על אף שלבוש פרוץ של האישה על הבעל לשלם מלוא הכתובה

] ואין עונש אף אם היה נמצא אחר כך כדברי הכותי [הטוען כנגדו (ש"ש)] כי מה יוכל האדם לעשות כי אם לסמוך על כתב ידו כי אי אפשר לזכור כל עסקיו על פה. והכי אמרינן נמי גבי עדות בפרק שני דכתובות (כ, א) "כותב אדם עדותו ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים" ואמר רבי יוחנן "אף על פי שאינו זוכרה מעצמו", ואף על פי שיש לדחות שאני התם דאף על פי שאינו זוכרה מעצמו בלא כתב ידו מכל מקום על ידי כתב ידו מדכר דכיר גוף העדות.

עצם הקביעה שאם יתברר שהכספים שולמו בעבור הדירות לא תהיה לאשה טענה מוכיחה לכאורה שכוונת הצדדים הייתה להשתמש בכספים אלו לצורך הדירות – וכמסתבר, שהרי אם לא מחסכונות אלו, מהיכן ימצא מימון לדירות אלו, שניקנו כהשקעה לצורך שני הצדדים (ואולי לכן הבעל שעסק בתשלומים בעבור הדירות הוא שנתן בפועל את ההוראות ל[כ']) – שאם לא זאת הייתה כוונתם, מדוע תימחל האשה על סכומים שהוצאו לצורך הדירות שלא אמורות להיות שלה לפי ההסכם? הדברים הכתובים בהסכם ברור מיללו: יכריעו הבוררים.

[כ'] העיד בפנינו שכל עינייני הכספים היו בתיאום מלא עם האשה והכול נעשה על פי הוראותיה, אולם על סכום 1,199 ש"ח שניתן הלוואה ל[ד'] בהוראתו של [פלוני] ולאחר שלא הוחזר על ידי [ד'] נוכה מסכום ההפקדה – בעיניין זה לא ברור לו ל[כ'] אם האשה ידעה מזה או לא. יחד עם האמור לעיל כי ל[כ'] יש נאמנות הלכתית מוחלטת בכל הקשור לכספים הרי התרשמנו מאוד מהדיוק בדבריו של [כ'] בעל הגמ"ח, וכפי ששמענו הוא ידוע ומפורסם כאיש נאמן ודייקן עד למאוד.

לכן יש לסמוך על נאמנותו של [כ'] שהסכום הנ"ל שימש למיסים בעבור הקוטג', ולכן יש לקבוע שהאמת כדבריו ואין לאשה תביעה על סכום זה, שהרי שימש לצורך הדירות והועבר זמן רב לפני פרוץ הסיכסוך.

ומכיוון שהבעל טוען כן – והאשה אינה טוענת בודאות שכספים אלו לא הועברו לתשלומים שבעבור הדירות – יש רגליים לדבר לקבל את גירסתו, ולכל היותר יש בתביעת האשה טענת ברי של הבעל וטענת שמא של האשה, כשיש חזוק נסיבתי לטענותיו וכשמנגד אין ראיה כלשהיא לטענת האשה שלפיה הבעל שילשל הכספים לעצמו.

...

הרב שלמה שפירא מצטרף למסקנות עמיתי כבוד הרה"ג שלמה שפירא שליט"א. כפי שהרחיב הוא וחקר, מאחר שלא היה מקור אחר לתשלומים ששימשו לקניית שתי הדירות ב[מ'] והיות שהוכח במסמכים שבעבור רכישת הדירות שולמו באותם ימים (בשנים 2012–2013) כספים המתקרבים לסכום של 878,000 ש"ח (קרוב לסכום שהופקד אצל [כ'] – 900,000 ש"ח) הרי שמסקנה זו מובילה בהכרח להוכחה נוספת ולהכרעה שאותם הכספים שהיו בגמ"ח של [כ'] הם הם הכספים ששימשו למטרה זו. ומשכך, על פי הסכם הגירושין אין לאישה חלק בהם.

הרב אברהם שינדלר קראתי את דבריו הנהירים והבהירים של כבוד ידידי הרה"ג שפירא שליט"א ואני מצטרף למסקנה שיש לדחות את הערעורים ההדדיים בכל הנוגע לקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי, וכך גם לדבריו באשר לסכום של 81,193 ש"ח, שבית הדין האזורי עשה בו פשרה, שיש לקבוע שגם כספים אלו שימשו לרכישת הדירה.

