עמדת הרכבת: קביעות לעובדים מצטיינים, לא לעובדים כושלים

התובע לא ניכשל במבחנים בשונה משאר העתקים שנכשלו.

ועד העובדים לא פנה לרכבת בעיניין מעמד התובע, וזאת ביודעו את מעמד התובע כעובד אירעי בהליכי שימוע לקראת פיטורים ואי קבלת קביעות.

הוסבר לתובע כי מטרת הרכבת לקלוט לקביעות רק עובדים מצויינים ולכן עליו להצטיין ולהשתפר וזו ההזדמנות האחרונה שתנתן לו. הועדה המליצה כי מעבר התובע לקביעות יידון שוב בתום הרבעון השלישי (נספח 9 לתצהיר שריר).

בנסיבות שכאלו, כאשר עמדת הרכבת כי יש לתת קביעות לעובדים מצויינים המגלים חריצות, מסירות, אכפתיות ואחריות בעבודתם, לא ניתן לעשות כן לעובד שנמצאו בהתנהגותו כשלים רבים.

...

לא מצאנו ממש בטענה כי הקלטות השיחה עם התובע ע"י צפריר ב-30.8.2016 מלמדת על התנכלות.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח אשר יישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.

לדידו של העותר, אין המדובר בהעדפת מועמד אחד על פני אחר, אלא בפסילה של קצין מוערך ומצטיין שנבחר פה אחד על ידי הדרג המקצועי, לאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוואנטיים לרבות תיפקודו באסון הכרמל.

שיקול אחר במערכת השיקולים שעל הרשות המנהלית לשקול בבואה להחליט האם למנות מועמד או להמנע מכך, בהנתן החשש לפגיעה באמון הציבור, הוא שחטאי העבר לא צריכים לרדוף לעד את מי שכשל והפנים את מחדלו: "אמון הציבור הוא מושג המכיר גם הוא בקיומה של הסליחה, המחילה, והתשובה... כשל חד-פעמי של איש ביצוע ברמה גבוהה עשוי גם להפוך חוויה מתקנת לאדם, ולהגביר בו את המודעות והרגישות הנדרשים לבצוע שלם יותר של תפקידו. הניסיון הקשה, בושת הפנים, החרטה, ומיצוי הדין המערכתי והמשמעתי מביאים אדם לידי חשבון נפש, לחינוך עצמי, ולהבנת עצמו ומשמעות תפקידו במימדים עמוקים יותר. לתהליך זה עשויה להיות תרומה חשובה גם להעלאת רמתה של המערכת הציבורית בה האדם פועל." (עניין שוסהיים, פסקה 29).

כך, אדם לא יתמנה כשר בממשלה אם הורשע בעבירה שיש עימה קלון וטרם עברו שבע שנים מיום גמר ריצוי העונש (ר' סעיף 6 לחוק יסוד: הממשלה); אדם שנדון לתקופת מאסר העולה על שלושה חודשים לא יוכל להבחר לכנסת עד חלוף שבע שנים, או ארבע-עשרה שנים אם הורשע בעבירת טירור או עבירת בטחון חמורה (סעיף 6(א) לחוק יסוד: הכנסת).

בעיניינם של האחרים שלא כעותר, ניתנו קביעות מצד מבקר המדינה.

קריאת האמור בדו"ח מבקר המדינה באשר לאחרים ועיון בכשלים המיוחסים לעותר מעלה שאלות באשר לקביעת המדיניות שהשר הגדיר, והמעט שניתן לומר כי קשה שלא לקבל את עמדת העותר כי היחס אליו שונה באופן מהותי מהיחס לאחרים, שכשלו כמוהו ואף יותר ממנו באותו ארוע.

...

איזון השיקולים הכולל, ובעיקר חלוף פרק זמן העולה על שבע שנים (שכעת כבר עומד על שמונה שנים) מאז האירועים, והתפקוד המעולה של העותר במהלך השנים מאז אסון הכרמל, הביאו אותי אפוא למסקנה כי נקודת האיזון שנבחרה על ידי המשיב אינה יכולה לעמוד וכי אין מנוס מן המסקנה כי ההחלטה סוטה סטייה מהותית ממתחם הסבירות באופן המאפשר, ואף מחייב, את התערבות בית המשפט בהחלטה שהתקבלה בעניינו של העותר.

סיכום על יסוד כל האמור אני מקבל את העתירה, מבטל את החלטת המשיב מיום 17.6.18 כך שהמלצת הנציבה למנות את העותר לתפקיד סגן מפקד בית סוהר קציעות תוך קידומו לדרגת גונדר משנה - תאושר.

המשיב ישלם לעותר שכר טרחת עורך דין בסכום של 30,000 ₪ וכן ישיב לו את האגרה בה נשא בעת פתיחת ההליך.

טענת המערערים בתביעתם כנגד המשיבה היא, שהעתקת העץ הייתה רשלנות וחפוזה, ולכן, ניכשלה ההעתקה ועץ הזית אינו מראה סימני חיים.

