עיקול על מסגרת אשראי שיש עליה בטוחות

טענת הגנה נוספת שהעלה המבקש הייתה, כי הוא חתם על הערבות בהסתמכו על הסבר שניתן לו על ידי הבנק, ולפיו ישמש סכום הערבות כבטוחה לאשראי שיינתן לחייב העקרי על ידי הבנק, והבנק מצידו איפשר לחייב העקרי, להעביר כספים לחשבונות האחרים.

בנוסף טען ב"כ המבקשים, שהבנק אוחז בבטוחות לחוב, הואיל וחלקו של החייב העקרי (המשיב מס' 2) בבית המגורים שלו ושל המבקשת עוקל על ידי הבנק.

כך לדעת ב"כ הבנק, גם באשר לטענותיה של המבקשת שהיא לא קיבלה התראה בטרם העמדת החוב לפרעון מיידי, וכן טענתה כי לא מוצו ההליכים כנגד החייב העקרי, שהרי כנטען כבר לעיל, המבקשת אינה נכללת בהגדרת "ערב יחיד" ולכן אינה זכאית להגנות המוקנות לערב זה. בהתייחס לשתי הטענות בגינן הרשה בית-משפט קמא למבקשת להיתגונן, כנגד הפקדת הסכום של 72,000 ₪, דהיינו: 1) טענתה שהיא ערבה למסגרת אשראי של 20,000 ₪ בלבד; 2) שהוסתר ממנה כי אביה ערב גם הוא בחשבון; טוען הבנק, כי בצדק סבר בית-משפט קמא, כי טענות אלה מצויות ברף הנמוך המצדיק מתן רשות להיתגונן כנגד הפקדה, ולטעמו של הבנק, אף הקל בית-משפט קמא על המבקשת, והיה מקום לקבוע שאין ליתן לה רשות להיתגונן אף לא כנגד הפקדת הסכום הנ"ל. לטענת הבנק, טענת ההגנה של המבקשת לפיה הוסבר לה במעמד חתימת כתב הערבות שהיא חותמת כערבה לחשבון באשראי מוגבל הועלתה בעלמא, אינה עומדת בדרישות הפסיקה לעניין הפרוט הנידרש בבקשת רשות להיתגונן, ומדובר למעשה בטענה סתמית וחסרת פירוט שאינה מזכה ברשות להיתגונן.

אמנם, בית-משפט קמא ציין, שבסעיף 3.1 של כתב הערבות עליו חתמה המבקשת נכתב שערבותה של המבקשת היא נוספת ובלתי תלויה בכל בטוחה או ערבות נוספת שהבנק יקבל עבור החייב, ואולם, גם באשר לטענת הגנה זו צוין, שהמבקשת לא נחקרה בעיניין זה, ונוכח טענתה שהיא לא ידעה על הקף הערבות סבר בית-משפט קמא שיש לאפשר לה להוכיח את טענתה זו. סבורני, שטענות הגנה אלה של המבקשת מצדיקות קיום בירור עובדתי.

...

עוד אני מפנה לאמור ב"סדרי הדין האזרחי", עמ' 676: "אין השופט רשאי, בשלב זה, לשקול את מהימנות העדות ולסרב לנתבע רשות להתגונן מפני שאינו נותן בו אמון... טענה עליה בא תצהירו של הנתבע, על השופט להניח שאמת היא, ולכן אם מגלה התצהיר הגנה אפסית ניתנת לנתבע רשות להתגונן". אינני מביע דיעה כלשהיא באשר להצלחת הגנת המבקשים, או קריסת ההגנה, כאשר יתנהל ההליך המשפטי לגופו של עניין, ואולם, אינני סבור כי ניתן לומר בענייננו בשלב הנוכחי, כי עולה מטענות המבקשים שמדובר ב"הגנת בדים" (כמעט), או שטענותיהם "תלויות על בלימה", או קרוב לכך, ולכן מסקנתי היא שיש לבטל את התנאת הרשות להתגונן בהפקדת ערובה לפי תקנה 210 של תקנות סדר הדין האזרחי, וכך אני מחליט.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני דן בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור לפי הרשות שניתנה בהתאם לתקנה 410 של תקנות סדר הדין האזרחי.

