עירייה בהקפאת הליכים עקב חובות בהתאם לחוק ההקפאת הליכים

בעקבות חובותיה הגבוהים של העיר והגירעונות הכבדים שצברה, שבעטים הוטלו עיקולים על חשבונותיה, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה להקפאת הליכים ביחס לעריית טייבה, זאת לפי סעיף 156א לפקודת העיריות וסעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999, ולאחר שניתן אישור שר המשפטים, לפי סעיף 146א לפקודת העיריות.

בפסק דינו שניתן ביום 14.4.10, ציין בית המשפט המחוזי כי בעוד שהמתווה שהציעה המדינה מבקש לנתק את הנאמן, "כימעט בבת אחת", מניהול הערייה, ולהשיבה לפסים של ניהול רגיל, המתוה שהוצע על-ידי הנאמן נשא אופי הדרגתי יותר לניתוק הנאמן מניהול הערייה, ובהתאם לאמור בו יפקח בית המשפט על המשך התהליך.

...

בהחלטתו, כתב בית המשפט כי המצב הנוכחי- "הוא בלתי נסבל כאשר בהקפאת הליכים עסקינן, ואין נפקא מינא מיהו הצד הצודק בהתנצחות כזו או אחרת (...) לאור האמור לעיל ונוכח המסקנה הברורה כי מצב הדברים הנוכחי אינו יכול להיוותר על כנו, וכן נוכח מאזן הנוחות כפי שהוא משתקף בנסיבות המקרה (...) מן הראוי לבחור בדרך ביניים התואמת את הסעד החלופי המבוקש על-ידי הנאמן". העותר הזדרז והגיש ביום 31.9.09 בקשה בהולה לביטול החלטה זו, אך ביום 18.10.09 קיבל הודעה ממשרד הפנים שלפיה הוחלט בעקבות השימוע על סיום כהונתו כיו"ר הועדה הממונה.

עוצמת האינטרס הציבורי מזה, והאפשרות כי העותר יקבל סעד במישור האזרחי מזה, הביאה אותי למסקנה כי לא היה מקום לשינוי התוצאה שאותה אני מציע גם אם היה נמצא כי החלטת משרד הפנים פגומה; שכן, נוכח ההשלכות של ביטול ההחלטה על צדדים שלישיים ועל האינטרס הציבורי, ראוי בנסיבות המקרה, בעידן של "בטלות יחסית", לבכר שימוש בסעד של פיצוי כספי על פני בטלות של ההחלטה (מבלי לקבוע מסמרות אם התביעה שתוגש תהיה לפיצוי נזיקי או לפיצוי בגין עוולה מינהלית.

סוף דבר – ההחלטה המינהלית נושא העתירה תוסיף לעמוד בעינה.

אני סבורה שגם בשלב זה ייטיבו הצדדים לעשות אם יסיימו את הפן האזרחי של המחלוקות ביניהם בדרכי שלום.

לא נעלמו מעיני הדברים שנכתבו על ידי בית המשפט העליון לפני שבועות ספורים בע"א 6553/20 עריית תל אביב יפו נ' כונס הנכסים הרישמי (פורסם בנבו 29.7.21): "29. ומכאן להסדר הקבוע בחוק אשר ניתן למצוא בו דמיון להוראות פקודת החברות. בסעיף 29 לחוק נקבע ביחס לתאגיד כי:... בהתאם להוראת סעיף 121(3) לחוק, הוראה זו חלה גם ביחס ליחיד. משמעות הדבר כי על פי החוק, החל ממועד מתן הצוו לפתיחת הליכים, לא ניתן לפתוח בהליך משפטי כלשהוא נגד יחיד או נגד תאגיד, אלא באישור בית משפט של חידלות פרעון..." עם זאת יש לומר כי דברים אלה, ככל שהם נוגעים לשאלת זהות הגורם המוסמך למתן היתר לניהול הליך נגד היחיד, הם בגדר אמרת אגב בלבד באותו פסק דין, שכן ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בפסק דין זה מתייחסת לסוגיית עצם האפשרות של נושה בחוב שאינו בר - תביעה לנקוט בהליך משפטי נגד יחיד המצוי בהליך פשיטת רגל, ובית המשפט העליון לא נידרש לידון לצורך הכרעתו בשאלה מיהו הגורם המוסמך על פי חוק חידלות פרעון ושקום כלכלי לידון בבקשת נושה למתן היתר לנקיטה בהליך משפטי.

סמכות הממונה ליתן לנושה היתר להמשיך בהליכים נגד היחיד היא המשך ישיר לסמכותו להקפיא את ההליכים, ובמסגרתה עליו לשקול האם מתקיימים טעמים מיוחדים, אשר, מן הסתם, לא נגלו לפניו כאשר החליט על מתן צו לפתיחה בהליכים, המצדיקים חריגה מכלל הקפאת ההליכים.