הרב ציון לוז־אילוז לפיכך, בהתאם לכל האמור ובנסיבות העניין, בית הדין קובע: א. אנו דוחים את ערעור האישה ואת הערעור שכנגד שהגיש האיש [בנוגע לקביעות העובדתיות, להבדיל מבנוגע לפסיקת הסכום שחלקו מכוח פשרה בחיוב שבועה], וקובעים שרוב הכספים שהיו בגמ"ח שימשו לצורכי הדירה מלבד מה שנכתוב להלן.

ניתן להניח כי האשה אכן פחדה מהתנהגותו המתפרצת של האיש, ואף אם היה ארוע שהאיש נשרט ללא כוונה על ידה, אין זה מהוה סיבה להפסד הכתובה.

וכך כתב גם הגרא"י וולדינברג זצ"ל (ציץ אליעזר חלק ז' סי' מח, פרק ג'), שהסיק מדברי הט"ז הנ"ל, וזה לשונו: "דמכיון דלא הוחזק הבעל הזה להיות בודל את עצמו מלעבור על מצוות התורה, ואדרבא הוחזק להיפך, לאו כל כמיניה להוציא עבור טענתו זאת את אישתו ולהוציאה בלא כלום [...] יש בזה גם משום גדירת גדר בפני הפורצים שלא יעשו את התורה קרדום לחפור בה, למען הגשמת שרירות לבם, ושלא ימצאו להם מקום להאחז בקרני הדת, להיות נבל ברשות התורה, לבגוד באשת נעוריהם, ובפרט בדור פרוץ זה בעו"ה שרבים המה הבעלים הנותנים עיניהם בנשים אחרות ומואסים על ידי כך בנשותיהם ומחפשים כל מיני דרכים להפטר מהם ולהשאירם לאנחות יחד עם ילדיהם." וכך גם נראה מדברי הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספרו יביע אומר (חלק ג' חלק אבן העזר סי' כא' אות יט') שאם נראה לביה"ד שכל מגמת הבעל לגרשה ואין טענתו כנה, אין לקונסה אף אם לא תאבה לתוכחות ביה"ד לכסות ראשה, וזה לשונו השייך לענייננו: "[...] שאם לא כן, כל איש חופשי הנשוי עם חופשיה כמוהו, וייתן עיניו באחרת, יבוא בטענות כאלה להתעולל על אישתו להוציאה בעל כורחה ובלי כתובה, והיא לא תוכל לעמוד בדרישותיו פן תהיה לבוז בעיני חבריהם וחברותיהם, ויוציא מחשבתו לפועל לגרשה בלי כתובה ובנגוד לרצונה, ונמצאנו מסייעים ידי עוברי עבירה לבגוד באשת נעוריהם וללכת אחרי שרירות לבם ועיניהם." ועיין גם מה שכתב הגר"ש ישראלי זצ"ל (משפטי שאול סי' ה) שדן בעירעור על פס"ד של ביה"ד הרבני בחיפה שפסק: "כי התובעת הנ"ל חרגה מיגדרי הצניעות המקובלים בזה שרקדה ריקודים סלוניים בלי נוכחות בעלה, כשאולם הריקודים מואר בתאורה אדומה וכו'", וביה"ד הרבני בחיפה פסק שהאשה דינה כעוברת על דת לעניין חיוב גירושין, אך לא הפסידה כתובתה מפני שלא התרה בה. הגר"ש ישראלי דחה קביעה זו מחמת חומר הראיות, דהיינו שלא היו ראיות ראויות (על פי ההלכה) שאכן רקדה ריקודים וכו'.

לכן אין ספק שהאשה זכאית למלוא הכתובה.

לאור האמור ביה"ד מחייב את הבעל [ש'] הנ"ל, לשלם לאשה [ל'] הנ"ל סך של 150,000 ש"ח עבור כתובה ותוספתה.

...