אני מקבל את ערעור המבקשים ומורה על ביטול התנאת הרשות להתגונן שניתנה להם בהפקדת ערובה, ולפיכך אני קובע, שהרשות להתגונן שניתנה הן למבקשת והן למבקש על ידי בית-משפט קמא, היא ללא התנאה.

משאין חולק כי בהתאם להוראת המפקח על הביטוח ולחוזר המפקח על הביטוח מיום 17.2.2005 (לאחר הרגולציה בדבר פתיחת שערי חברות הביטוח השונות מלבד הבנק כמציע חברה ספציפית לביטוח) שעניינו מתן הוראות המסדירות את אופן מכירת ביטוחים הנדרשים כבטוחה להלוואה לדיור בסניפי הבנקים – הבנק גילה את הצורך בביטוח חיים והגדלתה עם הגדלת המשכנתא, הרי שאין באמור בתצהירו כדי להעלות או להוריד.

חובת הגילוי של הבנק ביחס לביטוח משכנתא והיקפה - המסגרת הנורמאטיבית בית המשפט העליון עמד על חובת הגילוי של הבנק בנידון ברע"א 7664/13 בת שבע ברקת סטניצקי נ' בנק לאומי למשכנתאות (16.1.2014), וכך קבע לאמור: "כפי שכבר צוין, השאלה העקרונית הנוגעת להסברים הניתנים לרוכשי ביטוח חיים בהקשר של נטילת משכנתה היא שאלה חשובה. הדיון בשאלה זו קשור באופן הדוק להגדרת היקפה של חובת הגילוי החלה על גופים פינאנסיים גדולים, כמו בנקים או חברות ביטוח, בעת שהם עורכים עיסקאות בעלות אופי צרכני עם לקוחותיהם. על גופים אלו מוטלת חובת גילוי אקטיבית בעת עריכת העסקה, שמתחייבת מפערי הכוחות המובנים שבין הצדדים, ובגדרה הם מחויבים להפנות את תשומת ליבו של הצרכן לכל הפרטים המהותיים בעיסקה באופן יזום (ראו: דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח 209 (2005)). ככלל, ראוי כי גופים פיננסים גדולים יקפידו הקפדה יתרה על גילוי מלא ואקטיבי של פרטים מהותיים בעיסקאות שהם עורכים עם לקוחותיהם גם בשים לב לכך שהם "מונעי הנזק" הטובים יותר במקרים מסוג זה. ככל שמדובר בעיסקה חשובה יותר לצרכן, כמו רכישת ביטוח חיים לצדה של הלוואת משכנתה, כך גדלה החשיבות שיש לייחס לחובת הגילוי.

אל סכום החוב המופחת, נקבע שתתווסף ריבית מוסכמת מתאימה וינוכו ממנו כל סכומים אשר אותם גבה הבנק מתוך בטוחות או נכסים של הלקוחה שעוקלו על ידו.

בית המשפט העליון הפחית 25% אשם תורם, כאשר אל סכום החוב המופחת תתוסף "ריבית מוסכמת בשיעורים הנוהגים בבנק מעת לעת לגבי יתרות חובה חריגות מסוג זה...". הגם שאין הנידון דומה לראיה מבחינה עובדתית, הרי שהפסיקה הכירה בחובת הזהירות של הבנק כלפי הלקוח מקום בו יש בפעולותיו כדי לגרום לו נזק כלכלי (מעבר להבטחת זכויות הבנק בבצוע העסקה) באופן שהבנק אמור לפקח על היתנהלות הלקוח ולהתריע מקום בו ההתנהלות אינה תואמת את מסגרת האשראי או את תנאי ההלוואה.

...

ברי כי הדבר הוא בשיקול דעתו של הבנק, אולם האם הוא לא היה מעדכן את הלקוח בכך עת הלקוח הוא המשלם את הפרמיה ועליו לדעת למי הוא משלם (משגם אם הבנק ישלם עבורו את דמי הפרמיה, הוא ידרוש השבה מהלקוח)? סיכומו של דבר, אם הבנק נוכח כי אין ביטוח חיים (או שיש פוליסה אולם אינה מתאימה) והחליט לאשר הלוואה ללא ביטוח חיים, כשהוא מודיע ללקוח כי אושרה ההלוואה, היה עליו להודיע באותה נשימה כי ההלוואה מאושרת ללא ביטוח חיים שעה שהלקוח יודע והפקידה יודעת שצירף פוליסה של ביטוח חיים.

