עיקול רכב בשל אי תשלום דוחות חניה

מונחת לפניי תביעה בגין עוולת לשון הרע ורשלנות הנתבעת, עריית נתניה, בשל הטלת עיקול שלא כדין לכאורה על שלושה חשבונות בנק של התובעים למשך 4 ימים (בין התאריכים 18.1.19 ועד ה-22.1.19) בשל אי תשלום דו"ח חניה שלא כדין והתעמתות עם פקח ערייה אשר לגביו פנו התובעים לנתבעת בדין ודברים עת טענו בפניה בכתב שמדובר בנהג אחר, אחיו של התובע, אשר נהג ברכב ביום הדו"ח, וכי הרכב שבבעלותם אינו בשימוש על ידם עקב נכותם הרפואית בדמות חרשות-עוורון.

...

לחילופין המזור הוא באפשרות להישפט בבית המשפט לעניינים מקומיים אם מצאה שלא לבטל את הקנס מקום בו לדעת החייב היה עליה לבטל את הקנס, שבסופו של דבר לא רק שבוטל אלא גם ביחס לאחיו, מבצע העבירה על פי הודאתו.

למעלה מן הצורך אציין, כי בשים לב לכך שסכום העיקול אינו גבוה וסיבתו היא אי תשלום דו"ח וכי תשובת מדור הגבלות בבנק ישראל בעניין ההשלכה על קבלת הלוואה היא הייתה כי עיקול אחד שהוטל על חשבון אינו גורם לסירוב לבקשת הלוואה, אלא אם קיימת סיבה משמעותית שבגינה הבנק "מסמן" לקוח ומסרב לתת לו הלוואה (אם כי מנגד יכול שדווקא העיקול הנוסף בהנחה וניתן שלא כדין בהצטרפותו לעיקולים קודמים אחרים שהוטלו – מטה את הכף לאי קבלת הלוואה), ועל כן לא הוכח שבגין העיקול שהוטל על התובע (בהנחה ולא היה כדין), הבנק סירב ליתן להם הלוואה; ושכן ניתן למחוק עיקול אם הוא עוקל בטעות משבסופו של דבר גם אם העיקול הוטל ביחס לאדם הלא נכון (על התובע ולא על אחיו), העירייה כן פעלה כדין בהליכים שקדמו טרם הטלת העיקול ואף נמנעה מלחייב את האדם הנכון, אחיו של התובע בשל חלוף הזמן ולו מפאת הגנה מן הצדק הגם שאחיו של התובע היה מודע גם מודע להליך עצמו.

העולה מהמקובץ, כי לאחר ששקלתי את השיקולים לכאן ולכאן, לרבות גבוליות המקרה בבחינת העוולה השנייה – התוצאה הכוללת היא שאין בידי להיעתר לתביעה ובד בבד איני עושה צו להוצאות לחובת התובעים.

בקשת האישור עילת התביעה האישית של המבקשת מפורטת בסעיף 141 לבקשת האישור כדלקמן: "רכבה של המבקשת עוקל ביום 17/4/2012 על ידי עריית חיפה, בהודעה שלא אושרה כדין, בגין חוב בסכום שלא פורט בעיקול ואשר המבקשת הגישה בגינו הליכים משפטיים. עיקול זה לא הוסר על ידי הערייה עד פברואר 2016 מועד הגשת התובענה, למצער. משכך התובעת נפגעה מהתנהלות הנתבעים בדומה לכל שאר חברי הקבוצה...היתייחסות מקיפה לנזקיה של התובעת קיימת גם בכתב התביעה אליו צורפה בקשה זו." לטענת המבקשת, רכבה עוקל בגין חוב שהצטבר בשל אי תשלום של כ-50 דו"חות חניה.

...

כך למשל נקבע, כי בקשה לאישור תסולק על הסף, כאשר קריאה פשוטה של הדברים, מלמדת לכאורה כי המדובר בבקשת סרק, ודיון בבקשה לסילוקה הוא פשוט, מהיר ויכול להוביל למסקנה ברורה וחד משמעית המשמיטה את הקרקע תחת הבקשה לאישור כולה, כגון, טענת התיישנות (ר': עניין הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ לעיל; רע"א 5154/08 קוסט פורר גבאי את קסירר רו"ח נ' קדמי ( פורסם בנבו, 2.4.09)), או עת מוגשת בקשת האישור על ידי גורם המנוע מהגשתו, או כאשר על פניו ברור שאין לו עילת תביעה כנגד הנתבעים, וכן מקרים בהם התובענה אינה מסוג העניינים המנויים בתוספת השנייה לחוק התובענות הייצוגיות או בהוראות חוק מפורשות אחרות.

