עיקול כספים בידי צד שלישי דיני חוזים

הגם שתחילה הגישו התובעים תביעה למתן צו-הצהרתי, לאכיפת הסכם-המכר, למחיקת עיקול שנירשם, וכן לפצוי מוסכם מיתרת התמורה על-פי הסכם-המכר באמצעות קזוז, נותרו בעניינינו שתי מחלוקות ממוקדות בלבד, בין היתר, נוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים: האחת, האם זכאים התובעים לפצוי המוסכם שנקבע במסגרת הסכם-המכר שנחתם בינם לבין הנתבעת מס' 1, או לחלופין לכל סכום אחר? והשנייה, האם יש לקזז את סכום הפצוי, ככל שייקבע כזה, מן הכספים שהעבירו התובעים לקופת בית המשפט, כחלק מן התמורה או שלחלופין, יש להורות על העברת יתרת הסכום המצויה בקופת בית המשפט לנתבעות מס' 2-3, ולקזז מן החוב שחבה להם הנתבעת מס' 1? אפנה כעת לבחון כל אחת ממחלוקות אלו, דבר דבור על אופניו.

הגם שכפי שאפרט להלן סבורני, כי הנתבעת מס' 1 הפרה את הסכם-המכר הפרה-יסודית, אין בידי לקבל את טענות תובעים, לפיהן הצהרותיה של הנתבעת מס' 1 במסגרת ההסכם האמור והטלת העיקולים הן הכר עליו ניתן לבסס טענות אלו, וזאת נוכח מאפייני מוסד העיקול, והתכליות המצויות בבסיסו.

יפים לענייננו דבריו של כב' הנשיא בדימוס, השופט א. ברק, ב-ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, מב(1) 221 (להלן: "עניין אדרס"): "דיני החוזים לא באו אך להגביר את היעילות הכלכלית. הם באו לאפשר חיי חברה תקינים. חוזה יש לקיים - ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרתו - כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם". שנית, אפנה לדבריו של כב' השופט א. שטיין ב- ע"א 6652/19 אקספו ניהול בע"מ נ' שהם שמיר השקעות ופיננסים בע"מ (12.06.2022), פסקה 2, אשר מדגיש את עליונות הוראות הסכם על פני טענות שונות ומשונות שנטענות בהמשך: "המקרה שלפנינו ממחיש את הצורך במתן עליונות להוראותיו הברורות של חוזה מסחרי כתוב על פני סיפורים שונים ומשונים המסופרים על ידי בעלי החוזה בהגעתם להתדיינות בבית משפט – כל אימת שסיפורים אלו מנוגדים לכתוב (ראו: ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקות 17-11 לפסק דיני ופסקאות 7-5 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף [פורסם בנבו] (20.11.2019); דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (19.4.2020), פסקה 17 להחלטת הנשיאה א' חיות; וכן ע"א 7669/18 זהבי נ' זהבי [פורסם בנבו] (8.12.2019), פסקות 23 ו-30 לפסק דיני)". ובהמשך, בפיסקה 5: "סבורני כי בתי המשפט חייבים לדחות סיפורים כאלה בשתי ידיים ולהיצמד לדל"ת אמותיו של חוזה עסקי שתנאיו נכתבו בלשון ברורה. החלטה כאמור תהא נכונה ברוב-רובם של המקרים, והיא אף תביא לחסכון משמעותי בזמן שפוטי יקר ובעלויות היתדיינות נוספות. באשר לאותו בעל דין נדיר ומיוחד שבפיו סיפור אמת המנוגד להוראותיו הכתובות של החוזה המסחרי שעשה – בעל דין כזה יכול להלין רק על עצמו. זאת מאחר לאיש אין – ולא ראוי שתהא – יכולת להטיל על בתי המשפט, ועל החברה בכללותה, עלויות היתדיינות מיותרות בתכלית על ידי כתיבת הסכמים שאינם תואמים את המוסכם. במונחים כלכליים, הסכמים כאלה הם בגדר החצנה שלילית, שאותה אין כל סיבה לעודד או להרשות. היצמדות לתנאיו הברורים של חוזה עסקי כתוב מונעת החצנה מיותרת זו, וטוב שכך (ראו והשוו: Alex Stein, An Essay on Uncertainty and Fact-Finding in Civil Litigation, with Special Reference to Contract Cases, 48 U. Toronto L.J. 299, 341-344 (1998))". שלישית, וזה העיקר - סעיף 15 לחוק החוזים תרופות, קובע כהאי לישנא: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן – פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". פסיקה עקבית וארוכת-שנים של בית המשפט העליון קבעה, כי היתערבות בשיעור הפצוי המוסכם, תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל.