זוהי הנקודה שהיא לב ליבה של התובענה וההכרעה בה. על כן, ולנוכח האמור, אני סבורה כי יש לייחס לתובע לנוכח זאת אשם תורם בשיעור של 25%.

משהנתבעת הפקידה בקופת בית המשפט 1200 ₪ - המזכירות תעביר לאלתר לתובע באמצעות בא כוחו את הפקדון ע"ס של 1200 ₪, והנתבעת תשלם לתובע את היתרה על סך של 12816 ₪, תוך 30 יום.

כך אכן סבר בית המשפט קמא בקובעו כי בהבדל מעניין אלתית עומדת למשיבה 5 בנסיבות העניין זכות חוזית עתידית ודאית למשיכת יתר, בגובה הבטוחות שהועמדו כתנאי להסכם מסגרת האשראי ועל כן, פסק כי במקרה דנן ובהבדל מעניין אלתית מדובר בזכות הנתנת לעיקול.

בית המשפט קמא סבר כי משיש בידי הבנק בטוחות מתאימות לכסוי מלוא סכום האשראי על-פי הסכם המסגרת, הזכות לקבלת האשראי אינה אישית ו"אין משמעות לזהות הנושה, שכן החוב מובטח בבטוחות".

המשיבים הדגישו בטיעוניהם כי התוצאה לפיה לא ניתן להטיל עיקול על זכותו של לקוח לקבלת אשראי מהבנק, מאפשרת ללקוח "לנהל פעילות ענפה 'חסינה' בפני עיקולים, בגבול מסגרת האשראי". המלומדות פלאטו-שנער ועופר-צפוני מציינות אף הן במאמרן כי נידרש פיתרון לבעיה הנוצרת, לדעתן, כתוצאה מכך שבהיעדר עיקול על יתרת האשראי הבלתי מנוצלת יכול הלקוח להמשיך ולמשוך כספים מחשבונו באופן שוטף.

כזכור מדובר בעניינינו בעיקול זמני שהוטל תוך כדי ניהול ההליך המשפטי בין המשיבים למשיבים הפורמליים וראיתי לציין עובדה זו על מנת להדגיש כי משבחר הבנק להמשיך ולקיים את הסכם המסגרת עם המשיבה 5 על דרך של מתן אשראי נוסף, אין לשמוע מפיו את הטענה שהועלתה על-ידו ולפיה לא ניתן לעקל את יתרת האשראי הבלתי מנוצלת במקרה דנן נוכח הזכות הנתונה לו על-פי תנאי הסכם המסגרת לבטל את האשראי או לצמצמו בשל עצם הטלת העיקול.

...

זכותו של הבנק לקיזוז היתרות אינה כפופה בעיני לביצוע הקיזוז בפועל ומסקנה זו עולה מפורשות מן ההנמקה עליה עמדתי לעיל, המונחת ביסוד ההלכה אשר נפסקה בעניין הסתדרות הרבנים דאמריקה.

סוף דבר בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולקבוע כי אין לאשר את העיקול הזמני שהטילו המשיבים ביום 7.10.2008 אצל הבנק-המחזיק על חשבונותיה של המשיבה 5.

נימוקיה משכנעים, והתוצאה מקובלת עליי לא רק משיקולים מעשיים ומשפטיים אלא גם בשל מהותו של הסכם האשראי וטבעו של מנגנון העיקול.

מיד לאחר מתן הסבר על חלוקת ההלוואה לשתי פעימות, המבקש עובר לקו הגנתו הנטען כי המשיבה היא זו שהפרה את חובת הזהירות שחייב מוסד בנקאי כלפי לקוחו בכך שנתנה לו אשראי "מופרז" שלא תואם את יכולת ההחזר שלו, ובכך גרמה לו, כלשונו, "להתאבדות כלכלית". היה עליה לוודא כי יש ביכולתו להשיב את האשראי ועל כן היא התרשלה בכך שנתנה לו אשראי בצורה "לא אחראית" והיא הפרה כלפיו את חובת הזהירות – הן המושגית והן הקונקרטית.

