עירייה חויבה להשיב גביית יתר במדחני חנייה בתובענה ייצוגית

תובענה זו הוגשה בהתאם להוראות סעיף 5(3) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים , תש"ס - 2000 וסעיף 2 לתוספת השלישית לחוק אשר מונה תביעה כגון זו המעוגנת בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו – 2006 (להלן: "החוק" או "חוק תובענות ייצוגיות").סעיף זה דן בתביעה שעניינה החלטה של רשות שהסעד המבוקש בה הנו פיצויים או השבה, לרבות ביחס לסכומים שגבתה הרשות כאגרה, שאז תוגש התובענה לבית המשפט לעניינים מינהליים, כאשר עניינה של התובענה דנא הנו בדרישה להשבה של אגרות חניה שגבתה וגובה עריית אשקלון.

הגשת תובענה ייצוגית כנגד רשות מנהלית אינו דבר של מה בכך ועל בית המשפט הדן בבקשה להיתחשב במכלול השיקולים כאשר מדובר בתביעה ייצוגית נגד גוף צבורי: "הראציונלים התומכים במוסד התובענה הייצוגית, עליהם עמד בית משפט זה בין היתר בע"א 345/03 הנ"ל, מתקיימים ולעיתים ביתר שאת, כאשר הנתבע הוא גוף צבורי רב סמכות ועוצמה שהתובע הבודד, אף אם בידו עילה טובה, נוטה להשלים עם פעולותיו ואינו מהין לקרוא עליהן תיגר. מנגד, לא ניתן להיתעלם ממכלול שלם של שיקולים ייחודיים המחייבים היתייחסות מקום שבו הנתבעת היא רשות המשמשת כנאמן על כספי הציבור והמופקדת על ביצוע המטרות הציבוריות שלצורך הגשמתן היא קיימת. כך למשל חיוב רשות ציבורית לשלם סכומים גבוהים מאוד עלול לפגוע בודאות התקציבית שלה ולמנוע ממנה להמשיך ולמלא את תפקידה כראוי (ראו אסף חמדני ואלון קלמנט "הגנה ייצוגית וגבייה לא חוקית" משפטים לח תשס"ט 445, 470 (להלן: חמדני וקלמנט)).

באשר ליתר אמצעי התשלום כמו תשלום באמצעות האפליקציות השונות, הרי אכן לעיתים הטכנולוגיה מתפתחת במהירות רבה יותר מן החקיקה.

כך גם אין בעובדה כי מצוין בחוק העזר המומלץ שרצוי להסדיר בחוק העזר את כלל אמצעי התשלום גם אלו שיהיו בעתיד, או כי יש בחוק העזר המומלץ הגדרה מוצעת למדחן, כדי להוביל למסקנה כי רשות מקומית אשר לא תיקנה את חוק העזר שלה, או כזו שלא אימצה את הנוסח המוצע בחוק העזר המומלץ או דומה לו ; הנה רשות בה הגבייה הקיימת באמצעי תשלום המשתייכים להסדרי החנייה הארציים, הנה גבייה שלא כדין.

...

ועדיין, אין באמור כדי להוביל למסקנה כי הגבייה כיום על פי חוק העזר הינה שלא כדין.

על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות משפט בסך של 25,000 ₪ תוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה. ניתן היום, י"ב חשוון תש"פ, 10 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.

האחרת, בעילה להשבת סכומים שגבתה הרשות שלא כדין כמס, אגרה, או כל תשלום חובה אחר (פרט 11 לחוק תובענות ייצוגיות).

אלא שבמהלך הגשת הסיכומים היתקבל פסק דינו של בית המשפט העליון בבר"מ 7302/16 עריית תל אביב נ' איגרא רינה (15.3.2018), הקובע כי קנסות בגין עבירות, לרבות עבירות חניה, אינם בגדר "תשלומי חובה" שפרט 11 לחוק תובענות ייצוגיות מדבר בהם.