...

לטענת הנתבעת מס' 1, דין התביעה להימחק הואיל והיא אינה מגלה עילת תביעה וזאת, בין היתר, בשים-לב לכך שעל-פי הסכם המכר, הסעד הנכון בגין אי-קבלת משכנתה הוא הארכת מועדים ולא קבלת פיצוי מוסכם, וכי ככל שעומדים התובעים על קבלת הפיצוי המוסכם הרי שלמעשה מבקשים הם להפר את ההסכם ולבטלו ולא לאוכפו.

יש בהתערבות בנסיבות אלו, כדי לאיין את חופש החוזים ואת הוודאות החוזית, ואין בידי לעשות כן. על יסוד האמור, אני קובע, כי על הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעים את שיעור הפיצוי שנקבע בהסכם המכר – 10%, קרי, 178,000 ₪.

אפנה, כעת, להכריע במחלוקת אם יש לקזז את סכום הפיצוי שנקבע מן הכספים שהעבירו התובעים לקופת בית המשפט, כחלק מן התמורה או שלחלופין, יש להורות על העברת יתרת הסכום המצויה בקופת בית המשפט לנתבעות מס' 2-3, בגין החוב שחבה להם הנתבעת מס' 1? ראשית, אפנה לסעיף 20 לחוק החוזים תרופות, אשר מורנו, כי ניתן לקזז את הפיצוי שנקבע לנתבעת מס' 1 מן התמורה שהפקידו התובעים לקופת בית המשפט: "חובות שהצדדים חבים זה לזה על פי חוק זה ניתנים לקיזוז". אפנה עתה לשאלה האם זכות התובעים לפיצוי בגין הפרה-יסודית של הסכם המכר גוברת על זכויות הנתבעות מס' 2-3 להחזר חובהּ של הנתבעת מס' 1 כלפיהן, וזאת בשים לב לעיקול שהטילו, אף שביני וביני הוא נמחק, בהתאם להסכמות הצדדים? אומר כבר כעת, כי אני סבור שבנסיבות העניין שבפניי, ידן של הנתבעות מס' 2-3 על העליונה.

לפיכך, אני קובע, כי זכותם של הנתבעות מס' 2-3 להיפרע מחובותיה של הנתבעת מס' 1 כלפיהם גוברת על זכותם של התובעים לעשות כן, במועד זה. על יסוד האמור לעיל, דין התביעה להתקבל חלקית, כך שאני קובע, כי על הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעים סך של 178,000 ₪ (מאה שבעים ושמונה אלף ₪), בגין ההפרה-היסודית של הסכם-המכר, כפי שקבעו הצדדים בהסכם זה. יתרת התמורה בגין הנכס שהופקדה בקופת בית המשפט, תועבר לידי הנתבעות מס' 2-3 בגין העיקול שהטילו בעבר ועל חשבון החוב של הנתבעת מס' 1 כלפיהן.

ג- בהסכם משנת 2014 נקבע, כי התשלום השני בסך 500,000 ₪ ישולם עד לא יאוחר מיום 01.12.2014 והוא יוותר בנאמנות בידי עו"ד ר. עד למועד מסירת החזקה וכפוף להמצאת המסמכים הדרושים להעברת הזכויות בדירה, לרבות אישור זכויות "נקי" (סעיפים 4ב'- ג' להסכם), ואילו בהסכם משנת 2015 נקבע כך: "ג. סך של 500,000 ₪ (חמש מאות אלף ₪) ישלם הקונה למוכר עד לא יאוחר מיום קבלת אישור רישום זכויות המוכרים בטבו ובכפוף לקבלת נסח טאבו נקי מכל שיעבוד ו/או עיקול, הקונה יעביר את הכספים תוך 14 יום מקבלת הנסח. ד.לאחר ביצוע הרישום בטבו ע"ש המוכרים תרשם ה.אזהרה לטובת הקונים ורק לאחר מכן יועברו הכספים למוכרים באופן שווה. כאשר תחילה מתוך התשלום השלישי ישולמו כל החובות הרובצים על הנכס ורק לאחר מכן תעביר עו"ד ר. את היתרה לידי המוכרים באופן שווה בכפוף לכך שהמוכר ימציא לקונה את המסמכים הבאים....." (ס"ק 4 ג' ו-ד' להסכם משנת 2015).

