עירייה לא אחראית על שריפה במושב

התובע הוביל את אותם המוצרים אל הסניפים השונים והיה אחראי על סידורם.

לאחר מספר ימים הוא דרש מהתובע לנסוע לעבוד במחסן במושב מנוחה, אולם בסופו של יום הנתבע הודיע לתובע כי אין עבודה ואין לו לאן לחזור (סעיף 119 בתצהירו), מאז אותה שיחה סרב הנתבע לשוחח עמו.

גם כשהחברה הפסיקה את פעילותה המסחרית בעקבות שריפה במחסנים, היא המשיכה לשלם לתובע את שכרו למרות שישב בביתו ולא עבד ימים ארוכים.

אמנם מאז לא חלה היתקדמות בהליכי החקיקה, עם זאת הצעת החוק מהוה בסיס לפסיקות בתי הדין האיזוריים לעבודה בסוגיה הנדונה (ראו בעיניין הסקירה בפסק הדין סע"ש 67012-07-18 עו"ד אילנית מיכאלי - עירית ירושלים מיום 21.02.2021).

...

לאור כל האמור הגיש התובע כתב תביעתו ועתר לתשלום הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך 78,819 ₪.

למעלה מן הדרוש נציין כי בכל מקרה נראה שטענת הקיזוז הייתה נדחית, אף לגופו של ענין.

סוף דבר אשר על כן, על הנתבעת 1 לשלם לתובע הסכומים הבאים: הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות- בסך 61,488 ₪.

לאור האמור לעיל ובשים לב לסכום הנפסק החלטנו כי הנתבעת תשא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪.

חובת הזהירות אשר מוטלת על הנתבעת או על צדדי ג' אינה מטילה על מי מהם אחריות להחלפת חבל פרום שאינו פוגע בבטיחות הנדנדה רק מחמת חששו הסובייקטיבי של התובע, שמא החבל מחבר את המושב והוא לוי על בלימה ועומד להיקרע.

דא עקא, חרף העובדה שבשלב מסוים הוחלף הכבל הפגום בשרשרת – עובדה שאינה שנויה במחלוקת וניתן לראותה בתמונה שבפתח פסק הדין ובדו"ח בדיקת תקן מיום 9/9/2014 – איש אינו יודע להעיד מתי הוחלף הכבל ועל ידי מי. לא זו אף זו, העד מטעם העיריה, שאחראי על מיתקני המשחקים בגנים, מעיד שהעירייה לא החליפה את הכבל (עמ' 137 ש' 6).

בניסיון להסביר מדוע אין ברשות הנתבעת דו"חות בדיקה משנת 2014 שב העד והזכיר שריפה שכילתה מסמכים בערייה בשנת 2010 (עמ' 129 ש' 20).

...

לאחר עיון נוסף, שוכנעתי שלא כך הדבר.

שוכנעתי שדו"ח הבדיקה מיום 1/5/2014 אינו מדויק, והדעת נותנת שחרף פגם בכבל שמחזיק את מושב הנדנדה סימן הבודק את המתקן כתקין (כשם שעשה חברו בבדיקה מיום 25/6/2014).

סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: (1) פיצויים בסך 594,500 ₪; (2) הוצאות משפט בסך 7,500 ₪ כולל אגרות ושכר מומחים; (3) שכ"ט עו"ד בסך 104,500 ₪.

"כדי לבסס קיומה של עוולת רשלנות יש להוכיח כי נתקיימו יסודותיה: חובת זהירות, התרשלות, ונזק. כמו כן נידרשת התקיימות קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לבין הנזק (סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין; ע"א 243/83 עריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129 (1985), (להלן: עניין גורדון); ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (12.3.2009))." (ע"א 2303/11 מדינת ישראל - משרד הבטחון נ' לוטפי חסן עואודה (24/6/14), סעיף 9 (להלן: "עניין עואודה". על התובעים הנטל לשכנע באחריותו הנטענת של הנתבע לשריפה ולנזקיה בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", בין בהוכחת רשלנותו הנטענת במישרין, ובין באמצעות העברת הנטל להוכחת העידר רשלנותו, בהתאם לקבוע בסעיף 39 לפקודת הנזיקין, לפיו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה." (ראו: ע"א 8650/12 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון (31/3/14 עמ' 5).

כמו כן, עדות הנתבע המובאת לעיל מבססת זיקתו הישירה לצפרדע, באומרו כי "רפי המזכיר של המושב שבוע לפני השריפה הכריח אותי להביא את הצפרדע" (שם, בעמ' 21).