ומזה רוצה הדובב מישרים להסיק דגם בנידון שלפניו, כיון שידוע שהבעל אינו מהמקפידים, ואין חפצו בכיסוי ראש האישה, ואך תואנה מצא לו להתגדר בה כדי להוציא את האישה ולחייבה בקבלת גט, אין אנו מקבלים טענתו ואין אנו דנים בה דין עוברת על דת. ואמנם הדובב משרים, לאחר שהביא את דברי הט"ז, כתב בהמשך: "ובפרט שברצונה שמהיום והלאה תלך כדרך נשים הצנועות, בוודאי לא חשיבה כעוברת על דת דיהיה מותר לגרשה", מכל מקום נראה מדבריו דאף אם לא הייתה מקבלת על עצמה ללכת בכיסוי ראש, לא היה דינה כעוברת על דת, ורק הוסיף טעם לשבח שבנדון שלו הסכימה לכסות הראש מכאן ולהבא.

וכך כתב גם הגרא"י וולדינברג זצ"ל (ציץ אליעזר חלק ז' סי' מח, פרק ג'), שהסיק מדברי הט"ז הנ"ל, וזה לשונו: "דמכיון דלא הוחזק הבעל הזה להיות בודל את עצמו מלעבור על מצוות התורה, ואדרבא הוחזק להיפך, לאו כל כמיניה להוציא עבור טענתו זאת את אשתו ולהוציאה בלא כלום [...] יש בזה גם משום גדירת גדר בפני הפורצים שלא יעשו את התורה קרדום לחפור בה, למען הגשמת שרירות ליבם, ושלא ימצאו להם מקום להיאחז בקרני הדת, להיות נבל ברשות התורה, לבגוד באשת נעוריהם, ובפרט בדור פרוץ זה בעו"ה שרבים המה הבעלים הנותנים עיניהם בנשים אחרות ומואסים על ידי כך בנשותיהם ומחפשים כל מיני דרכים להפטר מהם ולהשאירם לאנחות יחד עם ילדיהם." וכך גם נראה מדברי הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספרו יביע אומר (חלק ג' חלק אבן העזר סי' כא' אות יט') שאם נראה לביה"ד שכל מגמת הבעל לגרשה ואין טענתו כנה, אין לקונסה אף אם לא תאבה לתוכחות ביה"ד לכסות ראשה, וזה לשונו השייך לענייננו: "[...] שאם לא כן, כל איש חופשי הנשוי עם חופשיה כמוהו, וייתן עיניו באחרת, יבוא בטענות כאלה להתעולל על אשתו להוציאה בעל כורחה ובלי כתובה, והיא לא תוכל לעמוד בדרישותיו פן תהיה לבוז בעיני חבריהם וחברותיהם, ויוציא מחשבתו לפועל לגרשה בלי כתובה ובניגוד לרצונה, ונמצאנו מסייעים ידי עוברי עבירה לבגוד באשת נעוריהם וללכת אחרי שרירות ליבם ועיניהם." ועיין גם מה שכתב הגר"ש ישראלי זצ"ל (משפטי שאול סי' ה) שדן בערעור על פס"ד של ביה"ד הרבני בחיפה שפסק: "כי התובעת הנ"ל חרגה מגדרי הצניעות המקובלים בזה שרקדה ריקודים סלוניים בלי נוכחות בעלה, כשאולם הריקודים מואר בתאורה אדומה וכו'", וביה"ד הרבני בחיפה פסק שהאישה דינה כעוברת על דת לעניין חיוב גירושין, אך לא הפסידה כתובתה מפני שלא התרה בה. הגר"ש ישראלי דחה קביעה זו מחמת חומר הראיות, דהיינו שלא היו ראיות ראויות (על פי ההלכה) שאכן רקדה ריקודים וכו'.

לטענת הבעל האשה מורדת ולכך אינה זכאית לתשלום הכתובה והתוספת.

בדיון שהתקיים ביום כ"ב בשבט תשע"ב (15.2.2012) טען הבעל: "כשנה אנו לא גרים יחד, קרוב לארבע שנים אנו בסכסוך. כארבע שנים האשה עבדה לילה במשמרות ב[...] ברחובות. הייתי דואג לילדים בבוקר, כשהאשה הייתה הולכת לישון לאחר העבודה והילדים היו תחת השגחה שלי. במשך שנתיים האשה מנעה ממני יחסי אישות משום שהיא לא רצתה, דחתה אותי כל הזמן. ראיתי שהמצב מתדרדר וביקשתי ממנה ללכת לייעוץ זוגי והאשה לא הסכימה." בדיון שהתקיים ביום א' באדר ב' תשע"א (7.3.2011) הודיע הנתבע לבית הדין בתחילת הדיון כי אף על פי שפתח תיק "תביעת גירושין" הוא אינו חפץ בגירושין.

