עירייה חבה בנזקי גוף שנגרמו עקב כביש משובש

בכתב התביעה טענה התובעת, כי ביום 1.9.11 היא נתקלה במפגע בכביש משובש ושבור ברחוב הנביאים בפתח תקווה ונגרמו לה ניזקי גוף.

לא לכל נזק שניגרם חייב להיות גורם רשלני שיחוב בגינו ולא מצופה מהעירייה להעמיד גדודי עובדים ואין סוף משאבים למדוד כל מדרכה ומדרכה וכל אריח ואריח.

למעלה מכך יוער, כי אין ב"הערכת קשר" של ד"ר גולדשטיין (נספח ת3 לתצהיר התובעת) כדי ללמד שהגיד לא היה מניוון, כפי שטענה ב"כ התובעת בחקירת המומחה לעיל, וכדי להעמיד דברים על דיוקם, יובאו דבריו של ד"ר גולדשטיין כלשונם: "...במימצאי הדימות שעברה נמצא קרע בגיד סופרספינטוס ללא שינוי שומני בשריר הסופרספינטוס. ממצא כזה אופייני לפגיעות טריות בשריר שכן קרע נווני של השריר מלווה בדלדול של השריר ושינוי מאפייניו להסננה שומנית כפי שתיאר Gutallier. לאור סיפור המקרה, הממצאים בבדיקה הגופנית, בבדיקות הדימות והממצאים בניתוח ניתן לומר בדרגת וודאות גבוהה כי הקרע בגידים בכתפה השמאלית של הגברת ב. נגרם עקב הנפילה האמורה". עינינו הרואות, כי ד"ר גולדשטיין היתייחס לשריר ולא לגיד, וד"ר אגסי אף הסביר בעדותו: "הקרע הוא בגיד ולא בשריר, זה כמו שאומרים לי שלא ראיתי תסמין שומני, אבל השריר לא משותק. כאשר יש שיתוק ושריר משותק, אז הוא עובר תהליך דגנטיבי בתוך השריר, במקרה של התובעת השריר לא צריך להיות פגוע, ומה שפגוע זה הגיד...." ובהמשך השיב המומחה לשאלה האם "בתיקון של הגיד רואים את כל הכתף?" כדלקמן: "אספקת דם לכתף לא נגמרה, ולעצם גם לא נגמרה, הבעיה אספקת הדם היא של הגיד וזה מה שניפגע. לא אמרתי שהסחוס לא תקין, אני אמרתי לך שיש שינויים נווניים במפרק הכתף". (שם, עמ' 5 ש' 32 עד עמ' 6 ש' 21)(הדגשה שלי-א.מ.ג.).

...

סוף דבר: נוכח האמור לעיל, על הנתבעת לפצות את התובעים, כדלקמן: הפסד שכר ופנסיה לעבר - 68,105 ₪ עזרת צד ג' עבר ועתיד - 20,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות עבר ועתיד - 15,000 ₪ כאב וסבל - 20,000 ₪ ______________________________________________________ סה"כ 123,105 ₪ מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 20% 24,621 ₪ - ______________________________________________________ סה"כ סכום הפיצוי 98,484 ₪ סכום הנזק הינו 98,484 ₪ "נבלע" בתגמולי המל"ל, בין על פי האמור בסיכומי תובעת 1 בסך 182,139 ₪ ובין על פי האמור בסיכומי תובע 2 בסך של 221,739 ₪.

על פי סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 הגישה התובעת תביעה נגד צד ג' אשר התבררה יחד עם תביעת המל"ל, המל"ל זכאי לסך של 75% מסכום הפיצוי ללא אשם תורם סך של 92,329 ₪ = 75% X 123,105 ₪ הנתבעת תשלם לתובע 2 - המל"ל סך של 92,329 ₪ בתוספת שכר טרחה בסכום כולל של 15,000 ₪.

הנתבעת תשלם לתובעת 1 סך של 24,621 ₪ בתוספת שכ"ט כדין, החזר אגרה, החזר עלות עדות המומחים והחזר עלות חוות הדעת הרפואיות בכפוף להמצאת קבלות.

פסק הדין עוסק בתביעת התובעת לפצוי בגין ניזקי הגוף והוצאות נילוות שנגרמו לה בעקבות מעידתה ברחוב.