המלומדת פרופ' ג. שלו היטיבה להבהיר תכליתה ואולי אף מהותה של הוראה זו: "כאשר צד לחוזה עושה שימוש בזכות לדחות את קיום חיובו כל עוד אין הצד השני מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו, הוא מפעיל סעד עצמי, הניתן להפעלה אוטונומית ומיידית. סעד זה משאיר את החוזה פתוח לקיום אפשרי בעתיד, מתמרץ את הצד השני לקיים את חיובו ומונע – לפחות זמנית – את שבירת הכלים החוזית שאין ממנה חזרה". (ג' שלו דיני החוזים (2005), עמ' 456).

. הינה כי כן על כונס הנכסים לנקוט בפעולות המתאימות אשר תשגנה את המטרות הבאות: 1- העיקול שהוטל על הזכויות בדירה ע"י עו"ד ישראלי יבוטל, כפוף להבטחת פרעון החוב בהתאם להכרעת ראש ההוצל"פ בעיניין והותרת סכום מתאים בנאמנות; 2- העיקול שהוטל ע"י התובעת בגין חוב המזונות של הנתבע 1 כלפיה יבוטל כפוף להבטחת פרעון החוב והותרת סכום מתאים בנאמנות; 3- ככל שנוספו עיקולים מעבר לאלה הנקובים לעיל – לבטלם כפוף למתן בטוחות מתאימות מתוך כספי התמורה; 4- זכויות המוכרים בדירה תירשנה בלישכת רישום המקרקעין כשהן נקיות מכל זכות של צד שלישי; 5- הרוכשים ייטלו משכנתא כך שיתרת כספי התמורה תועבר לידי כונס הנכסים תוך 30 יום מיום הצגת נסח רישום מתאים בהתייחס לדירה בהתאם להוראות ההסכם; 6- על הרוכשים יהא לשאת ביתרת התמורה עפ"י ההסכם כשהיא נושא הפרישי הצמדה למדד מחירי הדיור מיום הגשת התביעה ע"י התובעת (חודש יולי 2016) ועד יום התשלום בפועל.

...

בהינתן הסיטואציה שנוצרה ומשחרף כל הניסיונות שנעשו והזמן שהועמד לרשותם, לא עלה בידי הצדדים להשלים את עסקת המכר, מצאתי כי יש למנות בעל תפקיד מטעם בית המשפט – כונס נכסים אשר יעשה כן. משכך, אני ממנה בזאת, כפוף להסכמתו, את עו"ד .

סוף דבר נוכח האמור בהרחבה לעיל, נקבע בזאת כדלקמן: 1- התביעה לביטול הסכם המכר- נדחית.

לצד זאת, עתירת הרוכשים לחיוב המוכרים בפיצוי המוסכם- נדחית.

על מנת להכריע בסוגיה, אין צורך להדרש לקונסטרוקציות מורכבות ובלתי מתאימות, כגון חוזה לטובת צד שלישי, או הפרה צפויה בדיני חוזים, אשר הועלו בתיק זה. זכויותיו של נושה בנכס מובטח, המממש את הבטוחה (הנכס) על ידי מכירתו בהליכי הוצל"פ, כמו גם זכויותיהם של הבעלים של הנכס (הוא החייב) ושל הרוכש, מוסדרות, בין היתר, בחוק ההוצל"פ ובתקנותיו, בחוק המישכון, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק המישכון") ובחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר").