סוגיית "ההלוואות ברגע" הטלפוניות ללא בדיקה מקיפה של הרקורד של לקוח ההלוואה וללא בקשת ביטחונות והחלפת מסמכים יכול והיא בעייתית כשלעצמה, אולם לא לי לידון בה עת היא מתאפשרת על פי דין ותחת פקוח הרגולטור הרלוואנטי, ומקום בו עולה שאלה בדבר "הסיכון" שיוצרת חברת אשראי ללקוחות המתפתים לקבל הלוואה בין רגע ללא צורך לעבור במשוכה של הבנקים, לרבות הקף השאלות והבדיקות שיש לבצע, כמו גם ההשלכות הטמונות בה– יש לתקוף זאת תחת הערכאה המתאימה ולחילופין אצל המאסדר.

הבנק אמור לפקח על היתנהלות הלקוח ולהתריע מקום בו ההתנהלות אינה תואמת את מסגרת האשראי או את תנאי ההלוואה.

אל סכום החוב המופחת, תתוסף ריבית מוסכמת מתאימה וינוכו ממנו כל סכומים אשר אותם גבה הבנק מתוך בטוחות או נכסים של הלקוחה שעוקלו על ידו.

...

כך, "נדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד-משמעית ופוזיטיבית, בדבר נסיבות החתימה והכוונה שלוותה אותה" (גבריאלה שלו "טעות בחתימה - האומנם "לא נעשה דבר"?" משפטים יא 501, 511 (תשמ"א)). על המבקש לסתור חזקה זו מוטל נטל הראיה והשכנוע בראיות פוזיטיביות וברמת הסתברות של אפשרות קרובה. המבקש נשאל בשפה העברית ואין מדובר בהלוואה ראשונה שלקח בחייו, לדבריו. הוא שולט בשפה העברית ויכול לדעת על מהות העסקה בשים לב להיותו עורך דין עצמאי, כאמור המבין גם מבין התחייבות בחוזה וקיום הסכמים – מהי. אעיר בהקשר זה, כי לטענת חברת האשראי המבקש הציג מצגים שאפשרו את מתן ההלוואה כך שעולה שאלת תום הלב גם אם היה ממש בטענתו, עת "הסתכן מרצון" (בהשאלה מדיני הנזיקין בשים לב לאותה חובת זהירות אליה הוא מפנה) או שביצע זאת בכוונת מכוון עת ידע על מצבו הכלכלי, הציג מצג מסוים כטענת המשיבה והאם זאת בידיעה שיוכל לטעון מאוחר יותר לפטור מהחוב תחת אותם נימוקים שהעלה? איני מכריעה כלל וכלל מהו הטעם לכך (ואין בידי את הכלים לבחון זאת עת עסקינן בבקשת רשות להתגונן) אולם התוצאה היא אחת– מיקוד שליטה חיצוני לפיו המשיבה היא האשמה בכך שנתנה לו הלוואה לבקשתו מבלי לבדוק את מצבו הכלכלי ועל כן זוהי "הבעיה שלה", ויותר מזה – היא זו שגרמה לו נזק כלכלי בכך שנכנס למצוקה כלכלית עד כדי קבלת אשראי נוסף מגורם חיצוני ואולי מרמז לציפייתו לפיצוי ממנה.

זאת, על מנת שבית המשפט לא יידרש לקיים הוכחות ולאחר מכן להגיע למסקנה אשר יגיע עת מלכתחילה יכול היה להפעיל את שיקול דעתו האם יש מקום לנהל הליך שלם אם לאו מש"זמנו של בית המשפט הינו מוגבל, ותור המתדיינים ארוך" ואין מקום להאריך את ההליך לריק על דרך שמיעת ראיות (ראו והשוו: ע"א 3801/06 שרית עובדיה נ' עיריית הרצליה (18.2.2018)).

אני מתרשמת כי מדובר בטענות כלליות שיש בהן כדי לדחות את "הקץ" עת המבקש גם לא משלם דבר "על החשבון" ולא מגלה כל אחריות כלפי חוב שהוא יצר ואינו מתכחש לו. הרי גם לו הייתה מתקבלת טענתו, הסעד לו הוא עותר באומץ לב לפיו יש לדחות את התביעה – לא היה מתקבל בנסיבות דנן.