וז"ל המהר"ם (הובא במרדכי פ' עשרה יוחסין סי' תקמ"ב) "אבל בדורות הללו שיש נשים פרוצות אין ראוי להאמינם". וכן הביא הב"י (בסי' י"ז) בשם האורחות חיים בשם הרמ"ה. וכ"פ מהר"י ווייל סי' כ"ב. וכ"כ מהר"ם אלאשקר (סימן פ"ט) "וכ"ש וכ"ש בזמנינו זה ובדורנו הפרוץ כי רבו כמו רבו החציפות והעזות והפריצות כי אין להאמינה כלל". וכ"כ הרדב"ז (חלק ד סימן קיח) "כל שכן בזמן הזה שהדור פרוץ מרובה על העומד ודור מה רמו עיניו ועפעפיו יישירו נגד ההצלחות המדומות ושאר התאוות. ואם בדורו של מהר"ם היה הדור פרוץ כל שכן בדורנו. סוף דבר בה סליקנא ובה נחיתנא כל מי שיכוף בשוטים בכל טענה חוץ מבעל פוליפוס וחברותיה קרוב בעיני שמרבה ממזרים בישראל. וזהו לשון מהר"ם ז"ל בתשובה אבל בישען על ביתו ולא יעמוד דידע בה לא משקרא הילכך מהימנא כדרב המנונא וכו'. אבל בדורות הללו שיש נשים פרוצות אין ראוי להאמינם ויעשו דרך בקשה עד כאן לשונו. הרי לך בהדיא שבכל דור ודור הפריצות הולך וגדל וראוי לגדור פרצה זו ומוטב שתצא אחת או שתים לתרבות רעה משתצא דבר מלכות בכל הנשים שכופין להוציא בכל אחת מאלה הטענות ילמדו לשקר להפקיע עצמן מתחת בעליהן". וכ"כ עוד הרדב"ז (בסי' ת"ז) "ועוד אני אומר שבזה"ז שהדור פרוץ מרובה על העומד, ועזות פנים רבה על פני כל הדור, אפי' בההיא דרב המנונא לא מהמנינן לה לעניין שתנשא לכתחלה, אלא כמ"ש הרא"ה בשם אחיו, שלא אמרו כן אלא לעניין שלא להוציא מרשות בעלה, ושלא לדונה כדין מורדת. וכתב עלה הריטב"א (כתובות כג), ובוודאי שד"ז נכון הוא, והיה ראוי לידון כן באיסור א"א החמור, אלא שאני רואה הסכמת כל הפו' להקל. ע"כ. והוא ז"ל כתב כן בדורו, אבל בדור הרע הזה כדאי הוא לסמוך עליו, ואפי' שאר פוסקים היו מודים בדור שלנו, שאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה שפני הדור כפני הכלב ומעיזה ומעיזה כדי להשמט מתחת ידי בעלה". עכ"ל. וכ"כ הגר"ח אלגאזי בס' נתיבות משפט (עמ' רנ"ח).

אם הייתה האלימות המילולית לחם חוקו של הבעל, איך אף אחד מן העדים לא נחשף לה?! אך גם אם נקבל את כל גירסתה של האשה במלואה [לגבי סיגנון האלימות המילולית שתוארה ע"י האשה], יש לידון רבות האם יש הצדקה להמנע מכל ניסיון לשלום־בית ולהשיב בשלילה לפנייתו של הבעל ללכת לייעוץ זוגי.

זאת ועוד, גם אם חלק מהתנהגותה נגד הבעל נובע מן החולי, לא הוכח שכל היתנהגותה של האשה כלפי הבעל נובע ממחלתה, א"כ עדיין היא מורדת מצד זה. דין "מורדת" שלא הכריזו עליה האם מפסידה הכתובה והתוספת הינה, התבאר בסוגיה בכתובות (סג ב) שהמורדת אינה מפסידה כתובתה מיד.