כבוד השופט כהן הסכים שהחוזה שנעשה בין בעלי-הדין, שם, ברור ואינו זקוק לפירושים, אך סבר שעדיין "יש להכריע בשאלה המשפטית, אם זכאים היו המשיבים לבטל את החוזה לרגל אי תשלום השעור השני במועדו; ולצורך בירורה של שאלה זו יש להכריע בשתי שאלות משנה: האחת, אם היה באי תשלום זה משום 'הפרה יסודית' כמשמעותה בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות (והשנייה - באם התשובה היא שלילית - אם בנסיבות העניין היה ביטול החוזה בלתי צודק, כאמור בסעיף 7(ב) לחוק התרופות". לעניין אי תשלום השעור השני של המחיר במועד הקבוע בחוזה אמר כבוד השופט כהן בעיניין גולן, כי "[...] איחור בתשלום, שניתן לפצות עליו בכסף, ושלא השתרע לתקופה שמעבר למועד שנקבע בחוזה להעברת המקרקעין ולגמירת העסקה, אינו בגדר 'הפרה יסודית' כמשמעותה בסעיף 6 לחוק התרופות."   אם, בכלל, ניתן ללמוד מפסקי הדין הנ"ל לענייננו, הרי שניתן ללמוד מהם כי יש להעדיף קיום חוזה על פני ביטולו וכי ביטול חוזה יהיה בלתי צודק אם אי קיומו אינו תוצאה של מעשיו של הצד שכנגד, או של מחדליו וכאשר השמוש בזכות הביטול נעשה בחוסר תום לב. ראו דברי כבוד השופט כהן בעמ' 822 לפסק הדין בעיניין גולן): "[...]בקיום חוזה יש לנהוג בתום לב - והוא הדין לגבי השמוש בזכות הנובעת מחוזה (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). זכות הנובעת מחוזה - אף זכות הביטול במשמע; ואם נעשה שימוש בזכות לבטל חוזה שלא בתום לב, כי אז יהיה הביטול בלתי צודק, כמשמעות דיבור זה בסעיף 7(ב) לחוק התרופות". עוד הובהר בעיניין שלום, כי: "הכלל הגדול הוא, כי יש לקיים חוזים. בהקשר כגון זה שלפנינו יש לכך שתי משמעויות: ראשית, על-פי משמעותו הפשוטה של הכלל האמור נובע ממנו, כי צד, אשר נטל על עצמו התחייבות, צריך גם לעמוד בה ולקיימה כלשונה. אולם יש לכלל האמור גם משמעות שנייה והיא, כי הצדדים הכורתים חוזה מבקשים לקיימו ולהביאו להשלמתו, ואין להניח, כי צד, הנכנס להתחייבות חוזית כגון זו שלפנינו, מוכן לכך שיבטלו את החוזה ולא ישלימו ביצועו בשל טעם של מה בכך. מי שכורת חוזה מכר, חזקה עליו שהוא מבקש להביא את המכר לידי השלמתו, וכי לא היה רוצה בכך שהחוזה ייראה כמופר, וכי כל שהוסכם בו מבחינת העיסקה העיקרית יהיה בטל ומבוטל בשל כך שנפל, למשל, פגם פורמלי זה או אחר בהליכים, שנועדו להוציא את העיסקה אל הפועל - פגם אשר אינו יורד לשורשו של עניין. מכאן, כי איחור או שהוי בהגשת מיסמך, שנועד להשלים את הפעולות הפורמליות, אינו נחשב, בדרך כלל, כבעל משקל מספיק כדי לסכל השלמתה של עיסקה של העברה של נכס, אשר שני הצדדים גמרו את דעתם עליה. (שם, עמ' 812-811)". אוסיף ואומר, כי על אף שהגיונו של סעיף 2.3.

להסכם קובע: "3.8 מיד לאחר חתימת הסכם זה, יפעל המוכר להסדיר על חשבונו את הרישום בלישכת רישום מקרקעין של פיצול החלקות באופן שהחלקות למעט מיגרש שאול הנן חלקות נפרדות (להלן: "החלקות החדשות") והערת רוט הרשומה לגבי החלקות לא תהא רשומה לגבי החלקות החדשות והחלקות החדשות נקיות מכל שיעבוד עיקול וכן זכות צד ג' אחרת למעט הערת אזהרה לזכות הקונה (להלן: "הסדרת הרישום")".

כן נקבע כי סך של 600,000 ₪ מתוך יתרת התמורה "יופקד בחשבון הנאמנים והיתרה בידי עו"ד אמיר בירמן, ב"כ המוכרים" (סעיף 7.2.3 להסכם).

...