השווה גם: ת"א (י-ם) 1567-05-13 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' מוסך אליק ובניו (14/7/16) והאסמכתאות שם בעמ' 21: "די בקביעה לפיה פרצה השריפה במוסך אליק והתפשטה ממנה למרכז הרדיאטור כדי להטיל את האחריות לניזקי השריפה על הנתבעים. מסקנה זו נשענת, בראש ובראשונה, על הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), המטילה את נטל הראיה על תופש המקרקעין ממנה יצאה האש (לעניין הקף הנטל ראו ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז(5) 333, 340 (1993)), ועל כך שלא עלה בידי הנתבעים להרים נטל זה. על מנת שיוכל המחזיק לעמוד בנטל עליו להרים "חובת הוכחה כבדה" ולהוכיח כי נקט אמצעי זהירות כאלה שדי בהם כדי לשלול התרשלות מצידו או מצד עובדיו "תהיה סיבת האש אשר תהיה מבין כל הסיבות האפשריות, הבאות בחשבון במידת הסבירות" (ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט, פ"ד טו 388, 393 (1961); ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה, פ"ד נ(1) 866, 870 (1996), להלן: הילכת יער זאב; ע"א 2303/11 מדינת ישראל נ' עואודה, [פורסם בנבו] מיום 24.6.14, בפיסקה 4 לפסק-דינה של כבוד השופטת חיות, להלן: הילכת עואודה).

...

" (ההדגשה אינה במקור) סוף דבר אשר על כן - התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבע ישלם לתובעים פיצוי בסך כולל של 50,000 ₪ זאת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד כולל מע"מ, בסך כולל של 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

לגופם של דברים, המועצה נקטה בכל האמצעים הדרושים לשם מניעת דליקות בתחום שיפוטה, היא הפעילה פקחים ומוקד טלפוני וגם הקימה יחד עם עריית בית שמש והמועצה המקומית מבשרת ציון איגוד ערים לכיבוי אש שפעל מכוח חוק שירותי הכבאות התשי"ט – 1959 ("איגוד ערים").

הטלת אחריות על קק"ל אך בתוקף היותה הבעלים הרשום של המקרקעין מהוה הרחבה לא סבירה ולא צודקת של אחריות קק"ל, כדברי כב' השופט עמית טענה זו "משקפת הלך רוח לפיו לכל נזק יש שם במשפט, תוך טישטוש התחומים בין דיני הנזיקין לבין דיני הביטוח... ומתוך מגמה למצוא 'כיס עמוק' להפרע ממנו" (ע"א 7152/18 פלוני נ' פלוני; וראו עוד ע"א 2394/18 פלונים נ. משטרת ישראל).

מכלול טענות אלו אינו יכול לבסס את חבות קק"ל, ואין באחריותה הכוללת לנוף ולנטוע כדי לבסס חבות לניזקי שריפה שפרצה בחלקה הנתונה לאחריות המושב.

...

פוליסת הכשרה אינה מכסה את חבות הוועד המקומי אורה, והטענה לכפל ביטוח נדחית.

ההודעה לצד שלישי ששלחו המועצה והכשרה נגד קק"ל נדחית במלואה.

ההודעה לצד שלישי ששלחו מושב אורה וכלל נגד קק"ל, המועצה והכשרה נדחית במלואה.

בתום המשחק, וכצעד של מחאה נגד הנהלת הקבוצה, אותה ראו הנאשמים אחראית לכישלונותיה של קבוצת הפועל פתח-תקווה, קשרו הנאשמים קשר להצית את משרדי הנהלת הקבוצה, הממוקמים באצטדיון הקבוצה בעיר.

המשרד שהוצת מצוי באחד החדרים, והנזקים שנתגלו הנם שריפת מושב מפלסטיק, ניירת ווילון החלון.

אביו כבן 48 עובד בעיריית פתח-תקווה, אמו נפטרה לפני כשנה וחצי כתוצאה ממחלה ממארת.

...

לפיכך, אין בידי לקבל ההמלצות המופיעות בתסקירי שירות המבחן, ולהמנע כליל מהטלת עונש מאסר ממשי על הנאשמים.

לאור האמור, ולאחר שבחנתי את כלל הנסיבות לקולה ולחומרה, הנני גוזר על הנאשמים את העונשים האלה: על הנאשם 1 36 חודשי מאסר, שמחציתם לריצוי בפועל בנכוי ימי מעצרו (22.9.2002 עד 8.10.2002 ו-29.10.2002 עד 14.11.2002) והיתרה על-תנאי לשלוש שנים לבל יעבור כל עבירה נגד הרכוש שהיא פשע.

הנני מחייב כל אחד מהנאשמים בתשלום קנס בשיעור של 10,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר תמורתו, וכן בפצוי חלקי להנהלת קבוצת הפועל פתח-תקווה, בשיעור של 15,000 ש"ח. הקנס ישולם על-ידי הנאשמים בארבעה תשלומים חודשיים שוים ורצופים, החל מיום 1.5.2003.