על כן, ובשים לב להלכות הנהוגות, ועל מנת לאפשר למבקשת את יומה בבית המשפט ולו מטעמי מדיניות שיפוטית, כמו גם אודה כי לא ברור לאיזה מצג התכוונה המשיבה משלא צירפה תמלול של השיחה כדי ללמוד אלו שאלות נשאל ואילו תשובות השיב וראוי לבחון זאת גם תחת ההנחה כי המוסד "הלוואות ברגע" אינו כמוסד מתן הלוואות מסורתי כנהוג בבנק– אני נעתרת לבקשת רשות להגן בכפוף להפקדת סך של 20,000 ₪ שיהא בהם גם להבטיח את רצינותו ולא לנהל הליך סרק משגם לגישתו, הוא יהא מוכן לשלם לכל היותר 20,000 ₪ (אם כי הוא לא הכליל ריביות בשים לב לכך שברור לו כי לא אמור להחזיר במונחי קרן, שגם אותה לא דאג להחזיר) אותם היה אמור להחזיר – לא מעתה.

ביום 24.8.2020 הגישה רומאל בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה, ולצדה בקשה לעיכוב ביצוע העיקולים, במסגרתן שבה על עיקר הטענות שהעלתה לפני בית המשפט קמא, והוסיפה כי ההחלטה ניתנה ללא נימוק הולם, ומשכך דינה להתבטל.

עתידים מבססת טענתה זו על העובדה שיתרת החוב הגדולה של רומאל בבנק מהוה גם את מלוא האשראי שניתן לה, על תדפיסים של רשם המשכונות – לפיהם כל נכסי המקרקעין וכלי הרכב עליהם הוטל עיקולים זמניים ממושכנים לצדדים שלישיים, ועל סרוב המבקשים לגלות מהו שווי הנכסים המעוקלים ומהם סכומי המישכון.

זאת ועוד, טוענים המבקשים כי רומאל החדשה לא חילקה דיבידנדים מאז הקמתה, ושוללים את האפשרות להגדלת מסגרת האשראי של רומאל החדשה או למימון החברה על ידי בני מישפחת כתב.

לטענת עתידים עיקול על נכסי המקרקעין אינו יכול להוות בטוחה מספקת, וממילא אין הסכמה כי הנחלה תשמש כבטוחה לתשלום חובותיהם של כלל המבקשים.

על פני הדברים, ומבלי לטעת מסמרות, הרי שיש ממש בכך שעיקול כספי לקוחות עלול להביא לפגיעה קשה בפעילתה השוטפת של רומאל החדשה.

...

במסגרת תשובתם טענו המבקשים כי דין הבקשה להטלת עיקולים להידחות על הסף, נוכח שיהוי כבד בהגשתה, אי צירוף צדדים נפגעים רלוונטיים לתובענה והסתרת עובדות יסודיות מבית המשפט.

ביחס לקבוצה השנייה, אני שותף לעמדת בית משפט קמא לפיה הפגיעה במבקשים בנסיבות אלה אינה מכבידה יתר על המידה, ולא ראיתי הצדקה להתערב בהחלטתו בעניין זה. שונים הם פני הדברים ביחס לקבוצה השלישית, כספי לקוחות, ביחס אליה סבורני כי יש מקום להורות על ביטול צו העיקול הזמני, וזאת בכפוף לכך שהמבקש 5 ואשתו, גב' רבקה כתב, ימציאו לבית המשפט כתב הסכמה המאשר כי ניתן יהיה להיפרע מהנחלה במושב מצליח בגין כל חיוב שיוטל במסגרת ההליך על מי מהמבקשים.

נוכח כל האמור, סבורני כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים לעניין ביטול העיקול שהוטל על כספי לקוחותיה של רומאל החדשה, וזאת ככל שיובטח כי העיקול על הנחלה במושב מצליח מתייחס כל חיוב שיושת במסגרת פסק הדין על מי מהמבקשים.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שצווי העיקול שניתנו על ידי בית משפט קמא יוותרו על כנם, למעט העיקול על כספי לקוחות, אשר יתבטל ככל שהמבקש 5 ואשתו, יחתמו בתוך 30 ימים ממועד מתן החלטה זו על כתב הסכמה המאשר כי ניתן יהיה להיפרע מהנחלה במושב מצליח בגין כל חיוב שיוטל במסגרת ההליך על מי מהמבקשים.