עירייה - אימוץ חוק שירות המדינה (גימלאות)

באשר לזכויות הפנסיה של עובדי עריית ירושלים, הרי שקיים הסכם קבוצי מיוחד בערייה, המאמץ את ההסדר הקיים בחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] התש"ל-1970 (להלן: "חוק הגימלאות"), דהיינו, החוק לא חל על עובדי הערייה כחוק, אלא שההסכם הקבוצי המיוחד אימץ חלק ממנו – את ההסדר המופיע בחוק הגימלאות.

...

הכרעה נקדים ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה.

מסקנתנו לפיה הסכם הרציפות 1975 חל במקרה דנן, לנוכח הוראת ס' 85 (ב) (1) לחוק הגמלאות, מתחזקת הואיל ואין חולק כי כאן לא פעלו לפי סעיף 85 (ב) (2).

סוף דבר התביעה נדחית.

עובד קיים, הוא בין היתר, "עובד כהגדרתו לעיל, המועסק במועד הקובע על-ידי רשות מקומית, וזכויותיו הפנסיוניות מבוטחות במועד הקובע בהסדר פנסיה במועד הקובע בהסדר פנסיה צוברת". בקשר לכך נציין, כי קודם לחתימת הסכם המעבר היו מרבית העובדים הקבועים ברשויות המקומיות מבוטחים בפנסיה תקציבית, מכוח סעיף 79 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, שאימץ את חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970.

נוסיף, במענה לחששן של המדינה והמועצה מפני השלכות רוחב של פסיקה שכזו, כי לפחות לפי ההערה שבסעיף 25 לפסק הדין בעיניין שקד, עולה בתקופה הרלוואנטית מרבית עובדי הרשויות המקומיות צורפו להסדרי פנסיה תקציבית "או במקרים מעטים, כמו בעיניינה של עריית מודיעין" צורפו להסדרי פנסיה צוברת, ורק במקרים יוצאי דופן (בעיקר במקרה של אגודי ערים ובמקרים יוצאי דופן אף עובדי רשויות מקומיות) צורפו לביטוחי מנהלים.

...

לסיכום התביעה כנגד הנתבעים 2 עד 4 נדחית.

כן תשלם התובעת למועצה סך השווה להשתתפות העובדת בפנסיה התקציבית, החל מהמועד שבו נגבתה השתתפות שכזו למבוטחי פנסיה תקציבית במשק, בצירוף הפרשי הצמדה עד היום, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

התובעת תשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך 7,500 ₪, וכן תשלם סך 7,500 ₪ לנתבעים 3 ו- 4.

טענות הערייה עמדתה של הערייה היא כי זכויותיו של המנוח ושל שאיריו נקבעות על פי הוראות חוק שירות המדינה (גימלאות)[נוסח משולב], התש"ל-1970 אשר אומץ מכוח חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות.

...

בכל מקרה, אף אלמלא החלטת המוסד לביטוח לאומי, שוכנענו כי התובעת הוכיחה בראיות מהימנות, שהמנוח והיא היו ידועים בציבור והתגוררו יחדיו למעלה משלוש שנים עד פטירת המנוח.

] נוכח מכלול הראיות שהונחו לפנינו, ואשר כאמור מצאנו אותן מהימנות ואשר כאמור ממילא לא נסתרו על ידי הנתבעת 2, מצאנו די להוכחת מגורים משותפים בין התובעת והמנוח במשך למעלה מ- 3 שנים עובר לפטירתו של המנוח.

סוף דבר אשר על כן, על יסוד כל האמור לעיל, באנו לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה ולהצהיר כי התובעת והמנוח היו ידועים בציבור, והם התגוררו יחדיו שנים ארוכות לרבות ב- 3 השנים עובר לפטירתו - ועל כן היא זכאית קצבת שאירים מהנתבעת 1.

ליתר ביטחון וכדי למנוע ספק הוסיפה והחליטה באותו מעמד מועצת העיריה-"לנהוג בנידון לפי כל התיקונים של חוק שירות המדינה (גימלאות), תשט"ו-1955, והתקנות שהותקנו על-פיו, בשינויים המחוייבים לפי הענין, וכל זה למפרע מהיום שהתיקונים והתקנות הנ"ל קיבלו תוקף." התוצאה היא אפוא ברורה.

