מבלי להכריע בסוגיה שאינה נידרשת להכרעה כאן, אסתפק באמירה כי דעתי נוטה למסקנה שחוק פצויי פיטורים קובע איסור מוחלט על עיקול כספי קופת גמל לקיצבה, כמו גם איסור על עיקול כספי פצויי פיטורים (בעיניין עיקול על קופת גמל לקיצבה ראו החלטתי בבר"ע (ב"ש) 736/04 לוסקי נ' דקר, פ"מ תשס"ד(1) 500, 506 (2004); וכן ב"ש (חי') 1090/96 אורון נ' אורון (29.9.1996); בר"ע (י-ם) 3024/01 עזר נ' בנק המזרחי – סניף בית וגן, פ"מ תשס"א(2) 619, 624 (2001); והשוו לבר"ע (ת"א) 2662/04 גל קור המרכז המקצועי למיזוג אוויר בע"מ נ' קרן מקפת – מרכז לפנסיה ותגמולים בע"מ (23.12.2008)).
התקווה או הציפייה להווצרות זכות כזו בעתיד בעקבות היתקשרות משפטית שאולי תתרחש, לא הוכרה כ"זכות עתידה" ולכן לא נכללה בהגדרת "נכס". וכך, עצם קיום סיכוי לקבל כסף בעתיד לא הוכר כנכס בר-עיקול בהוצאה לפועל, כל עוד אין הוא מלווה בעילה משפטית מגובשת ההופכת את קבלתו לוודאית (בר-אופיר בספרו הנ"ל שם, בעמ' 478, 486-485)" (עניין אלוני, בעמ' 590).
בעיקול זמני שמוטל על זכות עתידה, המימוש רחוק עוד יותר, ואף ניתן לומר – אינו נראה באופק – וזאת לכל הפחות עד לזכייה בתביעה מכוחה הוטל העיקול הזמני ומתן פסק דין לטובת התובע בה.
על כל זאת יש להוסיף כעת את הנדבך האחרון שמתעורר במקרה שלפנינו, והוא פטירתו של העמית בטרם הפיכת הכספים בקופת הגמל לנזילים, ובעוד עיקול זמני מוטל על הכספים.
...
נראה לי כי את הסעיף כנתינתו בשעתו יש לפרש כפשוטו, כנדרש לאפשרויות הבסיסיות של עת זקנה למוטבי המנוח, הזקוקים לפרנסה בהמשך חייהם, כפי שהיו לעת ההיא; "חוזה ביטוח" – במהות פוליסת ביטוח חיים; "חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים" – מה שעמד לרשות העובד ה"רגיל", על פי רוב שכיר, "או על פי עילה דומה" – שורת-סל של וריאציות על הנושא.
מכאן, כי אין מקום להבחין בין סוגי קופות הגמל השונים לעניין סעיף 147, וכפי שציין חברי, מאותם טעמים אין מקום להבחין, בהתאם ללשון החוק דהיום, בין הרכיב הביטוחי לרכיב החיסכון, לעניין פרשנות סעיף זה; זאת, גם אם, כפי שמציינים שילה ו-קורניאלדי – ראו ההפניות מעלה – ייתכן כי יש בסיס עיוני להבחנה בין הרכיבים השונים של קופת הגמל, אולם נדמה כי שיקול הדעת בכגון דא מסור למחוקק אשר כאמור מצא שלא לייצר הבחנה זו.
אשר לשאלת העיקול – חברי עמד בהרחבה על הטעמים מדוע אין לאפשר מימוש העיקול הזמני על קופת גמל הונית, ואין לי אלא להצטרף למסקנתו ולטעמיו.
צדקו אפוא בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי בפסיקתם, ודינו של הערעור – להידחות.