עיקול זמני לפי חוק מס ערך מוסף

עוד החליט בית המשפט כי אם התובעת תמכור את הנכס, התמורה תופקד בחשבון נאמנות, ואלטלף תוכל להגיש תביעה כספית נגדה ובקשת עיקול זמני.

סעיף 105(ג) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, דן בריבית על החזר מע"מ. זה לשונו: (1) שולם לעניין חוק זה סכום כלשהוא שיש להחזירו והוראות סעיפים קטנים (א) או (ב) אינם חלים לגביו, לרבות מס כאמור בסעיפים 87 או 88(ב), יווספו לסכום, אם הוחזר לאחר 30 ימים מיום תשלומו, הפרישי הצמדה וריבית מיום תשלומו; (2) תביעה להחזר סכום כאמור בפיסקה (1) ניתן להגיש למנהל בכתב, תוך שנתיים מיום תשלום הסכום (ההדגשות לא במקור – ד.ה.).

...

מקובלת עלי אפוא טענת הנתבע, כי יש לחשב את הריבית וההצמדה מחודש מאי 2015, וסכום ההחזר לאחר הקיזוז בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מגיע לסך של 36,884 ₪.

אינני מקבל טענה זו. זאת, משום שהתובעת יודעת שהנתבע חישב את הפרשי ההצמדה והריבית מחודש מאי 2015, שכן זהו לב המחלוקת.

התביעה נדחית אפוא.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪.

זאת, כחלק מהליך לפי סעיף 112א(ג)(2) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975.

המשיב ביקש להשיג על שומה זו כפי זכותו, ועשה כן. לאחר דברים אלה, ומשהמשיכה המבקשת להחזיק בכספי החזר המס, הגישה היא בחודש מאי 2014 הליך לבית משפט זה בהתאם לסעיף 112א לחוק המע"מ, העותר לעיקול כספי החזר המס המוחזקים בידיה, עד למיצוי הליכי ההשגה על השומה והפיכתה חלוטה.

לאחר אלה נקבע כי צו העיקול הזמני שניתן יבוטל, קרי המבקשת תשלם למשיב את החזר המס, לאחר הפקדת שלוש בטוחות: שיעבוד דירת מגוריו של המשיב לטובת המבקשת; שיעבוד שתי לימוזינות שבבעלותו; וערבות צד שלישי, של אחי המשיב, שתוגבל לסכום של שני מיליון ₪ (להלן: הבטוחות).

...

לאחר אלה נקבע כי צו העיקול הזמני שניתן יבוטל, קרי המבקשת תשלם למשיב את החזר המס, לאחר הפקדת שלוש בטוחות: שעבוד דירת מגוריו של המשיב לטובת המבקשת; שעבוד שתי לימוזינות שבבעלותו; וערבות צד שלישי, של אחי המשיב, שתוגבל לסכום של שני מיליון ₪ (להלן: הבטוחות).

שנית, אם כן, האם ראוי להיעתר לבקשה.

על רקע האמור ברי אפוא כי יש להאריך את תוקף הבטוחות (תוך שפורמלית, ככל שהדבר נדרש, אני מורה על קימומו של הצו מן ההחלטה המקורית).

עוד טענה גב' עתאמנה כי לתזקיקים בלבד (ולא לה) נשלח מכתב ובו הודעת חיוב בגין כפל מס. לטענת גב' עתאמנה, בחלוף ימים בודדים לאחר מכן, היא הגישה בקשה לצוו מניעה זמני שימנע מרשות המסים לפעול לפי סעיף 112א לחוק מס ערך מוסף (ת"א (כ"ס) 33996-12-13), ואילו צו העיקול בתיק שבכותרת ניתן לפני שניתנה החלטה באותה בקשה לצוו מניעה זמני.

...

לא מצאתי בתשובה זו הסבר לכך שגב' עתאמנה מסרה בחקירה במשטרה כי אין לה כסף ו"הכסף של החברה", אשר יוביל למסקנה שונה מהפשט, קרי: שהכסף אכן של החברה.

המדינה לא ויתרה על טענותיה לכסף אין בידי לקבל את טענתה של גב' עתאמנה לפיה בכך שהמדינה (כמאשימה) ויתרה על חילוט הכסף מושא ענייננו נוכח זיכויה מהאישום בדבר החשבוניות, המדינה ויתרה על זכותה לעתור לקבלת הכסף במסגרת הליך זה לפי סעיף 112א לחוק מס ערך מוסף.

סוף דבר, הנני קובע כי הזכויות בכספים מושא העיקול בתיק זה על כספים בחשבון 162916 ע"ש מייס עתאמנה בבנק מזרחי טפחות סניף 431, אכן היו במועד הטלת העיקול של תזקיקים אנרגיה בע"מ. נגזר מקביעה זו כי דין בקשת רשות המסים לתפוס את הכספים מושא עיקול זה להתקבל.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בקריית גת בשבתו באשקלון בת.א 2085-08-16, שניתנה על ידי כב' השופט עידו כפכפי ביום 4.9.16, בה קבעתי, כי צו העיקול הזמני יוסיף לעמוד על כנו עד לקביעת דיון במעמד המצהיר.