השופט ח' כהן: גם אני בדיעה שיש לדחות ערעור זה מטעמה של השופטת המלומדת ותוך כדי אימוץ ההלכה שנפסקה בפרשת, [‎.HOLT V. MARKLAM, [11 כסוף פסק-דינה מציינת השופטת המלומדת את העובדה שחוק שירות המדינה (גימלאות) תוקן בשנת תש"ל-1970 על-ידי ביטול זכות ההפחתה מגמלת אלמנה בשל הכנסותיה מקופה ציבורית אחרת; והיא מוסיפה וכותבת שיש להניח שתיקון זה נעשה בחוק "מאחר ונימצא שמלכתחילה לא היה צודק". בא-כוח המשיבה טוען לפנינו שעצם הודאת המחוקק בצורך לתקן את החוק, סימן הוא וראיה שהחוק לפני תקונו היה "בלתי-סביר"; ואם כי אין באי-סבירות זו כדי להעלות או להוריד לענין תקפו של חוק, יש ויש בה כדי לפסול תקנה שנעשתה בידי מחוקק-משנה, ורשות מקומית כמו המערערת בכלל זה. תקנה שכזאת אשר אינה עומדת במבחן הסבירות-למשל, באשר היא מפלה בין בני אדם הפליות פסולות:,‎KRUSE V. JOHNSON; (1898), 2 Q.B. 91, 99-לא יכיר בית-המשפט בתקפה המחייב.

...

אמר השופט סקרטון: "אני סבור שזהו מקרה פשוט של השתק. התובעים הציגו בפני הנתבע שהוא זכאי לסכום מסויים של כסף ושילמו אותו, ואחרי שעבר זמן מספיק שבו ניתן היה לתקן את הטעות הוא פעל על-פי המצג הזה והשתמש בכסף. זהו מקרה שבו חל הכלל הרגיל של השתק." במקרה שלפנינו לא-כל-שכן.

ואולם נראה לי שאותה ההנחה (הפיקטיבית) המונחת ביסוד תורת סבירות התקנות, כבר נתמלאה תוכן משפטי משלה, והמחוקק עומד בחזקתו שהוא הסמיך את מחוקקי-המשנה בידיעה ברורה ושלמה בדבר טיבו של תוכן זה-הלא היא ההגדרה הפסוקה של סבירות מהי לענין זה. מאז שנפסקה ההלכה בענין, [KRUSE V. JOHNSON, ]12 עברו שבעים שנה ויותר.

במקרה דנא, אם המשיבה צריכה להיזקק לטענת השתק, היא זכאית להצליח בה. הערעור נדחה ועל המערערת לשלם למשיבה את הוצאותיה בערעור בסכום כולל של 500 (חמש מאות) ל"י. ניתן היום, ז' בתשרי תשל"ב (26.9.1971).

ביום 20.12.02 נשלח מכתבו של מר ישראל שפיצר-ראש מינהל השרות במשרד הפנים, אל ראש עירית הנתבעת במענה למכתב העיריה מיום 25.12.05 (אף מכתב זה לא הוצג בפנינו), בו נקבע כדלקמן: "הנידון: נבילה עודה מס' ת.ז. 2061638 – קצבת פרישה – תיקון סימוכין: מכתבכם מתאריך 25/12/2002 1.בתוקף סעיף 79 לחוקת העבודה ובתקף סמכותי לפי סעף 100 (א) לחוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב), התש"ל – 1970 (להלן – החוק), הנני מאשר בזה הגדלת הקצבה של נבילה עודה בשיעור 8.00% מטעמים אלה:

זאת ועוד, באשר למהותו של חוק הגמלאות לרבות במקרה של זכויות מכח אימוץ הוראות חוק הגמלאות על עובדי גופים צבוריים, נפסק בעיניין דב"ע נא/95-3 איגוד ערים ואח'-ויסמן, עבודה ארצי, כרך א(2), 7: "נוסף על כך, יש לציין את דב"ע מב/1-7 גזית-נציב שירות המדינה, פד"ע י"ג 397, 406, שם נדונו זכויות פנסיה על פי חוק הגמלאות של עובד מדינה. במקרה לפנינו מדובר על זכויות של עובד ציבור על פי אימוץ הוראות אותו חוק. שם נאמר:

...

זאת ועוד, לאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, תביעותיה של התובעת לקבלת גימלה מאת הנתבעת בשיעור העולה על הגימלה המשולמת לה בפעל והפרשי גימלה הנובעים מכך-נדחית.

עם זאת, וככל שטרם הוחל בתשלום גימלתה של התובעת בגין תקופת עבודתה כאחות בשירות המדינה, הרי שעל המדינה ועל הנתבעת לפעול בהתאם לאמור בסעיף 65 לפסק הדין, החל מהגיעה של התובעת לגיל 60, ככל שטרם נעשה כן. מנגד, אף תביעות הנתבעת לקיזוז מן הגימלה המשולמת על ידיה בפעל לתובעת-נדחות.

באשר לשאלת ההוצאות, הרי שלאחר שנתנו דעתנו לתוצאה אליה הגענו, ולאופן ניהול ההליכים על ידי הצדדים, אנו סבורים כי מן הראוי הוא שבמקרה זה, ישא כל צד בהוצאותיו.