אוסיף ואומר, כי גם אילו התביעה הייתה מתקבלת, לא היה מקום לאשר פיצול סעדים שכן יכולים היו התובעים לתבוע בתביעה דנן את הנזקים שנגרמו להם, לשיטתם ואשר התגבשו עד למועד הגשת התביעה, אך בחרו שלא לעשות כן. סיכום סופו של דבר, אני דוחה את טענת אזולאי להיעדר יריבות, אך קובעת כי יש לדחות את התביעה.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

אני מורה למזכירות בית המשפט להעביר פסק דין זה לכבוד רשם ההוצאה לפועל, לתיק הוצל"פ 13-10643-09-9 בלשכת ההוצאה לפועל בקריות, על מנת שיפעל על פי שיקול דעתו וייתן כל הוראה שתידרש לשם קידום הסדרת פיצול הנחלה ורישום הנכס על שם אזולאי.

נקבע כי פרטי הנכסים המעוקלים המוחזקים בידי החברה ובידי הנאמן הנם "כספים וזכויות מכל מין וסוג לרבות כספים שיגיעו למשיב (החייב בעניינינו) בגין הסכם פשרה שנחתם בין חב' אחד תם לבין קבוץ גורדוניה חולדה, ו/או כספים האמורים להיות משולמים לחברה ו/או למשיב מהקיבוץ, לרבות כספים בגין הסכם הפשרה". אין מחלוקת על כך שקיבוץ גורדוניה חולדה, המבקש בעניינינו (להלן: הקבוץ) אינו נימנה על המחזיקים אליהם מופנה צו העיקול.

סדרי הדין בעיניין צו עיקול על נכסי חייב שנמצאים בידי מחזיק, כוללים הודעה למחזיק (תקנה 376(א) לתקנות); אפשרות של המחזיק להגיש בקשה לביטול צו העיקול (תקנה 376(ג) לתקנות); אפשרות של מבקש העיקול להגיש לבית המשפט בקשה לאישור העיקול אם המחזיק לא הודה כי נכסי החייב אצלו, אם היתנגד לאישור העיקול או אם כלל לא השיב להודעה (תקנה 378(א) לתקנות).

תחילה, לנוכח העדר היחסים החוזיים בין הקבוץ לבין המשיב ולנוכח הקביעה כי צו העיקול לא חל על הקבוץ כמחזיק, יצוין כי היתייחסות הצדדים והערכאות קמא לסוגיית "תום הלב" כמונח עצמאי על פי דיני החוזים אינה רלוואנטית לענייננו.

...

כתוצאה מכך, יש להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהותיר על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום, לפיו דין תביעת המשיב להידחות.

במקביל, על כספי החייב המוחזקים בין היתר בידי המשיבה 2 (להלן: "המחזיקה"), הוטל עיקול זמני במסגרת תביעות נזיקין בביהמ"ש המחוזי בנצרת (ת"א - 05- 18 ובבית המשפט השלום בצפת ת"א 10599- 05- – 16 ).

טענות המשיבה 2 (המחזיקה): במסגרת הסכם פשרה שנחתם בין החייב לבין המשיבה בבית הדין לעבודה, נקבע כי על המשיבה לשלם לחייב 80,000 ₪ בגין פצויי פיטורין.

ושוב, היה והוטל עיקול זמני שכזה על ידי בית משפט, ואף אושר העיקול מכוח מתן פסק דין, הרי על ראש ההוצאה לפועל לידון בשאלת חלוקת כספים המצויים בלישכה על פי המפתח של דיני הוצאה לפועל".

המשיבות לא הסבירו ולא נימקו מה מונע בעדן לנקוט הליכי עיקול ביחס לנכסים אחרים של החייב, ומכל מקום זכותו של נושה, ובודאי של נושה בחוב מזונות לעשות ככל שלאיל ידו על מנת לגבות את החוב, לרבות בהטלת עיקול על כספים המוחזקים אצל צדדים שלישיים.

...

שהרי באותה מידה ניתן לטעון כי החלטת בית המשפט האזרחי שתקבל את טענות המשיבות משמעותה איון פסק דין חלוט (!) של בית המשפט לענייני משפחה ובאיזה סמכות יכולה ערכאה אחרת לאיין פסק דין חלוט של בית המשפט לענייני משפחה ? משהגעתי למסקנה כי לבית משפט זה נתונה הסמכות לדון בשאלת הקדימויות יש להכריע לגופן של הטענות.

טענות אלה אין בידי לקבל.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מקבל את הערעור ומורה למחזיקה להעביר את הכספים ללשכת ההוצאה לפועל בהתאם לצו העיקול שהוטל במסגרת תיק המזונות .