ביום 2.8.16 הגישה המשיבה, רשות המסים מכס ומע"מ (להלן - "המשיבה"), בקשה דחופה במעמד צד אחד למתן צו עיקול ותפיסה לפי סעיף 112א לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו - 1975 (להלן - "חוק המע"מ") נגד המבקשת, א.נ. פרוייקטים אור ביניין בע"מ (להלן - "המבקשת").

המשיבה, בתגובתה מיום 25.8.16, טענה כי הוראות תקנות סדר הדין אינן חלות על עיקול שניתן לפי חוק המע"מ, אולם הסכימה להקדמת הדיון; אף על פי כן, הורה בית המשפט ביום 25.8.16 על הותרת הדיון במועד שנקבע.

...

על אף האמור, מאחר והבקשה לביטול העיקול קבועה ליום 18.9.16 בפני בית המשפט קמא, ומאחר ולא ניתן לדון בבקשה מבלי לקבל תגובה, אין טעם להכריע בבקשה שבפני כעת, ודין הבקשה לביטול העיקול להתברר לגופה במעמד הדיון שנקבע.

אוסיף, כי על אף זכותה של המבקשת לחקור את המצהיר מטעם המשיבה (רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור נ' מילטל תקשורת, פד"י נג(3) 26 (30.8.98)), הרי שאין בכך כדי להביא למסקנה, כי בשל היעדרו של המצהיר יש לבטל את צו העיקול, שכן שמור לבית המשפט שיקול הדעת להורות על שמיעת המצהיר במועד אחר לצורך קבלת החלטה בבקשה לגופה.

על כן, הבקשה נדחית.

לוינקורן שב והשתמש בתצהירו האמור של אבני ובתכתובת האמורה, כתמיכה לבקשה נוספת שהגיש באותו הליך, לביטול צו עיקול זמני שניתן במסגרתו.

5- אבני הורשע בת.פ. (שלום ת"א) 22257-06-20 בבצוע עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, שכללו השמטת מס עיסקאות מדו"חות המע"מ, ניכוי מס תשומות שלא כדין, ועוד, ביחס לשנים 2013- 2017, השנים שקדמו להגשת תביעות נסיס והפרסומים הנדונים.

...

החידוש שנעשה באלכסנדר הוא חיובו בפיצויים של בעל דין שעשה מעשה כאמור, וכדברי כב' השופט שטיין (בפסקה 33): "מסיבה זו, סבורני כי נעשה נכון אם נוסיף לרשימת הסנקציות הללו – אשר לא נועדה להיות רשימה סגורה מלכתחילה – את חיובו של מי שפוגע בהליך משפטי תקין בכוונת מכוון בפיצויים לטובת הנפגע אשר סופג נזק או הפסד ממעשיו הפסולים. בהיבט המהותי, חיוב כאמור הינו דרוש מאחר שבלעדיו לא נוכל להביא את הנפגע על תיקונו. הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין מקרים שבהם ניתן למנוע את השימוש לרעה בהליכי משפט לפני המעשה באמצעות מתן סעד דיוני מתאים, לבין מקרים קשים וקיצוניים, דוגמת זה שלפנינו, בהם המעשה החמור של שימוש לרעה כבר נעשה, הושלם והשיג את מטרתו באופן שאין שום תרופה זולת פיצויים אשר יכולה להועיל לנפגע. עבור נסיבות כגון אלו נקוט בידינו כלל משפטי עתיק יומין: ubi jus, ibi remedium (מקום שם הזכות – שם הסעד)..." כב' השופט מינץ הסכים עם תוצאת חוות דעתו של כב' השופט שטיין- דחיית שני הערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט גוטובניק) שחייב את המשיבה כהן (המערערת ב-ע"א 161/20) לשלם סכומים מסויימים למערערת (שערערה על דחיית אחד מרכיבי התביעה)- אך ביסס את מסקנתו על עוולת הרשלנות הנזיקית (כפי שעשה בית המשפט המחוזי), והוסיף (פסקה 20): "בנסיבות אלו, אינני מוצא לנכון להביע עמדה באשר להתאמתה של דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט כמקור עצמאי להטלת חובה על כהן לפצות את אורן על מלוא הפסדיו ונזקיו, כפי שמצא חברי השופט שטיין לעשות". כב' השופט מלצר הצטרף לתוצאה, והוסיף כי במחלוקת המשפטית האמורה הוא "נוטה לדעה שאותה הציג כב' השופט א' שטיין, כי קיימת עילה עצמאית מכוח סעיף 39, בצירוף סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, המאפשרת הגשה של תביעה לפיצויים בגין שימוש לרעה בהליכי משפט שנפתחים או מתנהלים שלא בדרך מקובלת ובחוסר תום לב בוטה". (פסקה 3, הדגשה במקור).

כמו-כן, לא ניתן ליַיחס חוסר תום-לב לנסיס, כאשר הוא בחר להגיש את תביעתו זו לאחר שאבני הגיש את התביעה נגדו; 4- אין מקום לטענה שדין התביעה של נסיס להידחות, משום שאבני נתן את התצהיר האמור לאחר שפסקו יחסי עורך-דין- לקוח שהיו ביניהם.

התוצאה היא שהפיצויים ההדדיים מקזזים זה את זה. תוצאה התביעה נדחית.

התביעה שכנגד נדחית.