עיקול חשבון בנק בגין דו"ח חניה

התובע טוען כי בתאריך 6/8/18, ללא התראה קודמת קיבל הודעה מאת הבנק בדבר עיקולים על חשבון הבנק מטעם הנתבעת בגין אי תשלום דו"ח חניה.

התובע טוען כי לא קיבל היזדמנות מוקדמת לטעון טענותיו ולא היה מקום להטלת העיקול, כי היה על הנתבעת לבטל את הדוחות מחמת שהוי והתיישנות שכן העיריה לא המשיכה בפעולות סדירות לגביית החוב בפרק זמן סביר אלא בשנת 2018 הטילה עיקולים על חשבון הבנק.

...

בנוסף, התובע לא פעל ביחס להתיישנות העונשים בהליך לצו הצהרתי, לפי ההלכה הפסוקה וגם מטעם זה דין התביעה להידחות.

בע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו) בסע' 5 לפסה"ד נקבע כי תביעה אשר מהותה לקבוע כי הקנסות אינם חוקיים, יש להגיש כתביעה למתן סעד הצהרתי לקביעה כי ההליך בו הוטל הקנס בטל: "המערערים ביקשו מבית המשפט קמא, בבקשה אותה לא קיבל בית המשפט (בהחלטה עליה הם משיגים), לתקן את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שהגישו. לפי התיקון המבוקש, אמור היה להיתבע סעד הצהרתי - לפיו ההליך בו הוטל על המערערים הקנס המדובר בטל והגדרת העבירות הרלוונטיות כעבירות קנס נעשתה ללא סמכות. דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הובא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי". ראה גם ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו) בסע' 16 לפסה"ד : "למעלה מן הצורך יצוין כי בפני המערערת פתוחה הדרך להעלות את טענותיה הקונקרטיות בפני התובע לפי סעיף ‎229(ג) לחוק סדר הדין הפלילי או בפני בית-המשפט, לאחר בקשה להישפט. ברי כי לאור הצורך בבירור פרטני בהתייחס לכל מקרה ומקרה שלגביו טוען מקבל הודעת תשלום הקנס להתיישנות, הרי יש להעדיף את ההליך הקבוע בחוק ...". דהיינו, כל עוד לא בוטלה ההרשעה בעבירות ולא התקבלה הצהרה בדבר התיישנות העונשים, הרי מדובר בחוב פלילי חלוט ולא היה מקום להגיש כנגד הרשות תביעת פיצויים בגין הליכי גביה כאשר טענת התובע הינה כי החוב התיישן.

מכל האמור לעיל, התביעה נדחית.

דיון ג(1) ידיעת התובעת אודות דוחות חניה והחובות בגינם כאמור לעיל, התובעת טענה שלא היה ידוע לה על חוב בגין דוחות חניה כלשהם וכי היא לא הייתה ואינה חייבת מאומה לעריית אילת.

למרות שלטענתה, דוחות החניה לא הומצאו לה, ולמרות טענתה, לפיה לראשונה נודע לה אודות דוחות החנייה רק לאחר שהוטל העיקול על חשבון הבנק שלה ב- 24.12.2015, התובעת לא טענה כי העבירות נושא דוחות החניה התיישנו או שיש לבטל את הרשעתה בעבירות החניה (טענות שמקומן בערכאות אחרות).

...

כמו כן, ראיות הנתבעות מבססות, מעבר למאזן ההסתברות, את המסקנה שהנתבעות פעלו בתוך המועדים הנקובים בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי וכי העונשים לא התיישנו.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעות את הוצאות המשפט בסך של 25,000 ש"ח. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

בהקשר זה ראו את דבריו של א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997), בעמ' 204: "ההגנה לא תחול על כל פירסום הבא בעקבות הוראה או היתר של רשות מוסמכת, שכן המפרסם צריך להצביע על כך שאותה רשות היתה מוסמכת 'כדין' להורות או להתיר את עשיית הפירסום שבגינו ננקט ההליך". יפים לענייננו דבריו של כב' השופט אמנון כהן בע"א 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עריית ירושלים (פורסם בנבו) שם נדון עניינו של עורך דין שעתר לקבלת פיצוי כספי בגין פירסום לשון הרע כלפיו, שניגרם לו, בעקבות עיקול שהטילה עריית ירושלים על חשבונות הבנקים שלו בשל דו"ח חניה שלא שולם.

...

וכך נקבע: "לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו (ובמיוחד משום שהעיקול שהוטל בבנק לאומי היה על שני חשבונות נאמנות שניהל עבור אחד מלקוחותיו). ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שנגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק." בנוסף, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת להגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15(2) לחוק, הקובע הגנה לעושה הפרסום בתום לב בנסיבות ש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

מכאן, לאחר שבחנתי את טענות התובע מחד וטענות הנתבעת מאידך, אני סבורה כי ראוי להטיל על הנתבעת פיצוי כספי בסך של 30,000 ₪.

סוף דבר לאור האמור, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 35,000 ₪, בשל פרסום לשון הרע בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

הואיל והחוב לא שולם, הוטל ביום 7.7.2019 עיקול בנק על חשבונה של המבקשת, במסגרתו נגבה החוב בגין דו"חות החניה.

...

נוכח המפורט לעיל, סבורני, שהמבקשת לא עמדה בנטל להצביע על כך שיש אפשרות סבירה שהשאלות המהותיות של עובדה, או משפט, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה, כך שהיא לא עמדה בדרישה הקבועה בסעיף 8(א)(1) של חוק תובענות ייצוגיות.

הואיל והתנאים לאישורה של תובענה כייצוגית המנויים בסעיף 8(א) של חוק תובענות ייצוגיות – הם תנאים מצטברים, הרי שדין בקשות האישור להידחות, ולפיכך אני מורה על דחיית בקשת האישור.

נוכח דחיית בקשת האישור, אני מחייב את המבקשת לשלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 8,000 ₪ (כולל מע"מ).

בפסק הדין בע"א (מחוזי י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עריית ירושלים (24.3.2011) נדון ערעור על החלטת בית משפט השלום שלא לחייב את הנתבעת בפצוי התובע, לאחר שהוטל על חשבונות הבנק שלו עיקול בשל דוח חניה שלא שילם.

...

לבסוף, אני דוחה את הטענה כי הנתבעת פעלה מתוך מניעים זרים, ניסיון לעשות עושר ולא במשפט או בחוסר תום לב. טענות קשות אלה נטענו באופן סתמי וכללי ולא מצאתי להן כל בסיס בעובדות המקרה, כפי שנפרשו בפניי.

בהקשר זה יצוין כי למרות רוחב היריעה של טענות התובע בכתב תביעתו, בתצהירים שהוגשו ובסיכומיו, לא נטענו טענות או הוצגו עובדות בעניין זה. בנסיבות העניין ובהיעדר ראיה לסתור, אני מקבלת את עמדת הנתבעת כי אחוזי הזיהוי של המערכת בה נעשה שימוש הם טובים, וכי טעויות בזיהוי הרכב הן מעטות.

ברי כי קבלת הודעה על פתיחת הוצאה לפועל אינה נעימה, אולם, בנסיבות העניין, אילו התובע היה פונה לנתבעת בסמוך לקבלת כל אחד משני החשבונות לתשלום, או אף בסמוך לקבלת מכתבי ההתראה, לא היה נקלע למצב זה. ו – סופו של דבר מורם מהאמור עד כה כי התביעה נדחית.