אלא "פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים כל שבוע" וגם זה רק אחר שמכריזין עליה כמבואר כל זה בסוגיה שם ונפסק להלכה בסימן ע"ז סעיף ב. בזה"ל: "האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה [...] ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו, ואמרה: הריני מצערת אותו בכך, מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקללני, או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחין לה מב"ד ואומרים לה, הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפילו כתובתיך ק' מנה הפסדת אותם. ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בכל יום, ד' שבתות זו אחר זו. וי"א דא"צ להכריז בכל יום, אלא ד' שבתות ממש (הר"ן והגהות מיימוני וכן משמע לשון הטור) (וכן נ"ל עיקר). ואומרים: פלונית מרדה על בעלה. ואחר ההכרזה שולחין לה ב"ד פעם שנית: אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך, אם עמדה במרדה ולא חזרה, נמלכין בה ותאבד כתובתה, ולא יהיה לה כתובתה כלל". מבואר שרק אחר כל הפרוצידורה של ההתראות וההכרזות מפסידה כתובתה.

...

יצוין, שבתיק זה, נעתר בית הדין לבקשות הצדדים להעיד גם עדים קרובי משפחה ממדרגה ראשונה משני הצדדים.

ובלשונה של האישה: "אין יחסי אישות שלוש שנים. חמש שנים גרתי בסלון והוא בחדר. לפני שלוש שנים רציתי להתגרש. באשר לייעוץ זוגי, כל השנים הייתי בהרצאות בייעוץ לבד. הוא אמר לי כל הזמן את צריכה טיפול." לנוכח כל האמור, אין ספק, שאין לפנינו הצדקה להתנהגות האישה שמוגדרת בפוסקים בהגדרה: "מורדת", ולפיכך היא אינה זכאית לכתובה או לתוספת כתובתה.

מסקנה לאור האמור, האישה אינה זכאית לתשלום כתובתה.

ראיה לדבר מצינו בגמרא בכתובות (לט ע"ב), וז"ל: "תניא אידך: אף על פי שאמרו אונס נותן מיד, כשיוציא הוא אין לה עליו כלום [פרש"י: "ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד, אלא כסף קנסה הוא כתובתה, וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה]. כשיוציא, מי מצי מפיק לה? [לא יוכל לשלחה כתיב], אמא: כשתצא היא אין לה עליו כלום [אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט]". לדברי הגמרא, כאשר תובעת האישה גט ממי שאנס אותה ונישאה לו, אינה זכאית לכתובה, מפני שהקנס שכבר שילם לה נחשב כתשלום כתובתה.

יתרה מכך, כותבת ב"כ האשה בסיכומיה (הדגשה במקור): "בסביבת שנת 2004 או 2005 עת הצדדים התגוררו ב[א'] הצדדים התווכחו, הבעל לשעבר זרק דברים, דחף את האישה ואמר לה: "פרוצה יותר טובה ממך, זונה, לקחתי אותך מבית זונות מתל אביב", דחף את האישה על המיטה ובעט ברגל שלה, האישה החלה לצעוק, הבעל לשעבר נטל חפציו ועבר לאחותו בחולון והיה מגיע כל שבוע שבועיים "ורוצה שאני ישכב איתו" (ראה עמ' לתלונה, שורות 19-24).

כל טענותיה של האשה, מיתמקדות בכך שהבעל כלל לא עמד בתנאי הכתובה: הן לעניין היחס המזלזל ואי הכבוד כלפי אישתו כולל קללות, הן לעניין האלימות, הן לעניין הצורך לפרנס אותה, והן לעניין חיוב "עונה". על כן, יש לחייב את הבעל לשעבר בחלק מהכתובה.

" "בסופו של יום", אמנם הבעל לשעבר חזר בו מההסכם וזאת לדבריו, כי אין לו כסף לשלם, אך לא ניתן להיתעלם מכך, ששני הצדדים ואף האשה, הסכימו לסך הנ"ל. הסכמת האשה לפשרה הנ"ל, מבטאת את רצונה להמנע מדיון הוכחות, כאשר אין כלל ודאות שתוכל להוכיח את דבריה לזכות במלוא הכתובה.

...

מכל מקום, אין חולק כי במשך שנים התייחס לאשתו כאל פרוצה, האשה טענה שסבלה מניבולי פה וקללות שהפנה כלפיה, ככל הנראה מפני שהגיע למסקנה כי עובדת היותה גרה ברחוב מסוים, מצביעה על כך שעסקה בפריצות.