...

. (5) לא יהיה ניתן לפתוח או להמשיך בכל הליך משפטי נגד התאגיד, אלא באישור בית המשפט שנתן את הצו לפתיחת הליכים; אישור כאמור יינתן אם מצא בית המשפט כי מתקיימים טעמים מיוחדים שיירשמו, הנוגעים לטבעו או מורכבותו של ההליך המשפטי או לניהולו היעיל, שבשלהם ראוי לנהל את ההליך המשפטי בנפרד מהליכי חדלות הפירעון;"

כך, במקום התיבה "לא יהיה ניתן לפתוח או להמשיך בכל הליך משפטי נגד התאגיד", צריך לקרוא בעניינו של יחיד: "לא יהיה ניתן לפתוח או להמשיך בכל הליך משפטי נגד היחיד"; כך, במקום התיבה "אלא באישור בית המשפט שנתן את הצו לפתיחה בהליכים" צריך לקרוא בעניינו של יחיד: "אלא באישור הגורם שנתן את הצו לפתיחה בהליכים"; וכך, במקום התיבה "...אם מצא בית המשפט כי מתקיימים טעמים מיוחדים שיירשמו..." צריך לקרוא בעניינו של יחיד: "אם מצא נותן הצו כי מתקיימים טעמים מיוחדים שיירשמו..". אלה הם השינויים המחוייבים כאשר נעשה שימוש בהוראות סעיף 29(5) בעניינו של יחיד – שלגביו מי שנותן את הצו לפתיחה בהליכים הוא הממונה.

הגם שהפרשנות הלשונית הפשוטה של הוראות החוק מחייבת את מסקנתי לגבי הגורם המוסמך ליתן היתר לניהול תביעה נגד היחיד, מסקנה זו אינה נשענת רק על לשון החוק, אלא גם על תכליותיו, כפי שנקבעו על ידי המחוקק עצמו.

בשל כך, טען הנאמן, כי חוב הארנונה שהוצג על ידי מועצת ג'ת נחזה להיות חוב הארנונה הכולל והמלא בגין המט"ש, כאשר החוב בגין תקופת ההפעלה תוך כדי תקופת הקפאת ההליכים הוסדר ושולם בפועל למועצת ג'ת וחוב הארנונה בגין תקופת העבר הוסדר במסגרת הסדר הנושים של החברה באופן שחלקו הוכר כחוב בדין קדימה.

תגובת מועצת ג'ת מועצת ג'ת טענה, כי החוב הסופי משנת 2010 (חשבון מס' 27) מושא בקשת הנאמן, שולם על ידי מועצת ג'ת על דרך קזוז חוב שחבה החברה לעריית באקה-ג'ת, בפעולת קזוז מספטמבר 2011, שהודעה לגביה נשלחה אל החברה בספטמבר 2011, למעלה משנה טרם הגשת בקשת החברה למתן צו הקפאת הליכים ומספר חודשים בטרם הוצאת צו שר הפנים מיום 29/12/11 המורה על פירוק עריית באקה-ג'ת לשתי רשויות נפרדות.

לטענת עריית באקה, יש לדחות על הסף כל עילת תביעה כנגדה, שאינה בהתאם לסעיף 8 לחוק ביטול האיחוד ושאינה בהתאם לצוו שהוצא על ידי שר הפנים בעיניין זה, אשר קובע, בין היתר, את החלוקה בין עריית באקה לבין מועצת ג'ת בכל הנוגע לנכסים, הזכויות, החובות וההתחייבויות, שהיו ערב ביטול איחודן של עריית באקה ומועצת ג'ת. בהקשר זה נטען, כי במסגרת הצוו נקבעה זהות הרשות המקומית אשר תהיה חליפתה של עריית באקה-ג'ת בכל הליך משפטי שהיה תלוי ועומד ערב יום הביטול, מטעם הרשות המאוחדת או נגדה.

...

ולנוכח מכלול הנסיבות סבורני כי לא עלה בידי עיריית באקה ו/או מועצת ג'ת להוכיח זכות קיזוז.

בשים לב לכל האמור, סבורני, כי עומדת לחברה/לנאמן הזכות לקבל את מלוא הכספים בגין השלמת הקמת המט"ש לפי חשבון מאושר מס' 27.

סוף דבר הן לנוכח הוראות הדין והן משיקולי צדק, סבורני, כי אין מקום לקבל את טענתן של עיריית באקה ומועצת ג'ת ביחס לחוקיות פעולת הקיזוז שבוצעה על ידי עיריית באקה-ג'ת. לפיכך, הנני נעתרת לבקשת הנאמן, ומורה כדלקמן: עיריית באקה ג'ת ו/או עיריית באקה ו/או מועצת ג'ת אינן זכאיות לבצע קיזוז של כספים המגיעים לחברה בגין הקמת המט"ש מכוח הסכם ההתקשרות מיום 03/02/05, על חשבון חוב הארנונה הנטען על ידן.