לטעמם של המערערים שגוי פסק דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע לקביעות בדבר השיטה בה יש לחשב את שוויו של עץ זית עתיק, ובכל הנוגע לסכום הפצוי שנפסק לזכות המערערים, שכן, לטענתם ולאור הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, היה מקום לקבוע שדין תביעתם להיתקבל במלואה.

כמו כן, סבורים המערערים, כי שגה בית משפט קמא בסובארו, שקביעת המומחה מטעם בית המשפט עולה בקנה אחד עם פסק דינה של כב' השופטת ד. ברק-ארז בעיניין סולטאן הנ"ל. לטענת המערערים, אין לקבל את עמדת המומחה מטעם המשיבה (מר ליפא) שבעקבותיה הלך מומחה בית המשפט, ולפיה יש להעריך את שווי עץ הזית בהתבסס על השמוש שלו לייצור שמן זית, וכן בהתבסס על מעבר בין משתלות והשוואת מחירים של עצים המוצעים למכירה במשתלות.

לכן, סבור ב"כ המערערים, שיש להעדיף את חוות הדעת שמטעם המערערים על פני חוות הדעת של מומחה בית המשפט, שכן, ההלכה הפסוקה היא, שמומחה מטעם בית המשפט, כמוהו ככל עד, ואין בעובדת היותו מומחה בית המשפט כדי להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט, שרשאי גם לדחות את כולה או חלקה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מ"ז(5) 170), שכן, האחריות בקבלת ההכרעה מוטלת כולה על כתפי בית המשפט, ואין הוא חולק את נטל האחריות עם מומחה או מומחים מקצועיים, רבים ככל שיהיו, ועל בית המשפט להפעיל שיקול דעת שיפוטית עצמאית בגיבוש הכרעתו.

...

נוסיף, כי נתנו דעתנו לטענות המערערים באשר למיעוט הפיצוי שנפסק לזכותם בגין עגמת נפש, אך לא מצאנו בעניין זה פגם בהערכתו של בית משפט קמא ואיננו סבורים שקיימת עילה להתערבותנו בגובה הפיצוי שנפסק בגין עגמת הנפש.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו מקבלים חלקית את ערעורם של המערערים ומחייבים את המשיבה לפצות את המערערים בסכום של 42,500 ₪, נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא (10.5.17), חלף הסכום שקבע בית משפט קמא בפסק דינו.

את תוספת הפיצוי שקבענו בפסק דיננו, לרבות שכר הטרחה שקבענו בפסק דיננו, תשלם המשיבה למערערים בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו , שאם לא כן, ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

שבועיים לאחר מכן, היה התובע מעורב בתאונת רכבת נוספת, אולם לטענתו לא נגרם לו נזק גוף משמעותי בתאונה שנייה זו והתביעה איננה בעיניינה של תאונה שנייה זו. הנכות הרפואית בית המשפט מינה מספר מומחים רפואיים בעיניינו של התובע שקבעו לתובע נכויות רפואיות זמניות ונכויות לצמיתות בתחומי האורולוגיה, הנפש, הנוירולוגיה והפלסטיקה כפי שיפורט להלן.

ד"ר גונן בעדותו חזר על עמדתו כי לא ניתן לחלק בין הגורמים השונים לנכותו של התובע (עמ' 45 שורות 7-32 לפרוטוקול).

הנתבעת מציינת כי התובע סיים את לימודיו האקדמיים בהצטיינות, הישתלב במקום עבודה במקצוע שרכש, כשהוא עובד כמנהל מדור פיזיקה רפואית בהדסה.

על כן לטענת הנתבעת אין מקום לפצות את התובע כלל בגין רכיב נזק זה. אני סבורה כי נוכח הנכות הנפשית הזמנית הגבוהה יחסית שנקבעה לתובע על ידי ד"ר גונן, שעמדה על 19% עד יום 21.06.10, ניתן להניח באופן סביר כי היה קשר בין מצוקותיו הנפשיות של התובע לבין כשלונו בלימודים בשנה הראשונה, גם אם יש לקחת בחשבון כי מצוקות אלה היו גם בשל פטירת אמו ולא רק בשל התאונה שעבר.

...

בסך הכל אני קובעת לתובע פיצוי בסכום של 20,000 ₪.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מעמידה את הפיצוי לתובע על סכום של 255,250 ₪ כדלקמן: 64.1 הפסד שכר לעבר 30,000 ₪ 64.2 הפסד שכר לעתיד 130,000 ₪ 64.3 הפסד פנסיה 20,000 ₪ 64.4 עזרת הזולת 15,000 ₪ 64.5 הוצאות רפואיות 20,000 ₪ 64.6 כאב וסבל 40,250 ₪ 64.7 סה"כ 255,250 ₪ כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד של התובע בסכום של 61,000 ₪.