תמונת המקום סמוך לאחר הארוע מדגימה כביש משובש, אספלט שבור, תקוני מלט והפרשי גבהים.

לענין מפגע משמעותי המקים חבות השוו לע"א (מחוזי ת"א) 2203/00 הדר חב' לביטוח נ' משולם (30.12.02), ת"א (שלום י-ם) 4542/02 פנחס נ' עריית ירושלים (25.10.07), תא (ת"א) 9577-12-16 פלוני נ' עריית חולון (31/05/20), תא (י-ם) 30634-06-14 ישראלי נ' עירית נהריה (06/11/17), ועוד).

בעניינינו, מצד אחד מדובר בהליכה במעלה הכביש ולכן המפגע אמור להיות קצת יותר בולט לעיניה של התובעת, מצד שני, מדובר בכביש ללא מדרכה, כאשר היה על התובעת להיצמד לקיר המבנה הסמוך למפגע כדי לא להפגע מהמכוניות, ולכן סביר שתשומת ליבה הייתה ממוקדת בתנועת המכוניות ולא בקרקע.

גם הטענה כי לידה שקטה שעברה התובעת בחלוף כ-10 חודשים ממועד הארוע, הושפעה ממתחים שהיתה שרויה בהם בעקבות נפילתה, חסרת כל ביסוס רפואי ומוטב היה שלא תיטען, באשר היא מלמדת על הניסיון להאדיר הנזק הגופני או סבלה של התובעת.

...

שקלול הנסיבות מביא אותי למסקנה שיש להשית על התובעת אשם תורם בשיעור של 20%.

הדרישה לפיצוי בגין העסקת עוזרת אחת לשבועיים מהיום ועד תום תוחלת החיים נדחית, ולו מהסיבה הפשוטה שעד היום שלוש שנים לאחר התאונה לא נעזרה התובעת בכל עזרה בשכר שהיא, ולא נטען לחסרון כיס, כיוון שהתובעת שילמה ממוטב כספה על טיפולים פרטיים, ולכן מסקנתי היא שגם אם תילקח בעתיד עזרה בשכר, סביר שהצורך יתעורר לא בשל הנכות כי אם בשל הצורך בטיפול בילדים קטנים וביציאה לעבודה.

לסיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: כאב וסבל 100,000 ₪ הפסד שכר לעבר 21,600 ₪ גריעת שכר לעתיד 172,000 ₪ עזרת הזולת 5,000 ₪ הוצאות שונות 10,000 ₪ סה"כ 308,600 ₪ מן הסכום הנ"ל יש לנכות 20% אשם תורם .

בפני תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף ורכוש שנגרמו לתובע, לטענתו, ביום 8.10.2020 עת רכב על אופניו בכביש 721 בירידה מצומת דמון לצומת אורן ונפל עקב מפגע בכביש.

ואמנם הן בתצהירו והן בעדותו הודה התובע כי הוא מכיר היטב את הכביש, כי הוא נוסע שם כימעט יום יום, כי הכביש מלא במפגעים ומהמורות ולמרות זאת, הוא נוסע שם: "ש. אמרת שאתה נמצא בכביש הזה כל יום ונוסע שם כל הזמן, ואתה מוסיף שחטפת את המכה לא פעם ראשונה אלא פעם שלישית. אם אתה מכיר את הכביש כ"כ טוב, נמצא שם כל יום וחטפת פעם שלישית מכה: איך אתה לא נזהר מהמקום הזה? אני למשל רץ, ויש לי בבית מסלול מושלם ל-10 קמ"ש, אבל לפני חצי שנה ראיתי שיש אבנים באיזה מקום ומאז לא יורד שם יורד. אני לא חייב לרוץ רק משם. למה אתה נוסע רק משם? כל יום?

בת"א (שלום ת"א) 26790-05-12 שלמה דומבלסקי נ' עריית רמת גן (נבו 17.05.2017) נקבע כי -"האשם התורם מהוה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא ניזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחיסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723)". לאחר עיון בטענות הצדדים, בתצהירים ובעדויות, אני קובעת כי יש ממש בטענת ההגנה שיש לייחס אשם תורם לתובע שנסע במהירות גבוהה בדרך שהכיר היטב כי היא דרך משובשת ואני מייחסת לתובע אשם תורם בשיעור 30%.

