עיקול חשבון בנק רשלני על ידי עירייה

מהות ההגבלות שהוטלו הן: הגבלת בנק ישראל (שיקים); הגבלת כרטיסי חיוב (אשראי); הגבלת רשם החברות; יאמר כבר עתה כי קיימת מחלוקת לגבי מסירת ההודעה בפועל על דבר ההגבלות לתובעת וכן ביחס לכניסת ההגבלות לתוקף; כן קיימת מחלוקת לגבי כך שהחשבון הוגבל על ידי הערייה; יחד עם זאת, כעולה מהנתונים בתיק, ההגבלות ניכנסו לתוקפן בראשית חודש נובמבר 2018 לערך (להלן: "ההגבלות").

התובעת לא הוכיחה שהחשבון הוגבל על ידי העיריה ומעדות חליל עולה שלא היה כסף בחשבון.

העידר קיומו של הסכם, מעקרת מתוכן את הטענה "להפרת הסכם". וכן, הטענה להעדר הטלת הגבלה על ידי הערייה, שוללת את טענות רשלנות והנזק שלכאורה נגרם לתובעת.

האם מדובר בפירסום והאם ההגבלות מהוות "לשון הרע"? ראשית, חשוב להבהיר כי אין מחלוקת שרשות מקומית מוסמכת לגבות חובות ארנונה, לרבות על דרך הטלת עיקולים והגבלות למיניהן על חשבונות בנק; ראו - חוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג-1992; רע"א 187/05 נסייר נ' עריית נצרת עילית (נבו,20.6.10).

...

לאחר ששקלתי את מכלול ההתנהלות, נחה דעתי כי בנסיבות העניין, התובעת זכאית לפיצוי על סך של 35,000 ₪.

סוף דבר הסכום של 58,542 ₪ הושב לידי התובעת לאחר הגשת התביעה, ועל כן, רכיב זה התייתר.

בגין עוולת לשון הרע, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 35,000 ש"ח. הנתבעת תישא בהוצאות משפט בסך של 3,000 ₪, ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

כאמור, לתובע נודע על העיקול באקראי; ביום 6.12.14, חמישה ימים לאחר רישום העיקול, ניכנס התובע לבנק לבקש הגדלת אשראי בחשבון, והפקידה הודיעה לו שהדבר אינו אפשרי, משהוטל עיקול על חשבונו על ידי עירית בני ברק, הנתבעת 1.

אינני מקבל טענה זו. היה על הנתבעת 2 להוכיח בעניינינו, כי במסירת הפרט השגוי לגבי היות התובע מחזיק הרכב בעת מתן הדו"ח, לא התרשלה, והיא לא עשתה כן. רוצה הנתבעת 2 לטעון כי הוטעתה על ידי סופר דרינק, היה עליה להתכבד ולהוכיח זאת; והיא הסתפקה בגילגול עיניים, ובהפניה להסכמי השכרה חלקיים, שאינם מכסים את חודש ינואר 2011.

...

אינני מקבל טענה זו. היה על הנתבעת 2 להוכיח בענייננו, כי במסירת הפרט השגוי לגבי היות התובע מחזיק הרכב בעת מתן הדו"ח, לא התרשלה, והיא לא עשתה כן. רוצה הנתבעת 2 לטעון כי הוטעתה על ידי סופר דרינק, היה עליה להתכבד ולהוכיח זאת; והיא הסתפקה בגלגול עיניים, ובהפניה להסכמי השכרה חלקיים, שאינם מכסים את חודש ינואר 2011.

אשר על כן, בשל דרך הייסורים שהנתבעת 1 העבירה את התובע, כשלנוכח פניותיו – נפל פגם בהתנהלותה, משעמדה על חיובו בתשלום הדו"ח (על מנת להסיר עיקול); חיוב, שלא היה לו – נגד התובע - בסיס בעובדות, אני קובע כי יש לחייב את הנתבעת 1 בהשבת הסכום ששולם לה על ידי התובע – סך של 545 ₪, בתוספת הוצאותיו ברדיפה אחריה לאחר שגילה את העיקול והבהיר לה את הטעות; היינו, חיוב - בסכום כולל של 1,000 ש"ח. גם הנתבעת 2 תפצה את התובע על דרך הייסורים שעבר- בסך של 1,800 ₪; וזאת גם בגין עגמת נפשו בגין העיקול שנרשם על שמו, שלא בחובתו, אך גם - בהתחשב באשמו התורם האפשרי של התובע, שבמידה ואכן המכתבים מצאו דרכם אל הורי אשתו (שם כתובתו הרשומה), לא טרח לעיין בפניות חוזרות של הנתבעת 1 אליו לכתובתו הרשומה.

הנתבעת 2 תפצה את הנתבעת 1 בגין החסר של 545 ₪ שגרמה לה, בכך שהפנתה אותה לנהג הלא נכון, שכאמור – בנסיבות ענייננו, לא ראוי, לאכוף מולו את הדו"ח. סוף דבר אשר על כן, אני מקבל את התביעה הנדונה בחלקה, כך ש: הנתבעת 1 תשלם לתובע סך 1,000 ₪.

בעוד שבעוולת הרשלנות נבחן רכיב ההתרשלות על-פי השאלה אם הנתבע סטה מסטאנדארט הזהירות של "האדם הסביר", הרי במסגרת המשפט המנהלי יתערב בית משפט בפעולת הרשות רק כאשר אי הסבירות היא "קיצונית, מהותית, מפליגה, או כזו 'היורדת לשורש העניין', משמע - סף האחריות המנהלי הוא גבוה יותר (רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל, פסקה 31 לפסק דינו של השופט עמית (פורסם בנבו, 19.1.2017)).