הנתבעת תשלם סכומים אלה לתובע תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

לאור האמור, קבע בית הדין כי העובד פוטר בשל כשלון מקצועי שהתבטא ביחסי אנוש לקויים ובהעדר יכולת לעבוד בשיתוף פעולה עם הגורמים איתם חייב להיות בקשר רציף ויומיומי כמנהל תחום ההסעדה ועם גורמים נוספים המשיקים לעבודתו למען מילוי תפקידו.

לטענת העובד, היה מקום להחיל על כי"ל עקרונות מתחום המשפט המינהלי והציבורי לאור אופייה הצבורי ומעמדה כמונופולין בעלת זיכיון צבורי בלעדי בתחומיה, כך שיש להתייחס אליה כגוף דו-מהותי אשר בעיניינה קיימת חשיבות מיוחדת ומוגברת להבטיח את פעילותה בהתאם לטוהר המידות או למינהל התקין.

כך גם לא היתייחס בית הדין לעובדה שמדובר בעובד מצטיין שזכה לשבחים על עבודתו בכל תפקידיו משך שנות עבודתו הרבות אצלה, עד אשר הגיש תלונות בנושאים שונים ובפרט תלונה הנוגעת לחשד על ארוע ההרעלה.

טעה בית הדין בקבלו את מצג השוא של כי"ל, שעה שקבע כי העובד לא מילא את תפקידו עקב "סרובו" לכאורה לעבוד עם קבלן ההסעדה, אשר לו כוח רב והשפעה בכי"ל. בפועל, הוכח שהעובד המשיך לעבוד מול קבלן ההסעדה גם לאחר שספג ממנו איומים הגובלים בפלילים.

תשובת כי"ל לערעור העובד מנגד טוענת המעסיקה כי יש לדחות את ערעור העובד מהנימוקים הבאים: אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין קמא, שכן מדובר בפסק דין המושתת על קביעות עובדתיות, מבוסס ומנומק היטב, וזאת לאור היתרשמותו של בית הדין מהעדויות שנשמעו בפניו.

...

תשובת כי"ל לערעור העובד מנגד טוענת המעסיקה כי יש לדחות את ערעור העובד מהנימוקים הבאים: אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין קמא, שכן מדובר בפסק דין המושתת על קביעות עובדתיות, מבוסס ומנומק היטב, וזאת לאור התרשמותו של בית הדין מהעדויות שנשמעו בפניו.

בהתייחס לאירוע ההרעלה, נקבע על ידי מומחים חיצוניים בתחום הפיקוח על המזון שמקור התחלואה לא היה במזון שהוגש על ידי קבלן ההסעדה, אולם העובד, בסירובו, להמשיך ולעבוד עם קבלן ההסעדה, חרף הניסיונות לפייס אותו, הכשיל את האפשרות שימשיך בתפקידו, וכלשונו של בית הדין קמא: "בנסיבות אלה, שבהן קשורה הנתבעת בהתקשרות עם קבלן ההסעדה מקובלת עלינו עמדת הנתבעים כי בסירובו לשתף פעולה עם קבלן ההסעדה, הוציא התובע עצמו מהתפקיד אליו התקבל – מנהל תחום ההסעדה". כי"ל מדגישה בטענותיה שמדובר בקבלן המספק את המזון בכל מערך ההסעדה בכל אתרי החברה, בעלות של עשרות מיליוני שקלים בשנה, בנושא חשוב ביותר שצריך לפעול ללא הפרעה.

בהתייחס לעמדת התובע אציין כי מכח סעיף 14 לחוק בית הדין לעבודה, נציגי הציבור ששמעו את הדיון אינם רשאים לסיימו עקב סיום כהונתם ועל כן אין מנוס ממינוי נציגי ציבור אחרים לצורך המשך שמיעת ההליך.

להסרת ספק, אין בכוונתנו לקבוע כי כל אימת שלא ניתנת החלטה מסודרת של המותב החדש בדבר הדרך בה ימשך ההליך יש לראות בכך פגם היורד לשורשו של ההליך, אך שוכנענו שכך הוא בנסיבות מקרה זה בהתחשב בכך שהעובד הביע התנגדות מפורשת בזמן אמת למתן פסק דין על ידי מי שלא שמע את העדויות.

לטעמנו, מצב דברים זה, מביא לתוצאה ולפיה אין מנוס מביטול פסק הדין והחזרת התיק לבית הדין האזורי על מנת שיפעל בהתאם לאמור להלן.

בהקשר זה, נזכיר את פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 4057/00 ישקר בע"מ – בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד נ"ה (3),734 אשר הורה בחלוף קרוב ל -20 שנה מפרוץ הסכסוך, על החזרת התיק לבית הדין האזורי, תוך מתן הנחייה למנות מותב חדש, נוכח העובדה שבית הדין האזורי, אשר פסק במותב קטוע, היה כבר נעול בדעתו נוכח קביעותיו באותו עניין ואף אנו נלך בדרך זו. סוף דבר - התיק יוחזר לנשיא בית הדין האזורי בבאר שבע, אשר ימנה מותב חדש (השופט טוינה כבר פרש מכהונתו).