הקבוצה בשמה מתבקש ניהול התובענה הייצוגית מוגדרת כזו הכוללת את כל מי שמתגורר או התגורר באיזור מזרח ירושלים ובשכונותיה הערביות, ויש או היה ברשותו רכב והוא נימנע מלהחנות את רכבו במקום חניה מוסדר בתשלום ברחובות מזרח העיר, משום שלא היה באפשרותו לשלם את אגרת החניה באמצעי תשלום נגישים דוגמאת מדחן או מדחן כרטיס.

יתר מאפייניו זהים לאלה של מדחן צג. כרטיס חניה (כרטיס גירוד) הוא אמצעי תשלום ששווקו הופסק על ידי המשיבה עוד ב-2012, אולם היא אפשרה שימוש בכרטיסי חניה מקומיים עד שלהי 2016 (להבדיל מכרטיסי חניה ארציים, שהשימוש בהם הופסק בראשית 2014).

טענת ההפליה טענת המבקשים להפליה מתבססת על כך שבמשך למעלה מעשור לא נעשה ניסיון נוסף להציב מדחנים ברחוב סאלח א-דין ובחניון הנביאים; שמעולם לא הוצבו מדחנים ביתר הרחובות המוסדרים שבמזרח העיר; שלא נשקלה האפשרות להציב מדחנים במבני ציבור, דוגמאת משרד המשפטים, בית המשפט המחוזי ועוד המצויים במזרח העיר; שלא קוימו ישיבות עם גורמי אכיפה ושיטור על מנת לבחון אמצעים למניעת ההשחתה ולא הוגשה תלונה במישטרה על מעשי ההשחתה; ושבשכונות החרדיות הוצבו המדחנים פעם אחר פעם לאחר שניזוקו.

חניה אינה חייבת להיות מוסדרת באמצעות מדחנים דוקא, והא ראיה, שעם השנים הלכה כמות המדחנים ופחתה בכל רחבי העיר, שכונות שהוחלו בהם הסדרי חניה חדשים לא "זכו" במדחנים דוקא, ולבסוף הופסק לחלוטין השמוש באמצעי תשלום זה ואין מוחה.

...

המסקנה המתחייבת היא כי במשך שלוש שנים, בין 2004 ל-2007, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים להציב מדחני צג ברחוב סאלח א-דין, אולם המדחנים הושחתו פעם אחר פעם, כשבעלויות נשאה הזכיינית (כמתחייב מהסכם ההתקשרות עמה).

סוף דבר, הבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

עוד נטען בבקשת האישור, כי שירותי הגביה עבור המשיבה מתבצעים באמצעות חברת מילגם, המפעילה את שירות תשלום החניה "פנגו". במצב כזה, כך לטענת המבקש, קיים ניגוד עניינים מובהק מצד המשיבה, והדבר מעלה תהיות באשר לשיקולים שהביאו את המשיבה להעדיף את "פנגו" כאמצעי תשלום עבור חניה על פני אמצעי חניה אחרים, כמו כרטיסי חניה או מדחני חניה.

לא מתקיימים יתר התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 לאישור התובענה כתובענה ייצוגית.

הואיל ותביעה כנגד רשות מוגבלת "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" (פרט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות), הרי שלא ניתן להורות במסגרת זו על פיצוי בגין "ביזבוז זמן, טירחה ועוגמת נפש". באשר לרכיב הנזק לו טוען המבקש, שהוא סכום קנס ששולם, גם אם תיתקבל הטענה, עדיין יהא צורך לנכות מסכום ההשבה את דמי החניה אותם היה על חבר הקבוצה לשלם עבור חניית רכבו.

חוששני כי ישנם הבאים למדחן מקולקל (כוונתי למדחן ה"מכאני" הותיק) וחונים לידו בהנחה כי הפעם לא יחויבו - ולא היא במישור המשפטי.