...

אף מעדותו של מר פליחוב עולה כי מדובר במקום שיש להיזהר בו, כיוון שפני השטח אינם ישרים, ולפיכך מוצב תמרור אזהרה בשני כיווני הנסיעה במקטע זה. לאור התמונות שהוצגו ולאור עדותו של מר פליחוב, אני קובעת כי אמנם מדובר במפגע, וגם אם הנתבעת ערכה סיורים יזומים לגילוי מפגעים, הרי בעת התאונה, המפגע עמד בעינו, כאשר אף העד מטעם הנתבעת מודה כי מדובר בכביש משובש ורק בשנת 2021 תוקן קטע כביש זה. אשם תורם לטענת הנתבעת, יש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי ומכריע ולפיכך לדחות את התביעה, שכן התובע העיד נסע במהירות גבוהה בירידה, בכביש שהוא מכיר היטב ככביש מלא במהמורות ומפגעים.

אף אם התובע טוען כי 40 קמ"ש בירידה, אינה מהירות גבוהה, אני סבורה כי כרוכב אופניים, החשוף לפגעי הדרך, על הרוכב לנהוג במשנה זהירות, וודאי כאשר מדובר במסלול מוכר, ובמפגעים מוכרים בתוכו.

בת"א (שלום ת"א) 26790-05-12 שלמה דומבלסקי נ' עיריית רמת גן (נבו 17.05.2017) נקבע כי -"האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723)". לאחר עיון בטענות הצדדים, בתצהירים ובעדויות, אני קובעת כי יש ממש בטענת ההגנה שיש לייחס אשם תורם לתובע שנסע במהירות גבוהה בדרך שהכיר היטב כי היא דרך משובשת ואני מייחסת לתובע אשם תורם בשיעור 30%.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 22.12.20 בשעה 20:00 או בסמוך לכך, צעד התובע בשביל הליכה לאורך רחוב זבולון בקרית אתא, מעט לפני רחוב גורן, ונתקל ב"מפגע מסוכן שנוצר בשביל ההליכה וכתוצאה מכך איבד שווי משקל, נפל על הקרקע ניחבל בשורש כף ידו השמאלית ונגרמו לו ניזקי גוף" (סעיף 4 לכתב התביעה) – (להלן: "התאונה").

ראו לעניין זה "...מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש צבורי שבתחומי העיריה אשר מהוים סכנה למשתמשים בו, תהא העיריה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים, אשר בכוחם להסיר את הסכנה או לפחות להרחיקה וזאת ע"י ביצוע תיקון נאות תוך זמן סביר, גידור המקום, הצבת תמרור אזהרה או כיוצא באמצעים אלו" (ע"א 176/59 עירית ת"א נ' ישראל ראש חודש וערעור שכנגד, פד"י ט"ז (1) 300 ).

בית המשפט קבע כי הנתבעת אחראית למפגע ופסק: " בבואי לבחון האם עלה בידי התובע להוכיח כי פגיעתו בנסיבות המקרה דנן נגרמה עקב התרשלות המועצה כלפיו ובתוך כך להוכיח, כי הרשות הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה וכי עקב הפרת חובת הזהירות נגרם לו נזק – מצאתי שיש להשיב על שאלות אלה בחיוב. מעיון בתצלומים נשוא ת/1 דומני כי המסקנה המתבקשת הנה שהתרוממות המדרכה בסמוך לעץ תוך בליטה של אבני השפה ואדנית הבטון (התוחמת את העץ) הנם בגדר סיכון בלתי סביר. התעוד מלמד בבירור על מעבר דרך משובש באופן שנוצרו הבדלי גבהים משמעותיים בקטע דרך המהוה מדרכה לכל דבר ועניין. מפגע זה אינו בעל אופי אסתטי בלבד כי אם בעל פוטנציאל של ממש לגרום להיתקלותו בו של העוברים והשבים כפי שארע לתובע.

...

באשר למרכיב הכאב וסבל, ולאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים שצורפו, מהם עולה כי שורש כף ידו של התובע הושמה בגבס, וכן כי התובע נדרש לטיפולי פיזיוטרפיה וריפוי בעיסוק, ולאחר ששקלתי את מהות הפגיעה, ונתתי דעתי גם לקיומו של שבר קודם באותו מוקד, מצאתי לפסוק לתובע בגין מרכיב הכאב והסבל סך של 12,000 ₪.