סעיף 3 לחוק התובענות הייצוגיות קובע את המסגרת להגשת תובענה ייצוגית: "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית; על אף האמור, לא תוגש נגד רשות תובענה ייצוגית לפיצויים בגין נזק שנגרם על ידי צד שלישי, שעילתה הפעלה או אי הפעלה של סמכויות פיקוח, הסדרה או אכיפה של הרשות ביחס לאותו צד שלישי" (ההדגשות אינן במקור-צ.צ) בסעיף 11 לתוספת השנייה בחוק התובענות הייצוגיות נקבע כי ניתן להגיש תביעה ייצוגית נגד רשות: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" ובסעיף 4(א)(1) לחוק התובענות הייצוגיות נקבע כי רק אדם שיש לו עילת תביעה רשאי להגיש תביעה ייצוגית: "אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א) המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה." לגופו של עניין: לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לסלק את התובענה ובקשת האישור על הסף, בראש ובראשונה מהטעם כי התובענה אינה עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 11 לתוספת הראשונה בכל הנוגע לתובענה ייצוגית נגד רשות.

לעניין זה, לא רק שהתובענה אינה נופלת לגדרו של פרט 11 לתוספת השנייה, אלא יש להוסיף על כך את הוראות סעיף 3 (א) לחוק תובענות ייצוגיות שאנו מאפשר הגשת תובענה מעיין זו. סוף דבר לאור המפורט לעיל, בקשת האישור מסולקת על הסף.

בתביעה זו עותרת התובעת לפצוי כספי בסך 93,500 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב הליכי גבייה שננקטו נגדה בשל אי תשלום דו"חות חניה.

מפי התובעת נשמעו טענות רבות, ובין היתר נטען כי הודעות התשלום עבור דוחות החניה שנשלחו אל התובעת היו פגומות, שכן לא נערכו על פי טופס 8א לתקנות סדר הדין הפלילי והוכנסו בהן לפחות 8 שינויים ותוספות, דבר המאיין לטענתה את חוקיות הודעת התשלום ושולל מהעירייה את הסמכות החוקית לגבות מהתובעת את הקנסות הנטענים; כן נטען כי הופרו הוראות פקודת המסים (גביה), באשר בעלי התפקידים המוגדרים בפקודה – הממונה על הגביה, פקיד הגביה וגובה המסים – לא מונו כדין ולפיכך ההליכים שבוצעו על ידי הערייה לפי הפקודה בטלים ומבוטלים; בנוסף נטען כי הערייה לא הוכיחה ששלחה דרישות לתשלום החוב כדין; סירבה לקבל מהתובעת תשלום על הקנסות בהם הודתה התובעת; לא הוציאה כתבי הרשאה לגובה המסים לפי טופס 2 בתוספת לתקנות, כנדרש בפקודת המסים (גביה) ולא שלחה דרישות לתשלום מאת גובה המס בהתאם לטופס 3 לתוספת לתקנות; לא שלחה עיקולים חתומים כדין לבנקים; הטילה עיקולים רבים על חשבונותיה של התובעת, מעבר לסכום החוב ולא ביקשה ממושם על מנת להטריד את התובעת ולאלצה לשלם את הקנסות "מרצונה"; עיקלה את רכבה של התובעת למטרת הפעלת לחץ פסול על התובעת ולא למטרת גביה; השתמשה באמצעי גביה פאסיביים כדי ללחוץ על התובעת; ולא שלחה קבלות על מזומנים שעיקלה.

יתר על כן, אף שהתובעת הביאה טענותיה בהרחבה יתרה, בשום מקום לא מצאנו טענה כי הודעות תשלום הקנס לא הוצמדו לרכבה ולא הגיעו לידיה בדרך זו. בהעדר טענה כזו, ההנחה היא כי התובעת קיבלה לידיה את הודעות תשלום הקנס שהוצמדו לרכבה במועד ביצוע כל עבירת חניה, ומסיבותיה שלה בחרה שלא לשלם את הקנסות במועד הקבוע בהן.

...

טענת התובעת להשבת הסך של 3,402 ₪ מכוח דיני עשיית עושר, מעבר לכך שהועלתה לראשונה בסיכומיה, דינה להידחות גם לגופה, שכן נוכח קביעותיי שלעיל אין לומר כי העירייה פעלה שלא כדין או קיבלה את כספי המימוש שלא על פי זכות שבדין.

לסיכום נקודה זו, ומאחר והעירייה לא חלקה על חובתה להשיב לתובעת את הסך של 1,142 ₪, יושב סכום זה לתובעת, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד קבלתו אצל העירייה, ונוכח המחלוקת (המיותרת בעיני) לעניין דרך השבתו של הסכום ניתן יהיה לקזזו מסכום ההוצאות שנפסק לחובת התובעת (ר' להלן).

סיכום נוכח כל המפורט לעיל, דין התביעה להידחות, וזאת בכפוף לאמור בפסקה 39 לעיל.