הנתבע נקט בהליכי גבייה ופתח תיק הוצל"פ. ביום 25.10.07 הוציא בית המשפט המחוזי צו הקפאת הליכים נגד עירית טייבה ומינה את עו"ד אבנר כהן כנאמן בהסדר הנושים (להלן: "הנאמן").

בין לבין, הוציא הנאמן הזמנה לנושי הוועדה והזמינם להגיש עד ליום 20.2.08 תביעות חוב בגין חובות הוועדה.

הנתבע טיפל עבור התובעים בגביית החוב בהתאם להסכם הפשרה ומשכך ובהתאם להחלטות הנאמן ובית המשפט המחוזי בתל אביב, היה עליו להגיש תביעת חוב.

בנסיבות אלו, אני סבורה שהיה על הנתבע להגיש תביעת חוב ביחס לסכומים הנותרים במסגרת הקפאת ההליכים השנייה וכי לתובעים היתה טענה טובה כנגד טענה לפיה העילה נבלעה בהקפאת ההליכים הקודמת, שהרי לא ניתן להיתעלם מהאמור במכתב הנאמנים מההליך הקודם, כמפורט לעיל.

...

להלן הסכמת הצדדים, כפי שניתנה בדיון מיום 27.6.16: "לאחר ששמענו את דברי בית המשפט ולאחר שהוסברה לנו המשמעות של הכרעה לפי סעיף 79א' לרבות ההשלכות לעניין ערעור ומבלי להודות בטענות כלשהן, נסכים להכרעה לפי סעיף 79א' עם נימוקים קצרים, בגבולות שבין 0 לבין 250,000 ₪ וכן לעניין הוצאות ושכ"ט עו"ד וזאת לאחר שנגיש סיכומים קצרים בכתב.

זאת ועוד, גם לאחר עיון בטענות כנגד תוקף וחוקיות ההסכם, לא שוכנעתי כי ככל שהיתה מוגשת תביעת חוב, לא היתה מתקבלת, כטענת הנתבע, ולו גם באופן חלקי.

לנוכח כל האמור, הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, תוך 30 יום את הסך של 200,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 33,000 ₪ (כולל מע"מ).

אני מורה על השבת האגרה בניכוי הסכום שנקבע בתקנות האגרות.

"בתקופת הקפאת ההליכים בערייה לא ניתן היה להעסיק או לשכור לעבודה איש, מבלי שנתקבל לכך אישור מן הנאמנים אשר מונו על-ידי בית המשפט המחוזי. על כן, אם היתקבל מאן דהוא לעבודה על-ידי גורם כלשהוא בערייה בתוך תקופת הקפאת ההליכים, מבלי שנתקבל לכך אישור של הנאמנים, אין מנוס אלא לקבוע כי מינויו בוצע על-ידי גורם שהיה חסר סמכות לביצוע, ועל כן היתה העסקתו כולה בלתי חוקית". דברים אלו מדברים בעד עצמם.

אכן, אין ספק כי היתנהלות שכזו היתה, למרבה הצער, חזיון נפרץ בטייבה עד לקריסתה בשנית, תוך שכל מנגנון העיריה מיתפורר, וחושף חובות עתק, שלא לדבר על חשד ל"תעשיה" שלמה של התקשרויות תמוהות, העברת כספים למקורבים והתעלמות בוטה מכל שמץ של טוהר מידות או חובות החלות על רשויות מנהל.

...

עיינתי בערעור ובתגובות לו, ועתה ניתנת החלטתי .

בשולי נקודה זו אעיר, כי מעבר לכל האמור לעיל, ספק גדול אם חלק ניכר מן הבעיה הראייתית בנסיבות המקרה אינה נופלת לפתחה של המערערת דווקא.

"בתקופת הקפאת ההליכים בעירייה לא ניתן היה להעסיק או לשכור לעבודה איש, מבלי שנתקבל לכך אישור מן הנאמנים אשר מונו על-ידי בית המשפט המחוזי. על כן, אם התקבל מאן דהוא לעבודה על-ידי גורם כלשהו בעירייה בתוך תקופת הקפאת ההליכים, מבלי שנתקבל לכך אישור של הנאמנים, אין מנוס אלא לקבוע כי מינויו בוצע על-ידי גורם שהיה חסר סמכות לבצוע, ועל כן היתה העסקתו כולה בלתי חוקית". דברים אלו מדברים בעד עצמם.

סוף דבר, דין הערעור להדחות.