לסיכום, נזקי התובע בגין התאונה מגיעים כדי 15,500 ₪, ולאחר ניכוי האשם התורם, אני פוסק לתובע סך של 10,075 ₪.

בנוסף, תשלם הנתבעת הוצאות משפט בסך 500 ₪, ובסה"כ 10,575 ₪.

האם יש להטיל בגין הארוע הנ"ל חבות על הרשות המוניציפאלית אשר בשטחה נמצא הכביש? זו השאלה העומדת לבחינה במקרה דנן; רקע כללי והצגת הצדדים בפניי תביעה לניזקי גוף שנגרמו על פי הנטען לתובע יליד 1977 אשר נפגע לטענתו כאשר נפל בעת נסע על קורקינט חשמלי בכביש ברחוב ויצמן פינת קדושי לוצ'ק הנמצא בשטחה המוניציפאלי של עריית בת ים ביום 2/12/2020 (להלן: "הקורקינט", "התאונה", "הערייה").

לחילופין, טוענת כי אף אם תיתקבל טענת התובע לפיה אכן ניתקל ונפל בעת רכיבתו על הקורקינט כנטען על ידו, בכל מקרה אין לחייב את הערייה בנזקיו, בין היתר כי חרף הצגת התמונות שצרף התובע לראיותיו, לא ניתן להתרשם מהן מקיומו של מפגע כלשהוא.

בית המשפט דן האם מצב זה של הכביש מקים אחריות לעירייה, וקובע בזו הלשון: " כל בר בי רב יודע וער לכך שכבישים ודרכים אינם משטח סטירלי הם משמשים למעבר נוח יחסית להלכי רגל ואולם שקערוריות קטנות, בליטות קטנות הנובעות מחריצים או ממבנה הכביש הם חלק אינטגראלי ממבנה כל דרך וחוששני שאין אדם יכול לטעון שהתקלות באחד מאלה מזכה אותו בפצוי משום שהוא מצדו הניח שאין עליו לשים לב לנעשה בדרכים והוא יכול ללכת בהם כסומא בארובה, בלא ליתן דעתו לנעשה בהם, ולגבות מהרשות הציבורית את מחיר אי תשומת ליבו....אפילו הייתי מגיע למסקנה שיש בכאלו מידה מסוימת של רשלנות והיה טוב אילו היו שבושם מסוג זה מתוקנים, גם אז הייתי סבור שהנתבע (צ.ל. התובע) עקב היתקלות בכבישים מסוג זה, אשם ברשלנות תורמת המבטלת את הרשלנות של הרשות הציבורית, אפילו הייתה קיימת..." הלכה זו, שורשיה נטועים עוד בת.א. 277/59 (מחוזי ירושלים) פרלשטיין נ. מעלה החמישה [פורסם בנבו] פס"מ ל"ח 104,שם פסקה השופטת בן פורת כי נפילה הנה תופעה רגילה ועצם העובדה שמוזמן נפל, אין בה כשלעצמה כדי להצביע על רשלנות של בעלי או מחזיקי המקום.

...

ברם לא הובאה כל ראיה בנדון, העד הכחיש טענה זו בהסבר כי לא ידוע לו דבר על כך ובכל מקרה, אין הדבר משנה מאומה ביחס למסקנות אליהן הגעתי לעיל, כלומר גם אם נניח כי התובע היה מוכיח טענה עובדתית זו, קרי כי העירייה מקבלת תמורה עבור השכרת הקורקינטים בשטחה המוניציפלי, גם אז לא הייתי מגיעה למסקנה אחרת בדבר חובתה לתקן את "המפגע" הנטען אשר בעיני אינו מפגע כלל ועיקר באופן שיש להטיל חבות בגינו, גם אם מדובר בהפרש מינורי של סנטימטרים בודדים, מה שכאמור לא הוכח.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל השתכנעתי כי התובע אכן נפל במקום הנטען בבת ים ואולם התובע לא צלח להוכיח קיומו של מפגע בכלל וככזה העולה לכדי סיכון בלתי סביר בפרט.

מכאן מתבקשת המסקנה לפיה דין התביעה להידחות.