באשר לאפשרות לפסוק הוצאות משפט לזכות המבקש, על אף דחיית הבקשה לאישור תובענה כייצוגית, אני מפנה לדבריה של כב' השופטת נ. בן-אור בת"צ (מחוזי י-ם) 32425-08-12 זליגר נ' עירית ירושלים, בפסקה 14 (23.7.2013): ”בנסיבות המתוארות לעיל, ומשהגעתי למסקנה כי המבקש הציג בבקשתו סוגיה בעלת חשיבות ציבורית רבה, הרי שעל אף שהגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אני מורה כי המשיבה תשלם למבקש הוצאות ושכ"ט עו"ד..

...

בנסיבות העניין, נראה לי שנכון יהיה להעמיד את שיעור שכר הטרחה המגיע לב"כ המבקש על סכום של 7,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: נוכח המפורט לעיל, אני דוחה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המבקש.

אני מחייב את המשיבה לשלם לב"כ המבקש שכר טרחת עורך דין בסכום של 7,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

לפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד עירית פתח תקווה והחברה לפיתוח פתח תקווה, שעניינה חיוב שלא כדין באגרת חניה, את המשתמשים במדחני חניה בעיר.

האופי הזמני של החניה ברחובות העיר מדגיש ביתר שאת את העוול הנגרם לחברי הקבוצה שנאלצים לרכוש בכל פעם זמן חניה העומד על 12.5% או 25% (לפי העניין) מזמן החניה המקסימלי המותר.

סעיף 3(א) בחוק תובענות ייצוגית קובע כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה". התוספת השנייה בחוק מאפשרת הגשתה של "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" (ר' פרט 11 בתוספת השנייה).

...

ואולם אני סבורה, כי נוכח האמור לעיל ניתן לראות הדברים אחרת.

סוף דבר לאור כל האמור עד כאן לא שוכנעתי כי מתקיים התנאי שבסעיף 8(1) בחוק תובענות ייצוגיות, דהיינו שיש אפשרות סבירה שהשאלות שמעוררת התובענה יוכרעו לטובת הקבוצה.

אשר על כן הבקשה לאישור התובענה כייצוגית – נדחית.

בקשר לכך ראוי לציין כי נקבע שגבייה ביתר של מס או אגרה היא המקרה המובהק המקים עילת השבה שמקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט (ע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עריית חולון, פ"ד נו(4) 117, 129 (2002)), אם כי הובעה גם דעה שונה בעיניין תחולת דיני עשיית עושר על תחום המשפט הציבורי, (ראו ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, (טרם פורסם, 20.2.06)).

ייתכן, ואדגיש כי בהקשר הבקשה הנוכחית איני קובע דבר בעיניין זה, שניתן היה לטעון שגביית אגרת החניה באמצעות מדחנים אשר לא ניתן לקבל עודף בעת רכישת כרטיסי חניה מהם הינה התנהלות בלתי סבירה – ואפשר שיהיה מי שיאמר שהיא בלתי ראויה – מצדה של המשיבה, אולם היתנהלות כזו כשלעצמה אינה מקימה עילת השבה המבוססת על גביית יתר המנוגדת לחוק העזר, וממילא אין אפשרות לקבוע כי למבקש עילת תביעה שניתן לאשרה כייצוגית.

...

המשיבה טענה (בסעיף 57 של תשובתה) שעילות המעוגנות במשפט הפרטי אינן בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ואני סבור שיש ממש בטענה זו. הקמתו של בית המשפט לעניינים מנהליים נועדה לאפשר לאזרח להעמיד לבקורת שיפוטית את המעשה המינהלי (רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (טרם פורסם, 19.9.05)), וסמכותו היא איפוא סמכות מנהלית שאינה משתרעת על תחומי המשפט הפרטי.

לכן, כאשר אין בידי המבקש עילת תביעה אישית כנדרש בסעיף 4 לחוק, המסקנה היא שאין בידיו תביעה שניתן לאשרה כייצוגית וממילא מתייתר הצורך לדון בתנאים האחרים לאישור תובענה ייצוגית כמפורט בסעיף 8(א) לחוק, והתוצאה היא שיש לדחות את הבקשה.

הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיבה שכר טירחת עורכי דין בסכום של 20,000 ₪.