הופעת מעקלים של מילגם בפתח ביתו לשם עיקול מיטלטלין ועיקול חשבונו בבנק על-ידי הערייה נעשו בחוסר תום לב קצוני, ולפיכך הנני קובע כי בוצעו שלא כדין.

...

אולם סבורני כי אף אם נצרף פעולות אלו משנת 2015 - המצביעות על חוסר תום לב קיצוני ושרירותיות - לסדר האירועים בשנת 2017, לא תיווצר "מסת ראיות" מספיקה להוכחת "כוונה לפגוע" ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי.

לאחר שקלול הגורמים שנקבעו בפסיקה לנסיבות המקרה שבפנינו, החלטתי להעמיד את הנזק הבלתי ממוני על סך כולל של 30,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה.

התוצאה לאור האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: (1) 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת כתב התביעה, 31.12.2017, ועד לתשלום המלא בפועל; (2) מחצית אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

בית המשפט המחוזי ציין בפסק הדין כי לאור קביעתו הנ''ל אינו עומד לקיים בירור בשאלה הנוספת שהועמדה לפתחו בשאלת גובה חובה של התובעת שכן: "כל שעל המשיבה לעשות הוא להמציא לעותרים חיוב לשנים הרלוואנטיות, כאשר בכל השנים למעט 1999 היא תביא בחשבון שיקוליה את הפטור המגיע לעותרים בשל נכותו של המנוח. בכך תסתיים המחלוקת". העתירה התקבלה והעירייה חויבה בשכ''ט עו''ד בסך 10,000 ₪ ומע"מ. למרות שאין המדובר בשאלה שיש לה השלכה לפסק דין זה יש לציין כי על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור על ידי הערייה (עע"מ 1367/13).

לפיכך, הסבה את חובות הארנונה של הנכסים הנ''ל לתובעת תוך שהיא נוקטת כנגדה בהליכי גבייה חוזרים ונשנים בשעה שהן יודעות שבנכס מחזיקה חברה בע''מ: ניסיון תפיסת מטלטלין בבית העסק מיום 9.7.03 בהתבסס על דרישה לתשלום חובות כ – 5 שנים קודם לכן כאשר החתימה על כתב ההרשאה אינה של ראש העיר אלא חותמת שהוטבעה על ידי אחר; עיקול מטלטלין בבית העסק ביום 23.7.03 בהסתמך על דרישת תשלום כ – 3 שנים קודם לכן שלא היתה ברשות המעקלים כאשר החתימה על כתב ההרשאה אינה של ראש העיר אלא חותמת שהוטבעה על ידי אחר; עיקול מטלטלין בבית התובעת בתחילת חודש 2/2003; ניסיון עיקול מטלטלין מיום 28.3.05 שכתוצאה ממנו הובהלה התובעת לחדר המיון; ניסיון עיקול מיום 29.3.05 שהביא לעימות שהתפתח בין המעקלים למנוח שהתמוטט במהלכו ונזקק לפינוי באמצעות אמבולנס כאשר החתימה על כתב ההרשאה אינה של ראש העיר אלא חותמת שהוטבעה על ידי אחר; התראה לניתוק מים בבית התובעת מיום 9.1.05 שנמסרה לתובעת למרות קיומו של צו מניעה שאסר זאת ולמרות ששבועיים קודם לכן הסדירה את כל חובות המים בגין בית המגורים; ניסיון עיקול בבית התובעת מיום 10.4.05 שניכשל לאור זעקות בעלה; נתוק אספקת המים לנכס בני הזוג ברחוב הפריון מחודש 9/2004 למרות קיומו של צו מניעה וללא שיש חוב מים בגין הנכס הנ''ל; הטלת עיקול על חשבון הבנק של התובעת מיום 31.12.06 למרות צו המניעה שאסר על כך וכאשר ביקשה התובעת לדעת בגין איזה חוב הוטל העיקול זכתה להתעלמות ורק לאחר שאיימה בנקיטת הליכים משפטיים הוסר העיקול.

הטענה לרשלנות העיריה כאמור, את טענת הרשלנות לא מעלה התובעת בסיכומיה בפרק הדן בעוולות שנגרמו לה לשיטתה אלא, במהלך סיכומיה ובעיקר תוקפת את פרשנות העיריה כי לנכסים העיסקיים לא מגיע פטור מכוח חוק הפטור.

...

סוף דבר תביעה זו הוגשה לבית המשפט בחודש 3/2009 ועתה, למעלה מעשור לאחר שהוגשה, היא מגיעה לקו הסיום.

בנסיבות העניין דין התביעה להידחות.

על כן אני מחייב את התובעת בשכ''ט עו''ד בסך כולל של 75,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 15,000 ₪.

הנתבעת 2 הגישה הודעת צד ג' כנגד המבקשת, בה טענה כי המבקשת הנה מחזיקה בנכס מיום 1.1.08, וכי המבקשת התרשלה משלא פעלה לעדכן את עירית ירושלים על החזקתה בנכס ואף לא שילמה את חוב הארנונה.

כפי שנימסר על ידי עירית ירושלים, ההתראות בגין חוב הארנונה על שם התובע וכן דרישות התשלום נשלחו לכתובת הנכס, בו החזיקה המבקשת.

כך מכתב התביעה והודעת צד ג' עולה, כי לא שולם מלוא החוב (כולל הריבית שבצדו) על ידי המבקשת וכן עולה כי החוב שולם על ידי המבקשת רק לאחר שהוטל עיקול על חשבון התובע בבנק.

...

בתשובה טוענת המבקשת, כי אין להיעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה או לתיקון הודעת צד ג', אשר הוגשו שלא כדין ואף ללא הסכמת התובע.

לפיכך, אני דוחה את הבקשה.