מסקנה על הבעל לשלם לאשתו סך של 26,000 דולר עבור כתובתה תוך 60 יום.

מסקנה על הבעל לשעבר לשלם עבור חוב סך 40,000 ₪ עבור כתובתה.

הרב אהרן דרשביץ – אב"ד הרב עובדיה חפץ יעקב מסקנה לאור כל האמור, בדעת רוב, ביה"ד מחייב את הבעל לשעבר בתשלום חלק מהכתובה בסך של 40,000 ₪.

ומוסיף הרמב"ם: "ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר, אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הרי עמדה בתנאי שלה, והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת, אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות, לפיכך יש לה תוספת, שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם." מבואר מדברי הרמב"ם שכל והאשה עומדת לפני הבעל וחפצה בנישואין יש לה תוספת, אף על פי שהבעל לא הכיר בה ולא ידע שהיא אסורה לו ועליו לגרשה, שהרי עמדה בתנאי שלה.

לאור טענת הבעל על קללות וגידופים של האשה.

לסיכום הצדדים חייבים להתגרש, והבעל לא יכול לעכב את הגירושין בטענה שרצונו בשלום בית, ולאחר שבני הזוג יפרידו מגורים, בית הדין יקבע מועד לסידור גט. בתביעת הכתובה שמונחת לפתחנו אין לחייב את מלוא סך הכתובה 550,000 ש"ח שנכתב לכבוד ולתפארת.

ועיין בכנה"ג " כללי קים לי" אות מ"ו, ובברכי יוסף חו"מ ס' י"ב סעיף ט"ו. וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק, כיון שהוא טוען טענת ודאי "קים לי" כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובתה, אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא, בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם, ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א ס' קי"ט עי"ש. והינה בספר עיונים במשפט (חלק ג' סי' כו עמ' תלד) להגאון הרב חיים שלמה שאנן זצ"ל אב"ד תל -אביב -נתניה- אריאל, הביא את מחלוקת המפרשים בספק מי מיקרי מוחזק בכתובה, וכך כתב בספר עזר משפט מאת הגאון הרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל אב"ד בבית הדין הגדול בירושלים: "יוצא לדעת החמדת שלמה והחזון איש, כי בכל מקום אשר ספק הוא אם מפסידה כתובתה, מדין מורדת, אם לאו, אין היא מפסידתה ומוציאים מהבעל, אף על פי שהוא המוחזק, כי אין ספק פטור מכוח תקנה, או מכוח קנס, מפקיע חיוב ודאי, הבא מכוח הדין.

...

לסיכום: אין אפשרות לדעת בבירור מי אשם בפירוק הנישואין כיון ששני הצדדים מכחישים זה את זה. והנה מצינו במצב שאין אפשרות לברר מי צודק בטענות שלו לפירוק הנישואין וכן אין אפשרות לדעת מי גרם למגורים הנפרדים (שני חדרים) בדירה המשותפת, שזהו המקרה של ספק לפני ביה"ד בעובדות ובטענות הצדדים, מי נחשב מוחזק בכתובה.

כיון שאין ביה"ד יכול לברר את העובדות במדויק, הרי לפני ביה"ד יש ספק בעובדות ובמציאות איך התנהלו חייהם של הצדדים בבית המשותף, ולכן בספק במציאות, (איך היו העובדות בבית), האשה נחשבת מוחזקת בכתובה שהיא בסך 550,000 ש"ח. מסקנה: בהתחשב בנסיבות, ולשיטות חלק מהדיינים הסוברים שזהו סכום מוגזם וגבוה, ועל כך אולי לא התכוון הבעל בשעת החופה להתחייב ,יש לפשר בנושא חיוב סכום הכתובה, זה בנוסף לסכום שהאשה אמורה לקבל באיזון המשאבים סך של 21-22 אלף ש"ח, על כן הבעל חייב לשלם לאשה בסביבות סך של 250,000 ש"ח הכולל את החלק של הכתובה, אך יש לנכות ממנו את הסכום של 21-22 אלף ש"ח שהאשה אמורה לקבל באיזון משאבים, ולכן בסיכום הדברים: האשה אמורה לקבל עבור כתובתה סך של 230,000 ש"ח. הרב יאיר לרנר - דיין.

מסקנה: לאור כל האמור לעיל, לגבי הגירושין ההכרעה היא כדעת כולם.