עיקר העובדות הרלבנטיות 3) ממכלול החומר הראייתי הקיים בתיק עולה כי ביום 29.6.2014 הטילה הערייה על חשבון הבנק של התובע, עיקול בגין אי-תשלום שלושה דו"חות חניה שניתנו בשנת 2012 ולא שולמו במועדיהם.

25) כך למשל: בכתב תביעתו, בהתייחסו להשתלשלות האירועים, ניתן להתרשם כי עת גילה התובע קיומו של העיקול, למעשה לא הייתה לו - כך לגישתו - כל זיקה לדו"חות מושא העיקול, אף חמור מכך, כעולה מדבריו מישהו השתמש בפרטיו כדי להסב את הדו"חות על שמו (על שם התובע); וכך מציין בכתב התביעה: "מבירור שערכתי מסתבר כי בן מיעוטים אשר מחזיק בפרטי נהג ברכב וקיבל דוחות חניה ולא שילם אותם ומבקשת העיריה לגבות ממני כספים אלה באמצעות עיקול על חשבון הבנק" (סעיף 4).

לא פניתי למישטרה" 35) שלישית - התובע פנה שוב לעירייה, ביום 7.8.2014, באמצעות תצהיר ובו בין השאר, הוא מציין כי "הרכב שניתנו הדוחות עליו איננו שלי ולא היה ברשותי מעולם". גם על מכתב זה השיבה הערייה סמוך לאחר קבלתו, ביום 10.8.2014, ובין יתר נימוקיה, נרשם: "בהתייחס לבקשתך במכתב פנייתך יודגש כי אין בטענתך, לפיה אין ולא היה לך קשר לרכב נשוא עבירות החניה כמו גם העידר רישון רכב, כדי לבסס כשלעצמה את טענת זיוף הפניות בשמך לכאורה כפי שניתן להבין מפנייתך, הגם שלא צורפו לפנייתך כלל מסמכים רלבאנטיים המעידים על נקיטת אי אלו פעולות שבדין על ידך על מנת להיתחקות אחר המזייף לכאורה...

...

לפיכך, נראה כי היה די בכך כדי להגיע למסקנה לפיה העירייה לא התרשלה עת הנפיקה את הדו"חות על שם התובע.

41) טענות התובע שמתבססות על אי-גילוי הנוהל שמאפשר הסבת קנס למי שמגיש בקשה לביטול הדו"חות - לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, ונתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון, אין בידי לקבל, מהטעם שבמכתבו של התובע מיום 19.12.2012, הוא מאשר כי הדו"חות ניתנו לו והוא זה שביקש את ביטולם שכן לדבריו הוא "פורק סחורה כדרכי ברח' שבזי 1 ירושלים", "...הודעתי לפקחית שאני פורק סחורה ובכל זאת נתנה לי דוח", ובהמשך "...נתנו לי 2 דוחות ביחד כשפרקתי פעמיים סחורה". משעה שהוכח כי המכתב האמור אינו מזויף וכי הוא נשלח על-ידי התובע, סבורני כי בדין ייחסה הנתבעת את הדו"חות לתובע, ולכן שאלת גילוי הנוהל או אי-גילויו במסגרת ההליך, אינה רלבנטית.

סיכום 44) על-יסוד האמור, התביעה נדחית.

המשיב 3, עו"ד סנדרוביץ' (להלן: "המשיב 3"), טען כי יש לדחות את התביעה ככל שהיא מופנית נגדו, מחמת העידר יריבות, שכן הוא ייצג את המשיבות 2-1 בכל הנוגע לפעולות הגבייה שבוצעו כנגד המבקש, ומכאן שהוא פעל בשמן, במסגרת עסוקו כמשרד עורכי דין, ואין בנטען בתביעה כדי לבסס עילת תביעה אישית נגדו.

עיון ברשימת החיובים לעיקול בגין אי תשלום דוחות חניה למשיבות 2-1 מלמד כי מדובר בדוחות חניה שהונפקו בין השנים 1999-2007 בגין רכב על שם המבקש.

...

דעתי היא כי חובו של המשיב לעירייה עונה להגדרה זו. לפיכך, מסקנתי היא כי יש לקבל את הערעור ולאפשר לעירייה לגבות את חובו של המשיב בגין קנסות החנייה, למרות שמדובר בקנסות שנוצרו לפני צו הכינוס, ועל אף סיומו המוצלח של הליך פשיטת הרגל בדרך של הפטרת המשיב מחובותיו עם אישור ההסדר".

המבקש לא הצביעה על נימוקים המצדיקים התערבות בקביעותיו של בית משפט קמא, ולפיכך, אין מנוס מדחיית הבקשה.

סוף דבר סיכומו של דבר – הבקשה נדחית.