עיקול כספי פיצויים לנפגע תאונת דרכים קטלנית

לחילופין בקשה להסתפק בעבודות שירות, פסילת רישיון פחות מהמינימום, לא להטיל עליו קנס ולא פיצוי, היות והמנוח היה מבוטח ומשפחתו קבלה פיצויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעים בתאונות דרכים.

הנאשם בקש להיתחשב במצבו הכלכלי הקשה ולא להטיל עליו עונש כספי ולהסתפק בשירות בקהילה.

בע"פ 6755/07 אלמוג נ' מדינת ישראל, לא פורסם מיום 16.11.09, נקבעו הכללים המנחים למלאכת גזירת הדין בעבירות של גרם מוות ברשלנות כתוצאה מתאונת דרכים: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות." קביעת רף הענישה תתבצע על פי מידת הרשלנות של הנאשם.

מידת רשלנותו של הנאשם הנה ברף זה וזאת נוכח מידת הסטייה לנתיב הנגדי, העובדה כי סטה לנתיב הנגדי על אף שהיה לו מספיק זמן להגיב אחרת להפרעה בשול הדרך ובשים לב לכך שלא יכול היה לראות את המשך הדרך בשל העיקול.

...

אני סבורה כי כפי שנקבע בפסק דין פרבשטיין אין מקום לקבוע מתחם שתחתיתו נמוך מעונש המינימום הקבוע בחוק.

בהקשר זה אציין כי איני מקבלת את טענת ב"כ הנאשם ל "אכיפה בררנית" עם זאת בהחלט ראוי לבצע אכיפה מוגברת מכאן ולהבא כנגד תופעת המשחקים בכביש ולהרתיע מפניה.

בנסיבות אלה אני סבורה הרתעת הרבים אינה הבט מרכזי בגזירת עונשו של הנאשם.

באשר לפצוי יש להיתחשב במצבו התעסוקתי, לרבות מצבו הגופני כשבמסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים יש להניח שמשפחת המנוח תפוצה.

נסיבות הקשורות בבצוע העבירה- הנאשם, צעיר בעל וותק לא רב בנהיגה, פגע בערך המוגן האמור בכך שנהג לאחר ששתה משקאות אלכוהוליים, כשבדמו רכוז אלכוהול ברמה העולה במאות אחוזים על הרמה המותרת, ונטל על עצמו סיכון מודע לכך שנהיגתו עלולה להסתיים בתוצאה קטלנית.

אף שאין כל פיצוי כספי שיהא בו להקטין את כאבה של המשפחה, מצאתי להטיל על הנאשם פיצוי כספי למשפחת המנוח בסך של 50,000 ₪ .

...

אולם, נוכח חומרת המעשים, תוצאתם הקטלנית והיקפה של התופעה החברתית הפסולה של נהיגה בשכרות, אני סבור כי ראוי שרף הענישה בעבירות של נהיגה בשכרות, אשר הביאו לתוצאות קטלניות, יוחמר, וישקף את ההוקעה הנדרשת להתנהגות זו..

בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה בתיק זה, באתי לכלל מסקנה כי מתחם העונש ההולם במקרה זה, נע בין 5 ל-10 שנות מאסר בפועל.

בהתחשב בכלל האמור מעלה אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: שש שנות מאסר לריצוי בפועל.

להערכת שירות המבחן, חלק מבני המשפחה סובלים מתסמינים פוסט טראומטיים, הפוגעים בכוחותיהם התעסוקתיים וההוריים, ועל כן ממליצים כי כחלק מיגזר הדין יוטל גם פיצוי כספי משמעותי לבני המשפחה, כהכרה בסבל ובמכלול הנזקים שנגרמו להם, לרבות הנפשיים והכלכליים.

על הנאשם הוטלו 18 שנות מאסר תוך שנקבע כי עצם נשיאת סכין מביאה בסופו של יום לשימוש בסכין, וכי "מי שלא ספר עד שלוש לפני שהניף את ידו בתנועה הקטלנית, ידע כי בבוא יום, ייפרע על מעשהו". ע"פ 1456/01 חליל חדד נ' מדינת ישראל – המערער, צעיר בן 21, תקף אדם אשר ביקש ממנו להזהר בחניית רכבו, ודקר אותו בבטנו ובבית החזה למוות באמצעות סכין שנשא על גופו.

ע"פ 3042/13 יוסף חיימוב נ' מדינת ישראל – במהלך ויכוח על חוב כספי תקף המנוח את אחיו של המערער, אותו סעד המערער בעקבות פציעתו בתאונת דרכים, והטיח בראשו בקבוק זכוכית.

...

בהתחשב בכך שהמשיב צעיר ללא עבר, נכה מילדות, נישא לאחרונה ואשתו בהריון, מצא בית המשפט העליון כי העונש שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי (48 חודשי מאסר בפועל) סוטה מהענישה הראויה, בשל הפגיעה בקדושת החיים ונפיצותה של תופעת "תת תרבות הסכין". נקבע, כי "אף אם היה זה המנוח שתקף את המשיב ויזם את האלימות בין השניים, אין להשלים עם בחירתו של המשיב לפתור את העימות שהתפתח ביניהם באמצעות שימוש בלהב הסכין. ברגע מר ונמהר גדע המשיב את חייו של אדם צעיר וחרב עולמה של משפחת המנוח, אשר איבדה את היקר לה מכל. הפגיעה בקדושת החיים – אחד הערכים המוגנים ביותר בחברתנו, אם לא המוגן שבהם – מחייבת ענישה הולמת". בנסיבות אלה העמיד בית המשפט העליון את עונשו של המשיב, חייל בן 21 ללא עבר פלילי, על 56 חודשי מאסר, וזאת בהתחשב בכלל שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין.

לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים החלטתי להשית על הנאשם תשלום פיצוי בסך של 80,000 ₪ לעזבון המנוח.

בהתחשב במכלול הנתונים אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 14 שנות מאסר לריצוי בפועל, מיום מעצרו של הנאשם – 22.10.2016.

כאב וסבל אזכיר, כי על פי הפלת"ד שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיוידואלית [ר' גם: תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון); ע"א 184/80 אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ].

עוד נטען, כי "התאונה אירעה מספר דקות לאחר צאתו של המנוח מביתו ודבר מותו בתאונה פורסם סמוך לקרות התאונה בערוצי הטלוויזיה. חברו הקרוב של המנוח הבחין במנוח והגיע באופן מיידי לביתו של המנוח ודיווח לאימו של המנוח, התובעת 2, בדבר בתאונה הקטלנית ופירט בפניה פרטי התאונה". עוד נטען מטעם ההורים, ש"הגיעו מיד אחרי התאונה לבית החולים", כי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה הם סובלים מבעיות נפשיות, "שמתבטאות, בין היתר בדכאון, חרדות, פחדים, סיוטים בלילות, עצבנות יתר, נדודי שינה וירידה בתיאבון". כרקע לדיון אבהיר, כי אין מחלוקת כי ההורים לא היו נוכחים בתאונה עצמה או ברגע פטירתו של בנם, ועל כן, על פי הדין על מנת להחשב "נפגעים" בתאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד עליהם לעמוד תחילה בתנאים שהתוו בפסיקה שיסודותיה בהילכת רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990) (לעיל ולהלן: "הילכת אלסוחה" או "אלסוחה").

ראו דבריה של השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 5803/95 הנ"ל: "מעגל הנפגעים נפשית מפגיעת יקיריהם עשוי להיות רחב ורב הקף והפגיעה הנפשית בהם אמיתית היא והיא מתבטאת בצער, ביגון, באבל ובכאב. זוהי פגיעה שהיא לצערנו חלק מחיינו, איתה על כל נפגע להיתמודד בכוחות עצמו ואין לתרגמה לערכים כספיים אלא אם הגיעה לדרגת פגיעה חמורה. אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה קלה לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים". יש ליתן את הדעת גם לכך שחוק הפיצויים הוא תוצר של איזונים.

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן: תביעתם הישירה של התובעים 2 ו-3 בטענת "נפגעים" לפי חוק הפלת"ד – נדחית.

תביעת העזבון באמצעות יורשיו מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך 1,125,594 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובעים החזר שכר טרחת עורך דין בסך 171,203 ₪, וכן - החזר האגרה ששילמו התובעים בנדון, והחזר מחצית מהסכום הכולל ששילמו התובעים בגין חוות הדעת הפסיכיאטריות שניתנו בעניינם בנדון.

אפנה לדברים שנקבעו ברע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל (19.1.06) (להלן: "עניין לוין"): "אכן, מרבית המורשעים בעבירות אלה – מן הסתם – הם אנשים מן היישוב, מה שקרוי נורמאטיביים, אלא שנימצא לבתי המשפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את מישפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים. האם יש בכך תועלת של ממש? האם ההרתעה פועלת? האם יש תרומה למאבק בתאונות הדרכים בגזרי דין שעניינם מאסר אנשים נורמאטיביים בקרב חברה עבריינית שאינה מקומם? התשובה לכך אינה ברורה. אבל היש עצה אחרת להרתיע את מופקרי הכביש, אם צעירים שלגמו לגימה יתרה, אם אחרים? גם לכך אין תשובה מניחה את הדעת, וכל עוד לא עלה רעיון מועיל יותר, חובת בתי המשפט להמשיך במדיניות בחינת בית שמאי". בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (16.11.2009) נקבע : "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות." ברע"פ 2996/13 נייאזוב נ' מדינת ישראל (23.06.14), נדונו 3 בקשות למתן רשות ערעור על חומרת העונש.

בהיתחשב בחומרת העבירות, בנסיבות ביצוען, בדרגת הרשלנות, בתוצאות התאונה ובפרט מספר הקורבנות, בערך החברתי שניפגע, במידת הפגיעה בו ובמדיניות הענישה הנוהגת, מיתחם העונש ההולם לעבירות שביצע הנאשם, בנסיבותיהן, נע בין 10 ל- 24 חודשים, ופסילת רישיון נהיגה בין 10 ל- 20 שנים ועונשים נלווים לרבות פיצוי כספי .

ככל שקיים פקדון במסגרת התיק, אני מורה על החזרתו לידי הנאשם, וזאת בכפוף לכל דין ו/או עיקול.

...

בהתחשב בשיקולים לקולא ולחמרא, הגעתי למסקנה כי אין מנוס מהטלת מאסר שהנאשם יישא מאחורי סורג ובריח.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים כדלקמן: מאסר בפועל לתקופה של 15 חודשים.

ככל שקיים פיקדון במסגרת התיק, אני מורה על החזרתו לידי הנאשם, וזאת בכפוף לכל דין ו/או עיקול.