לאמור בתקנות מס הכנסה ... עם מתן זכויים על פי האמור בסעיפים 45א ו – 47 לפקודת מס הכנסה. המערערת תטען כי אלו ורק אלו חובות המעסיק כלפי העובד בנידון, ובעת שהוכיחה המערערת את ביצוע חובות אלו בהתאם לדיני הראיות, סילקה המערערת את חובתה בדין כלפי העובד, ועל העובד לפנות בתביעה לזכויותיו ישירות לקופת גמל" [ההדגשות במקור – ר.פ].

...

בנסיבות אלה, אפילו אם יוכח כי המערערת אכן העבירה כספים לפוליסות פרט בגין עובדיהן, "הרי שלכל היותר מדובר בהעברת כספים שמחשבון בנק שבבעלותה לחשבון חיסכון שאף הוא בבעלות המערערת". המשיבים הוסיפו וטענו כי המערערת טענה "טענות הופכיות" לטענותיה בערעורים בתביעה בסדר דין מקוצר שהגישה בבית משפט השלום בתל אביב יפו נגד מנורה בגין אותה פוליסה ממש (ת.א 41344-02-16; התביעה הועברה על ידי בית משפט השלום לבית הדין האזורי תל אביב), בגדרה נטען כי עילת התביעה היא השבת הסכומים שהועברו למנורה ואשר הופקדו על ידה "לתוכניות חיסכון פרט, ככל הנראה אף מבלי שנעשתה כל הבחנה בין הסכומים השונים שהועברו בגין כל אחד ואחד מהעובדים". דיון והכרעה לאחר שבחנו את טענות הצדדים, בכתב ובעל פה ועיינו בכלל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורי המערערת, שאין בהם ממש, להידחות.

סוף דבר – הערעורים נדחים.

המערערת תשלם לכל אחד מהמשיבים שכר טרחת עורכי דין והוצאות משפט בסכום של 7,500 ₪ (וסך הכל: 15,000 ₪) בתוך 30 ימים מהיום.

בהסכם נקבע שתמורת עבודתו יקבל העובד שכר בסיס של 3,000 ₪ הכולל דמי הבראה וכן עמלות מכירה באחוזים של המכירות, לפי מדרגות שנקבעו, כשהיה ושכרו בצרוף העמלות לא יגיע לשכר המינימום תושלם משכורתו לשכר המינימום.

בתביעתו עתר לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין (31,800 ₪); דמי הודעה מוקדמת (5,300 ₪); גמול עבודה בשעות נוספות (21,621 ₪); הפרישי שכר מינימום (28,232 ₪); פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה (15,217 ₪); פדיון חופשה (3,600 ₪); דמי הבראה (3,024 ₪); שכר עבודה (השבת נכויים שלא כדין) (5,300 ₪); פיצוי לדוגמה לפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

בהיבט המהותי טען העובד, כי מערכת היחסים שבין עובד למעסיק מאופיינת בפערי כוחות, אשר מטרת משפט העבודה היא לאזן בין פערי כוחות אלו.

באמצעות הוראות אלה "עיבה" המחוקק את ההגנה הנתנת לעובד בהליך משפטי בכל הנוגע למימוש הזכויות הקוגנטיות הקבועות בחוקי המגן האמורים עת קיימת מחלוקת עובדתית, כשהעברת העניין לבוררות משליכה על יכולת העובד ליהנות מ"עיבוי" זה. מבלי להביע עמדה לכאן או לכאן בשאלת קיומם של מחדלים רישומיים במקרה דנן – סבורה אני כי גם שיקול זה צריך להלקח בחשבון במסגרת מארג השיקולים.

...

טענה גורפת זו אין בידי לקבל, וזאת ממספר טעמים: ראשית, שאלת השלכתה של מחלוקת עובדתית על מסירת סכסוך לבוררות נידונה, בין היתר, בע"ע (ארצי) 73/08 יהלומי מסיקה צ'ינו ובניון בע"מ נ' עראקי (14.9.2009)(להלן: עניין יהלומי מסיקה)) .

מטעמים אלה אין בידי לקבל את טענתה הגורפת של החברה לפיה אופיה העובדתי של המחלוקת בנוגע להיקף העבודה בפועל, כשלעצמו, מחייב העברת העניין לבוררות.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור המופנית כנגד החלטת בית הדין האזורי לדחות את בקשת המבקשת לעיכוב הליכים לפי סעיף 5(א) לחוק הבוררות, נדחית.